ריצ'רד לב הארי במצור על עכו, 1189-1191.
ריצ'רד
לב הארי במצור על עכו, 1189-1191.
לאחר
התבוסה המכרעת בקרב קרני חיטין ב-1187, המשיך סלדין (צלאח א-דין) לכבוש שוב את
ירושלים ורוב הממלכות הנוצריות האחרות, לרבות עיר החוף עכו. נלהב מהצלחותיו, הוא
נשבע לא לחסל רק את הצלבנים של ארץ הקודש, אלא אף לפלוש לאירופה ו"לרדוף שם
את הפרנקים, כדי לשחרר את האדמה מכל מי שלא מאמין באללה, או למות בניסיון לעשות
זאת."
זמן קצר לאחר מכן, עקב
מקומה האסטרטגי, הפכה עכו למקום אליו הגיעו הצלבנים הנותרים. אם הם רק יוכלו
להחזיר אותה אליהם הם יוכלו להחזיר גם את מרכז הכוח שלהם ולהתחיל לפעול שוב, לרבות
בכיוונה של ירושלים. הללו הטילו מצור על העיר בקיץ 1189. הם הוחלשו רבות על ידי
רעב, מגיפות ו-דֶבֶר אשר הובילו למותם של אלפים, כל זאת בזמן שהמשיכו המזרח
תיכוניים להחזיק בעכו.
מצבם העגום השתנה בקיץ 1191 עם הגעתם של מלך צרפת פיליפ השני ובעיקר ריצ'רד לב
הארי האנגלי אשר נתפס בידי מרבית הצלבנים בתור המנהיג הטבעי שלהם. הללו הביאו עימם
כוחות אשר עזרו להטיל מצור על העיר.
ריצ'רד מיד פקד על בניית כלי מצור נוספים, לרבות מגדל מצור נייד בו הוצבו קשתים -
כולל בעלי קשתות מצולבות - בכל קומה. בקומה העליונה, אשר הייתה גבוהה יותר מחומות
עכו, הותקן גשר מתרומם שנועד לעזור לחיילים לתקוף מעל החומות, באופן הדומה בו פעל
בירושלים גוטפריד מבויון במהלך מסע הצלב הראשון. הצלבנים מילאו תעלות סביב העיר
ובכך אפשרו לכלי המלחמה החדשים להתקרב ולהפציץ את העיר, בזמן שתעלות הגנה נחפרו
מסביב למחנה הצלבני במטרה למנוע גיחות מצד הלוחמים של סלדין. זמן קצר לאחר מכן
החלו כלי המצור להמטיר על העיר והטילו לכיוונה סלעים ענקיים - חלקם בוערים שהעלו
באש כל דבר בתוך עכו שלא היה עשוי מאבן.
גם אלו שאחיהם לנשק נטבחו באכזריות טקסית על ידי סלדין לאחר חיטין הדגישו את
נוכחותם: כרוניקאי של מסע הצלב השלישי כותב כי "הטלת הסלעים של הטמפלרים זרעה
הרס מרשים, בעוד שגם ההוספיטלרים לא הפסיקו להטיל, לאימת הטורקים".
ההיסטוריון בן התקופה אבן אל-את'יר כתב כי לאחר שריצ'רד הגיע, "הנזק שהם עשו
למוסלמים גדל מאוד. המלך היה האיש המצטיין והיוצא מן הכלל של תקופתו באומץ,
ערמומיות, איתנות וסיבולת. על פיו נשפטו המוסלמים באסון שאין שני לו". זמן
קצר לאחר מכן, כפי שכתב ההיסטוריון באהא אד-דין, דיווחו המרגלים המזרח תיכוניים
אודות "העייפות הגדולה שהם [הצלבנים] ספגו עקב כל המשימות השונות שנאלצו לבצע
מאז בואו של מלך אנגליה הארור. אז חלה האחרון במחלה קשה והיה על סף מוות."
אומנם היה חזק וחסון יותר מרוב הגברים האחרים, אולם אפילו ריצ'רד נכנע למגיפות
המחנה הצלבני ונדבק בסוג של צפדינה שגרמה לנשירת שיער וציפורניים ובמקרים קיצוניים
אף לעיוורון. חרף זאת, הוא המשיך לדרבן את אנשיו להילחם גם ממיטתו. הכרוניקאי כותב
אודות ההתקפה: "מטלי הסלעים של המלך ריצ'רד השליכו ללא הרף ביום ובלילה ...
