גוטפריד מבויון בקרב אשקלון, 1099.
גוטפריד מבויון בקרב אשקלון, 1099.
מספר שבועות בלבד לאחר שחרורה של
ירושלים מהכיבוש הג'יהאדיסטי באמצע יולי 1099, עמדו חיילי מסע הצלב הראשון מול
האתגר הגדול הראשון שלהם: צבא מזרח תיכוני אדיר המורכב ממצרים, צפון אפריקאים,
ערבים, אפריקאים תת סהרים וטורקים, תחת הנהגתו של אל-אפדל שאהאנשאה - הווזיר
והשליט הלכה למעשה של מצרים הפאטמית - שהיה בדרכו להטיל מצור על ירושלים ולהשמיד
את הנוצרים. למעשה משימה זו אף איחדה את הטורקים הסוניים ואת הפאטמים השיעיים אשר
היו במשך עשרות של שנים עוינים אחד כלפי השני.
רוברט הנזיר, כרוניקאי של מסע הצלב
הראשון ומחבר "ההיסטוריה של ירושלים" (Historia
Hierosolymitana), נטה לראות
קונפליקטים זמניים כמשקפים של הקונפליקטים הנצחיים; הוא ציין כי "הנחש
המתפתל", השטן, "בארסו" עורר את "כל המזרח".
גוטפריד מבויון, למעשה מלך ירושלים,
החליט שלא לקחת עמדה הגנתית ולבצר את העיר אלא לצאת לקרב עם כל הצבא שלו ב-10
באוגוסט. הוא ידע שקרב זה יכריע בפועל את הכל וכן שהצבא הפאטמי גדול ורענן בהרבה לאחר
שצעדו האבירים יחפים בחול המדברי וסחבו עימם חלקים של "הצלב האמתי" אותם
הם הצליחו להחזיר בירושלים ב-5 במאי. צבאם של הצלבנים חוזק כאשר הם פגשו את הכוחות
של הרוזן רמון הרביעי, של רוברט רוזן פלנדריה ושל רוברט דוכס נורמנדי. כלל הצבא
הצלבני הורכב מ-2000 אבירים ו-10 אלף רגליים, בזמן שהצבא המזרח תיכוני היה גדול פי
5.
ב-11 באוגוסט התקרבו הפרנקים לאשקלון,
מקום בו שהה צבאו של אל-אפדל. הם תפסו מספר מרגלים ולמדו מהם את הארגון ומצבו של
צבא האויב. בזכות מידע זה החליט גוטפריד על תקיפת פתע. כך, עם עליית השחר ב-12
באוגוסט השתתפו הצלבנים העייפים ב-מיסה וב-אוכריסטיה ולאחר מכן שוב דהרו אל
הניצחון או המוות.
פעם נוספת, בדומה לאנטיוכיה, לא היה
הצבא הג'יהאדיסטי הגדול והבטוח בעצמו מוכן להתרחשויות. הווזיר הופתע לחלוטין לגלות
כי במקום לברוח מירושלים או לכל הפחות לבצר את העיר העזו בפועל הכופרים לתקוף
אותו. הוא צעק לאנשיו כי "או שהם איבדו את עשתונותיהם או שהם אוהבים את המוות
כמו את החיים." כך או כך, "השמידו אותם מהעולם!"
החל קרב פראי אשר נמשך לאורך רוב שעות
היום שבסופו היו הצלבנים עם ידם על העליונה. הכרוניקאי אלברט מאאכן כותב כי "...עם
חרבות שלפות בידי חסידיו, הוביל גוטפריד הרס רב על האויב..." גם רוברט דוכס
נורמנדי הצטיין מאוד בקרב והוא אף חיסל את נושא הדגל האישי של הווזיר. הרוזן רמון "הרג
אינספור אויבים ואילץ רבים נוספים לקפוץ לים." לאחר הצהריים, אלפי
ג'יהאדיסטים כבר שכבו מתים או פצועים קשה על החולות מחוץ לאשקלון. השאר ברחו
למצרים תוך שהצלבנים המשיכו לרדוף אחריהם.
