היסטוריה ללא צנזורה

המצור על ניקאה, מסע הצלב העממי, וקרב דוריליאום, 1096-1097. ב-14 במאי 1097 התרחשה ההתנגשות הראשונה בהיסטוריה בין צלבני המערב לטורקים המזרח תיכוניים: המצור על ניקאה. בשנים שלאחר הקרב המכריע במנזיקרט ב-1071 בו הביסו הטורקים הסלג'וקים את כוחות האימפריה הרומית המזרחית, הם כבשו את האזור הנוצרי העתיק אנטוליה, "טורקיה" המודרנית, וכן ביצעו זוועות רבות. כרוניקאי גרגוריאני אנונימי כותב כיצד "כנסיות קדושות שימשו כאורוות לסוסיהן", "הכוהנים הושחתו במהלך האוכריסטיה עצמה", "הבתולות נטמאו, הצעירים נימולים והתינוקות נלקחו". נסיכת קונסטנטינופול אנה קומננה כותבת כיצד "הערים הושמדו, האדמות נשדדו וכל אנטוליה הוכתמה בדם נוצרי", עדויות שהגיעו גם למערב. כתוצאה מכיבושי האזורים שהיו נוצריים במזרח התיכון, צפון אפריקה, ספרד והים התיכון יצא אל הדרך מסע הצלב הראשון. האפיפיור אורבן השני השתמש במוטיבים תאולוגיים בוועידת קלרמון ב-1095 וציין כי רדיפות הנוצרים שחיים תחת הכיבוש במזרח הם לא פחות מצליבה שנייה של המושיע הנוצרי, ועל כן יש צורך להציל את שניהם, כפי שכתוב בבר

ריצ'רד לב הארי בקרב יפו, 1192. ב-1192 הצליחה קבוצה קטנה של אבירים להניס ולהביס צבא מזרח תיכוני מאסיבי. ב-27 ביולי, סלדין (צלאח א-דין), הגיבור המזרח תיכוני הגדול אשר הביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין 5 שנים מוקדם יותר, הקיף ושם תחת מצור את העיר הנוצרית הקטנה יפו, אותה כבש לאחר חיטין אך איבד שוב למסע הצלב השלישי. לפי כרוניקאים בני התקופה, 20 אלף התוקפים "כיסו את פני הארץ כמו ארבה". עם המצור המתקרב נשלחו במהירות שליחים נוצריים למלך ריצ'ארד הראשון "לב הארי", אשר היה באותו הזמן בעכו והתכונן להפליג חזרה לאנגליה. עוד לפני שהשליחים, אשר גם נפגעו בדרכם, סיימו להעביר את המסר, הכריז ריצ'ארד כי "עם אלוהים כמורה הדרך שלי, אצא לעשות את כל מה שאני יכול", ומיד הפליג ליפו בראש צי של 2000 לוחמים. יפו, באותו הזמן, נלחמה על חייה. לפי היסטוריון החצר של סלדין בהא אד-דין, אשר בעצמו נכח בעימות, ברגע שאחת מחומות העיר נפלה, כל התוקפים רצו פנימה "ולא היה לב אויב אשר לא רעד ופחד." עדיין, היו הנוצרים "יותר נחרצים ונחושים במאבק והיו להוטים יותר ומסורים למוות.&q

"הצלבנים" והיהודים. כאשר צעד בסוף המאה ה-11 הצבא הצלבני המרכזי לאורך אירופה בדרך לארץ הקודש, הצטרפו אליו גם קבוצות חמושים קטנות נוספות. לאחר הקריאה למסע הצלב הראשון ב-1095, קבוצות עריקות וכנופיות קטנות ומגוונות של נוכלים לא ממושמעים שהצטרפו לצלבנים הגיעו לאזור חבל הריין בגרמניה תחת הנהגתם של אינדיבידואלים שעליהם ידוע מעט מאוד, וביצעו פוגרומים ביהודים. מנהיג הכנופיות "המוכר" מכולם הוא הרוזן אמיכו (Emicho)  פון ליינינגן, אציל קטן מאוד מאזור הריין, אשר ידע כי ניתן להשתמש בקנאיות של ההמונים לצרכיו האישיים, והיה בעל ההשקפה האנטי-יהודית שהאויב נמצא קודם כל בבית ולא אלפי קילומטרים במזרח. דרך תקיפת היהודים הוא יוכל לבזוז את רכושם ולהתעשר לרמה של אצילים אחרים. הוא שכנע את אנשי קבוצתו להתחיל את מסע הצלב ב-3 במאי על ידי תקיפת הקהילה היהודית ב-שפייר, הקרובה לביתו. התקפה זו לא הייתה "מרשימה" במיוחד. הבישוף של שפייר הכניס את היהודים תחת הגנתו. 12 יהודים בלבד נלקחו בידי העבריינים ונרצחו לאחר שסירבו להמיר את דתם. הבישוף הצליח להציל את שאר היהודים, ואף תפס לאחר מכן כמה מהר