אחד מהם הרג שנים עשר איש באבן אחת. האבן הזו נשלחה לסלדין לראות, יחד עם שליחים
שאמרו שהמלך השטני של אנגליה ... [בא] להעניש את הסרצנים. שום דבר לא יכול היה לעמוד
מול המכות שלהם; הכל נמחץ או הצטמצם לאבק. עם זאת המלך היה מרותק למיטה כשהוא סובל
מחום קשה, עלוב לחלוטין כי ראה את הטורקים מאתגרים בחוצפה את עמנו בתדירות הולכת
וגוברת, אך הוא לא יכול היה להילחם בהם בקרב כי הוא היה חולה." אולם מה
שהרגיז את המלך באמת היה שהוא "סבל יותר עינויים מהפשיטות הטורקיות החצופות
מאשר מהקדחת הבוערת".
עדיין המציאות הייתה שהאריה המיוחל מאנגליה הגיע ואנשיו תרמו בעוז למצור. הרס והרג
רב שררו בעכו הנצורה והיא הייתה נגועה במחלות וברעב. אפילו המגדל של המצודה הראשית
של עכו נהרס, אולם עדיין אין הטורקים הסכימו להיכנע.
פיליפ לא אהב את העיכוב הזה וביקש לקדם את שחרור העיר, לנצל את ההזדמנות ולתפוס את
התהילה לעצמו. ב-1 ביולי הוא פתח במתקפה עזה על העיר עם קשתות מצולבות וכלי מצור
תוך שהוא יורה חצים ומטיל סלעים ללא חרף. הנצורים לא יכלו לעמוד יותר מול המתקפה
ו"העלו לשמים כאלו צעקות ושאגת שופרות מלחמה" תוך "הכאת תופים
וביצוע מהומה בדרכים שונות אחרות וכן העלאת עשן מאש", כך ש"נדמה היה
שהאוויר מהדהד ברעם וברקים מהבהבים". היה זה למעשה, כותב הכרוניקאי, סימן
שנקבע מראש להודיע לצבא החיצוני של סלדין להגיע לעזרת הנצורים.
כך במהרה מצאו את עצמם הצלבנים נלחמים בשתי חזיתות: עכו בחזית, היכן שהצליחו למקם
ולטפס על סולמות מצור תוך שנורית עליהם אש מכיוון המגנים, והפרשים של סלדין
מאחוריהם. הפרנקים הצליחו אומנם להדוף את הצבא החיצוני אך גם לא התקדמו במשימתם אל
תוך העיר. חמור מכך, הצליחו המגנים לשרוף את מגדל המצור של פיליפ ובכך הטריפו את
המלך אשר החל לקלל את אנשיו מזעם.
ב-3 ביולי פקד פיליפ על התקפה מלאה נוספת. הפעם הוא בחר בחיילים בעלי יכולות
גבוהות והציב אותם בשוחות על מנת להגן על עורף מפני התקדמותו של סלדין. הצבלנים
הצליחו לפגוע בחומה ולאחר מכן הגיעו הפרשים, כפי שכותב הכרוניקאי: "זה היה
קרב מר: הם נלחמו יד ביד עם חרבות שלפות פגיונות וגרזנים דו-ראשיים, ואלות בעלות
שיניים חדות ... רבים מאוד נספו בהמוניהם".
במקביל, הפעיל סלדין טכניקות טרור. באהא אד-דין כותב כי סלדין "גייס 300
שודדים מקרב הבדואים הגנבים כדי לחדור אל תוך האויב". לאחר יום לחימה ארוך,
חדרו הערמומיים הללו אל תוך המחנה הצלבני בחשכת הלילה. הם הצמידו סכין לגרונות
הישנים וגנבו את רכושם, כאשר בזמן שבעל הרכוש שניסה להתנגד נשחט במיידי.
בשלב זה ריצ'רד, למרות שעדיין חולה, זעם עוד יותר עקב חוסר ההצלחה של פיליפ. הוא
הורה לגרור את המגדל הנייד שלו אל "התעלה מחוץ לחומת העיר"; לאחר מכן
"הוציא את עצמו" החוצה על מיטת חוליו והונח ליד "הקשתים המצולבים
המיומנים ביותר" מתחת למגדל. המלך-הלוחם הפצוע עשה זאת "כדי להרתיע את
הסרצנים בנוכחותו ולעודד את עמו להילחם. שם השתמש בקשת המצולבת שלו, שבה היה
מיומן, והרג רבים".