בעזרת המידע שקיבל רוברט הנזיר מעריק
מזרח תיכוני הוא כתב כי דקות ספורות בלבד לפני התבוסה התפלל הווזיר:
"הו מחומד, אדוננו ומגננו, היכן
כוחך? ... מדוע נטשת את עמך כך להיהרס ללא רחמים ולהתפזר ולהיהרג על ידי עם עני
ומרופט עלוב, עם שהוא גרידה של גזעים אחרים, משקע, חלודה וסיגים של כל המין האנושי
... האם אלה שיש להם כוח כזה הם באמת גברים או שהם בעצם אלים מהגיהנום? אולי
הגיהנום נסדק ונתן לאנשים האלה להיפלט ... אילו היו באמת גברים הם היו חוששים
מהמוות; אבל כפי שהם, אין להם חשש לחזור לגיהנום שממנו יצאו ... הו מחומד, מחומד
... זה מה שהנוצרים אומרים כדי להעליב אותנו: שכוחו של הצלוב גדול משלך כי הוא חזק
בארץ ובשמים. ובהחלט נראה שזה המצב כעת שמי ששמים בו את אמונם מנצח ואילו אלה
שמעריצים אותך מובסים ... אז מי אשמתו שאנחנו נדחקים למצב הזה? למה שנעניק לך כל
כבוד ולא נקבל שום דבר בתמורה? הו ירושלים ... אם אי פעם תפלי בידינו, אני אוריד
אותך ארצה ואחריב לחלוטין את הקבר של מי שקבור בך."
בשלב זה כבר הפך שמו של גוטפריד למוכר
אפילו בקרב המזרח תיכוניים המרוחקים ביותר. סיפור בולט במיוחד נוגע לשיח' ערבי
שנסע אליו ונפגש עמו תחת דגל של שביתת נשק, רק כדי לבדוק "את כוחו המדהים של גוטפריד,
שחרבו השלופה הפכה טורקי אחד לשניים [באנטיוכיה]", כפי שכותב רדולפוס מקאין,
המחבר של "מעשי הצלבנים" (Gesta Tancredi).
ויליאם מצור מוסיף: "כשעמד
בנוכחות הדוכס ובירך אותו בכל יראת כבוד, התחנן המנהיג הערבי ברצינות בפני גוטפריד
כי ישווה להכות בחרבו גמל עצום שהביא לשם כך. הוא רצה להיות מסוגל להעיד בפני אחרים
אודות כוחו של הדוכס כפי שנראה במו עיניו. מכיוון שהשיח' בא ממרחק רב כדי לראות
אותו, גוטפריד הסכים. הוא הוציא את חרבו וחתך את ראשה של החיה בקלות כאילו הייתה
חפץ שביר. הערבי נדהם מהעדות לכוח כה גדול, אבל בלבו הוא ייחס את ההישג בעיקר
לחדות החרב. לפיכך, התחנן לאפשר לדבר בחופשיות והוא שאל את גוטפריד אם הוא יכול
להשיג הישג דומה עם חרבו של אחר. הדוכס, חייך מעט, ביקש להביא אליו את חרבו של
הערבי עצמו. לקח אותה, הוא ציווה להביא לפניו חיה אחרת מאותו סוג. הוא הרים את
החרב וללא קושי ערף את ראשה גם במכה אחת." כיום אנחנו נחשיב מקרה כזה
להתעללות בבעלי חיים, אולם כמובן שבקונטקסט ההיסטורי היו התפיסות אחרות לחלוטין
וחשוב לזכור כי במאה ה-11 בוצע שימוש מרבי בכל חלקי בעלי החיים שנהרגו - בשר,
עצמות ועור.
זמן קצר לאחר קרב אשקלון ביקשו רוב
המנהגים הגדולים של מסע הצלב הראשון, לרבות רמון, רוברט מנורמנדי ורוברט מפלנדריה,
לאחר שמילאו את נדריהם והשלימו את עלייתם לרגל, לחזור לביתם ולהשאיר את מלך
ירושלים הטרי לגורלו. להפתעתם, כפי שמדווח אלברט מאאכן, "הם גילו כי הוא
מסכים לכל בקשותיהם".
מקורות:
Albert of Aachen, Albert of Aachen’s History
of the Journey to Jerusalem, Vol. 1: Books 1-6, trans. Susan B. Edington,
Ashgate, 2013.
Ralph of Caen, The Gesta Tancredi of Ralph of
Caen: A History of the Normans on the First Crusade, trans. Bernard S. Bachrach
and David S. Bachrach, Ashgate, 2005.
Robert the Monk, History of the First Crusade
(Historia Iherosolimitana), trans. Carol Sweetenham, Ashgate, 2005.
William of Tyre, A History of Deeds Done
Beyond the Sea, Vol. 1, trans. Emily Atwater Babcock and A.C. Krey, Columbia
University Press, 1943.
John, Simon, Godfrey of Bouillon: Duke of
Lower Lotharingia, Ruler of Latin Jerusalem, c. 1060- 1100, Routledge, 2019.
Gibbon, Edward, The Decline and Fall of the
Roman Empire, Vol. 2, University of Chicago, 1952.
Andressohn, John C., The Ancestry and Life of
Godfrey of Bouillon, Indiana University, 1947.