קרב קרני חיטין ודמותו של צלאח א-דין . זמן קצר לאחר שחרור העיר הנוצרית אנטיוכיה, הצליחו הצלבנים להשתלט ב-1099 גם על מטרתם העיקרית – ירושלים. מאה שנים לאחר השחרור השתמשו ההיסטוריונים המזרח תיכוניים בכתביהם המוגזמים והמנופחים של הצלבנים עצמם בכדי להפוך את האירוע לתעמולה ג'יהאדיסטית בכך שטענו שהיה זה טבח אדיר ממדים ועקוב יותר מדם מאשר בכיבושי ערים אחרות, במיוחד של המזרח תיכוניים עצמם. אכן, המזרח תיכוניים המקומיים התייחסו באדישות לאבדה של ירושלים לידי הפרנקים. מכל המקורות בני התקופה אשר השתמרו, רק אחד הצביע על קריאה כלשהי לג'יהאד בכדי להחזיר את העיר – "ספר הג'יהאד" אותו כתב איש דת מדמשק עלי אבן-תחריר ב-1105. אבן-תחריר כתב כי אם יש חובה לצאת לג'יהאד רגיל בכדי "לבזוז את העושר, את הנשים ואת הרכוש של הכופרים", ישנה חובה גדולה יותר לענות בג'יהאד כאשר הכופרים יוזמים את ההתקפה; הוא טען כי הצלבנים "ניהלו ג'יהאד נגד המוסלמים". אולם בפועל, בשלב זה, שום קבוצה מזרח תיכונית לא התייחסה ברצינות לקריאה זו. חשוב לזכור שקבוצות אלו, אשר היו חלוקות ומפוצל

הצלבנים והכניסה לירושלים, 1099. מה העדויות והאם היה מקרה חריג? כאשר ההיסטוריונים של הג'יהאד מתארים את הכיבושים האכזריים והעקובים מדם של ערים כגון קונסטנטינופול או אלכסנדריה, או כיבושים ברוטליים אחרים בפרס, צפון אפריקה, ספרד, סיציליה, קפריסין או הודו, בין שלל דוגמאות אחרות שניתן להציע, האפולוגנים מקדמי היסטוריוגרפיית הד'ימי ממהרים ברוב המקרים להצביע על הפריצה של הצלבנים לירושלים במהלך מסע הצלב הראשון, זאת בכדי לטעון, באופן לא בוגר במיוחד, כי אירוע זה היה אכזרי אולי אף יותר. ב-7 ביוני 1099, הצלבנים, אשר נותרו עתה כוח קטן ממספרם המקורי, עמדו מול חומות ירושלים, ובהמשך אף צעדו סביבה בדומה לאופן בו בני ישראל נעו על פי המסורת סביב יריחו. לאחר מצור בן 5 שבועות נכנסו לבסוף הצלבנים לעיר ב-15 ביולי. מקור נוצרי אנונימי צרב בזיכרון ההיסטורי את אשר התרחש לאחר מכן: "אחד האבירים שלנו, לתולדוס שמו, טיפס על חומת העיר. כאשר הגיע לפסגה, כל מגני העיר נמלטו במהירות לאורך החומות ודרך העיר. אנשינו עקבו ורדפו אחריהם, הרגו ופרצו עד למקדש שלמה, והייתה שם שחיטה כזו שאנשינו עמדו עד לקרסוליהם בדם האויב