במקביל המשיכו כלי המצור להטיל סלעים על חומות העיר, יום ולילה, והעיר כמעט ונפלה.
הכרוניקאי הנוצרי משבח אומנם את יכולות הלחימה של חיל המצב הטורקי, אשר לא נפל
לדעתו ביכולות הלחימה שלו מזו של הצלבנים, אך מציין כי "בשלב זה הוציאו את
עצמם המגנים מהחומות בלילה בניסיון נואש להימלט". רבים מהם נתפסו ואמרו
לשוביהם כי מוכנים להחליף את דתם, אם כי הכרוניקאי מציין כי אין ספק שעשו זאת
בניסיון לברוח.
לבסוף, ב-12 ביולי 1191, יום לאחר עוד מתקפה עוצמתית של האנגלים והאיטלקים, במקביל
לעובדה שחלק גדול מהחומה כבר קרס לתוך התעלה, "הפרנקים - אללה יקלל אותם! -
כבשו את העיר עכו", כותב אבן אל-את'ר.
המזרח תיכוניים הציעו כי בתמורה לחייהם יחזיר סלדין את הצלב האמתי, ישחרר את כל
השבויים הנוצריים וישלם פיצויים בגובה של מאתיים אלף דינר. כך נפתחו שערי העיר
והיא הוחזרה לצלבנים. "כאשר שוב הייתה עכו עיר נוצרית, המשימה הראשונה של
הצלבנים הייתה לקדש שוב את הכנסיות" ולהודות בהן לאלוהים. חיילי חיל מצב רבים
התנצרו ושוחררו לחזור למחנה של סלדין.
שבועיים מאוחר יותר הכריז פיליפ על חזרתו לצרפת, זאת חרף בקשתם הרבות של אנשיו כי
יישאר. הוא הרגיש כי נמצא עמוק מדי בתוך הצל של ריצ'רד, אפילו כאשר נמצא האנגלי
במיטת חולים. לפני עזיבתו חיזק את שבועתו כי לא יתקוף את האזורים שבשליטה אנגלית
בצרפת וכן השאיר מאחוריו 10 אלף חיילים עבור התמיכה במסע הצלב תחת פיקודו של הוגו
דוכס בורגנדי. הוא זכה לביקורת על שהשאיר מאחור את שאר הצלבנים ואת ריצ'רד באזור
עוין עוד לפני ששחררו את ירושלים ואת כנסיית הקרב או החזירו את הצלב האמתי. גם
ריצ'רד הרגיש שנבגד ובמכתב לביתו כתב "לביזיון הנצחי של מלכותו, נכשל [פיליפ]
כל כך ללא בושה בנדרו." אולם בפועל, המעשה הפחדני היטב עם הצלבנים שכן
נוכחותו הגבילה רבות את חופש הפעולה של ריצ'רד.
לגבי תנאי הכניעה של המזרח תיכוניים, כאשר הגיע הזמן לתשלום הראשון ביקש סלדין זמן
נוסף וקיבל הערכה של 3 שבועות עד ה-20 באוגוסט. הייתה זאת טקטיקה מוכרת שלו לפיה
הוא בכוונה ביצע דחייה. הוא שלח למלך מתנות ושליחים והשיג זמן נוסף באמצעות שקרים,
והוא מעולם לא מילא את הבטחתו. כוונתו הייתה להשאיר את המלך ממתין לאורך זמן
באמצעות "אינספור הדקויות והעמימות שלו". חמור מכך, ביום שלפני התשלום
נפוצה שמועה בקרב הצלבנים שבמקום לשחררם, טבח סלדין בכל שבויו הנוצריים. כך, ב-20
באוגוסט, כאשר המועד הראשון של התשלום לא התבצע, ריצ'רד, שכבר היה ממורמר, זעם
והצעיד כ-2600 שבויים מזרח תיכוניים אל מול המחנה של סלדין ונתן פקודה להוציאם
להורג. הצלבנים מילאו את פקודותיו על מנת "לנקום על מותם של הנוצרים שהטורקים
הרגו". בתגובה ביצע סלדין מהלך דומה וערף את ראשיהם של כל מעל לאלף השבויים
הנוצריים, ורבים אחרים מאוחר יותר.
