ריצ'רד לב הארי בקרב יפו, 1192.
ריצ'רד לב הארי בקרב יפו, 1192.
ב-1192 הצליחה קבוצה קטנה של אבירים להניס ולהביס צבא מזרח תיכוני מאסיבי. ב-27 ביולי, סלדין (צלאח א-דין), הגיבור המזרח תיכוני הגדול אשר הביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין 5 שנים מוקדם יותר, הקיף ושם תחת מצור את העיר הנוצרית הקטנה יפו, אותה כבש לאחר חיטין אך איבד שוב למסע הצלב השלישי. לפי כרוניקאים בני התקופה, 20 אלף התוקפים "כיסו את פני הארץ כמו ארבה".
עם המצור המתקרב נשלחו במהירות שליחים נוצריים למלך ריצ'ארד הראשון "לב הארי", אשר היה באותו הזמן בעכו והתכונן להפליג חזרה לאנגליה. עוד לפני שהשליחים, אשר גם נפגעו בדרכם, סיימו להעביר את המסר, הכריז ריצ'ארד כי "עם אלוהים כמורה הדרך שלי, אצא לעשות את כל מה שאני יכול", ומיד הפליג ליפו בראש צי של 2000 לוחמים.
יפו, באותו הזמן, נלחמה על חייה. לפי היסטוריון החצר של סלדין בהא אד-דין, אשר בעצמו נכח בעימות, ברגע שאחת מחומות העיר נפלה, כל התוקפים רצו פנימה "ולא היה לב אויב אשר לא רעד ופחד." עדיין, היו הנוצרים "יותר נחרצים ונחושים במאבק והיו להוטים יותר ומסורים למוות." כאשר נפרץ לבסוף השער הראשי והחומה הצמודה אליו התמוטטה לאחר ההפגזות, "ענן אבק ועשן עלה והכהה את השמים." הצלבנים המשיכו להילחם עד המוות.
עקב מספרם העצום של התוקפים אשר רצו פנימה לא הצליח לבסוף חיל המצב לעמוד אל מול המתקפה ועל כן התבצר במצודה, אפילו כאשר הפנו הבוזזים את תשומת ליבם לאוכלוסייה האזרחית: "אבוי לשחיטה העלובה של החולים! ... הם שכבו חלשים על ספות בכל מקום בבתי העיר; הטורקים עינו אותם למוות בדרכים איומות."
הצי של ריצ'ארד הגיע לבסוף בערב של ה-31 ביולי, אולם לא ירד מהאוניות. בהא אד-דין כותב כי הצלבנים "ראו את העיר דחוסה בדגלים ואנשים מוסלמיים והם חששו שאולי המצודה כבר נתפסה. הים מנע מהם לשמוע את הצעקות שהגיעו מכל מקום ואת המהומה הגדולה והזעקות" בדבר גודל האל של התוקפים.
חמור מכך, אחד הכרוניקאים כותב כי "כשהטורקים ראו את האוניות והספינות של המלך מתקרבות, רצו רבים מהם אל החוף, זרקו וירו גשם של חניתות, כידונים וחצים בצפיפות כדי שלא יהיה מקום פנוי לרדת מהאוניות. החוף מפעפע, כל כך מכוסה בהמוני האויב שלא נותר מקום ריק".
ואז, בבוקר ה-1 באוגוסט, כומר לוחם שהיה ביפו ניסה את מזלו. הוא קפץ מחלון המצודה אל הים ושחה אל הצי. כאשר למד ממנו כי חרף העובדה ש"הסרצנים כבשו את הטירה וקיבצו את הנוצרים כאסירים" שארית חיל המצב עדיין עמד איתנה, אמר ריצ'ארד כי "אם כך ירצה אלוהים ... עלינו למות כאן עם האחים שלנו".
ללא לבישת השריון המלא, המלך שם עליו רק את חולצת שריון ה-האוברק שלו, תלה את המגן שלו על צווארו ולקח בידו גרזן דני. עם הקשת המצולבת בידו השנייה וצעקת "מוות רק לאלו אשר לא מתקדמים!", הוא קפץ אל תוך המים והצליח להגיע עד החוף תוך שהוא יורה בקשת אל עבר האויבים הנמצאים שם וכן הודף את החצים שנורו לעברו בעזרת הגרזן הדני.
מיד, כל שאר הצלבנים מיהרו בעקבות מלכם. הם קפצו אל תוך המים ו"תקפו באומץ את הטורקים שהתנגדו להם בעקשנות על החוף". המזרח תיכוניים פחדו להתקרב לריצ'ארד היות ופחדו ממנו לאחר העימותים הקודמים נגדו, וברחו במורד החוף. כפי שנכתב:
"המלך הניף את חרבו החשופה, החל במרדף כה לוהט שאף אחד מהם לא הספיק להתגונן. הם ברחו מהמכות הכבדות שלו. באותו אופן תקפו אנשיו של המלך כל הזמן את הנמלטים, הדפו אותם הלאה, מחצו, פגעו, ערפו את ראשיהם וזרקו אותם עד שכל הטורקים גורשו באלימות מהחוף והשאירו אותו ריק ... המלך נפל עליהם בחרב שלופה, רדף אחריהם, ערף את ראשיהם והרג אותם. הם ברחו לפניו, ונפלו לאחור בהמונים צפופים מימינו ומשמאלו."
ברגע שהפמליה של סלדין ראתה את ריצ'ארד, הספוג בדם אנשיה, "יללה איומה עלתה", אפילו בזמן שהחצים הטורקיים המשיכו ליפול על הנוצרים. ריצ'ארד לא נבהל והמשיך "לחתוך לחתיכות את כל מי שפגש ללא הבחנה" תוך שהוא מנסה בפראיות להגיע לסלדין, ובכך גרם לו "כמו ארנבת מבוהלת ... הוא דחק בסוסו ונמלט מפני המלך ריצ'רד, בלי לרצות להיראות על ידו ... המלך וחבריו האבירים רדפו אחריו בעקביות, והרגו ללא הרף ... במשך יותר משלושה קילומטרים."
הייתה זו נסיגה מאוד כאוטית ובריחה לא מרשימה במיוחד. הייתה זו גם התבוסה המשפילה ביותר בחייו של סלדין. אכן, היה זה עקב מעשיו ביפו ובמקומות אחרים ששמו ודמותו של ריצ'ארד לב הארי נכנסו עד היום לתודעה המזרח תיכונית כהארכיטיפ המגולם ביותר של דמות הצלבן, זאת כעדות לנזק אותו הוא גרם להם במו ידיו.
קריאה מומלצת:
Baha’ al-Din ibn Shaddad, The Rare and Excellent History of Saladin, trans. D.S. Richards, Ashg, 2001.
Francesco Gabrieli (trans.), Arab Historians of the Crusades, Barnes & Noble, 1993.
Thomas F. Madden, The New Concise History of the Crusades, Barnes & Noble, 2007.
Richard Fletcher, The Cross and the Crescent, Viking, 2004.