אף על פי שחלק מהחוקרים באקדמיה המודרנית היו אובססיביים לגבי אירוע זה - עד כדי כך שאף העלו טענה שהטרור המזרח תיכוני
המודרני מונע בחלקו מהתלונות הנוגעות לטבח הזה - בני התקופה עצמם לא היו מזועזעים
יתר על המידה. אחרי הכל, הייתה זו אשמתו של סלדין: הוא לא מילא את תנאי הכניעה -
וזאת בעידן שבו תנאים כאלה נלקחו ברצינות מלאה וקטלנית. האירופאים עדיין לא הבינו
את המנטליות המזרח תיכונית והאמינו כי כל מצד אמור למלא במלואו את הבטחותיו ולא
היו רגילים לתכסיסים מסוג זה ולתקייה. כך, כפי שסלדין התנער מהבטחותיו, כך גם
ריצ'רד פעל באופן נחרץ וחסר רחמים. כמו כן, ריצ'רד אף הציע לפדות את חייהם של
המזרח תיכוניים בתקופה שבה לא מעט צלבנים זעקו לנקמה על מעשיהם האכזריים.
הכרוניקאי ציין, לאחר שהסביר שהנוצרים סבלו מאין ספור מקרי מוות - כי
"כ-300,000 עולי רגל מתו מזיהומים ורעב" מול שערי עכו: "בעיני האל
והאנושות הטורקים בהחלט היו ראויים לגורלם בגלל הרס הכנסיות וקטל האנשים".
ריצ'רד עצמו הסביר את הרציונל שלו במכתב ששלח הביתה: מטעמו של סלדין סוכם שהצלב
הקדוש ו-1,500 אסירים חיים יימסרו לידינו והוא קבע לנו יום שבו כל זה ייעשה; אבל
מועד הזמן הזה חלף ומכיוון שההסכם אליו הוא הסכים בוטל לחלוטין, הוצאו למוות
הסרצנים שהיו במעצר - כ-2,600 מהם. כמה מהאצילים יותר הושארו בחיים שכן ישנה תקווה
כי ניתן יהיה לקבל את הצלב וכמה שבויים בתמורה אליהם.
למעשה, התייחסו לאורך ההיסטוריה שליטים מזרח תיכוניים רבים לשבויים שלהם באופן זה
או אף אכזרי יותר. כדוגמה אחת, הביזה ללא התגרות בשנת 838 של העיר הנוצרית העתיקה
אמוריום באנטוליה. מחצית מאוכלוסיית העיר, בת 70,000 תושבים, נטבחה או נשרפה
בחיים, בעוד שהמחצית השנייה שועבדה. מכיוון שהיה עודף כזה של שלל אנושי, כאשר ראה
הח'ליף אל-מעתצם 4000 אסירים זכרים, הורה להוציא אותם להורג במקום. סלדין עצמו פקד
בהתאם לשריעה את הטבח הטקסי של הטמפלרים וההוספיטלרים שנתפסו בקרני חיטין, מה
שמראה שהשליטים המזרח תיכוניים יכולים בהתאם לדתם לשחרר אותם, לקבל עליהם דמי כופר
או פשוט לרצוח אותם בדם קר, לפי שיקולם. אפילו באהא אד-דין מציין שתי סיבות
פרוזאיות להוצאה להורג המונית זו: "נקמה על אנשיהם שנהרגו" או משום
שריצ'רד נאלץ להמשיך במסע הצלב שלו ומטבע הדברים לא רצה לעזוב מאחור ולבזבז משאבים
על אחזקת כוח כה גדול ועוין.
מקורות
ראשוניים:
Helen J. Nicholson (trans.), Chronicle of the
Third Crusade: A Translation of the Itinerarium Peregrinorum et Gesta Regis
Ricardi, Ashgate, 1997.
Baha' al-Din ibn Shaddad, The Rare and
Excellent History of Saladin, trans. D.S. Richards, Ashgate, 2001.
Ibn al-Athir. The Chronicle of Ibn al-Athir
for the Crusading Period from al-Kamil fi'l Ta'rikh, Part 2. trans. D.S.
Richards, Ashgate, 2006.
Richard of Devizes, The Chronicle of Richard
of Devizes, trans. J.A. Giles, James Bohn, 1853.
John Gillingham, Richard the Lionheart, Times
Books, 1978.
