היסטוריה ללא צנזורה

  "תור הזהב" של הארון א-רשיד. כאשר היה הח'ליף העבאסי של בגדד הארון א-רשיד במצב של על סף מוות בשנת 809 ב-טוס שבפרובינציית ח'וראסאן הפרסית, הוא הציג רשימת שמועות המאשימות את רופאו ג'בריל אבן בוכתישו על שנתן לו תרופה לא נכונה אשר הובילה למחלתו. הוא החליט להוציא אותו להורג ולבתר אותו לחתיכות כפי שעשה מוקדם יותר ל-בשאר, אחיו של אויבו רפי בן אל-לייס אשר הוביל מרד נגדו בין 806 ל-809.[1] בשאר נתפס והובא לח'ליף החולה השוכב במיטתו. כאשר התחנן השבוי לרחמים, פקד הארון א-רשיד על קצב לבתר אותו באמצעות סכינים קהות. כאשר בותרה הגופה ל-14 חתיכות התפלל הח'ליף לאלו בתודה על שאפשר לו להשיג את נקמתו "לשביעות רצונך". הרופא, אשר היה קרוב לוודאי חף מכך פשע, היה גם נכדו של רופאו הנסטוריאני של סבו של הארון א-רשיד ג'פר אל-מנסור, והתחנן שגזר הדין יידחה עד הבוקר משום שהיה בטוח שהח'ליף לא ישרוד עד למועד זה. ואכן, הארון א-רשיד מת במהלך הלילה ומשפחת בוכתישו המשיכה להחזיק במונופול הרפואי על חצר המלוכה של בגדד במשך ארבעה דורות נוספים. האפולוגטיקנים המודרניים והיסטוריוגרפי

קיצור תולדות הרפואה המזרח תיכונית, חלק ג': אלכוהול וזיקוק. כפי שציינו בחלק א', בין הקידומים הרפואיים האפשריים הבודדים האמתיים שהתרחשו במזרח התיכון היה באופן אירוני אלכוהול מזוקק. ייתכן כי צורה פרימיטיבית יותר של זיקוק הייתה קיימת כבר במצרים, הודו, סין והמזרח התיכון הקדום, וכן היה בשימושם של אלכימאים יווניים באלכסנדריה. עדיין, הזיקוק המודרני המוביל לאלכוהול כמעט טהור - אתנול - הופיע לראשונה בימי הביניים, והגיע למערב וייתכן כי גם למרכז אסיה. היו אלו מספר אנשים במזרח התיכון אשר קידמו, ואולי אף המציאו, את רעיון הזיקוק, והוא מוזכר בכתביו של אל-ראזי אשר הגיעו לאירופה בימי הביניים המאוחרים. משקאות המכילים אלכוהול מזוקק הופיעו לראשונה בשימושם של האלכימאים סביב זמן זה. הללו התעניינו בעיקר ב"סם חיים" לצרכים רפואיים, אולם חשוב לציין ש"הברנדי" או המשקאות החריפים הראשונים לצרכים לא רפואיים כגון וויסקי, וודקה וקוניאק הומצאו באירופה במהלך ימי הביניים המאוחרים או העת החדשה המוקדמת. במזרח אסיה היה שימוש בפטריות להתססת אלכוהול. תהליך שנקרא עובש "קוג'י" הומצא לפ

קיצור תולדות הרפואה המזרח תיכונית, חלק א'. המלומד הפרסי אל-ראזי בן המאות ה-9 וה-10 כתב מספר מכובד של חיבורי רפואה. הוא הציג מספר ביקורות כלפי הרופא היווני המוביל בן המאה ה-2 קלאודיוס גלנוס, אך במקביל גם החשיב את עצמו כחסידו של גלנוס. הוא היה בין הראשונים לתאר את ההבדלים בין אבעבועות שחורות לחצבת, והיה ללא ספק אחד הרופאים המובילים בהיסטוריה האסלאמית, אם כי בפועל יהיה זה קשה לתאר אותו באמת כ"מוסלמי". אכן, ייתכן כי בכל העולם האסלאמי לא היה אדם גדול יותר בעל חשיבה אינדיבידואלית ועצמאית יותר מאשר אל-ראזי, ולהשפעתו הייתה חשיבות אדירה גם באירופה עד המאה ה-17. בזמן שיהיה מי שיכנה אותו "הרופא הגדול ביותר של העולם האסלאמי ואחד הרופאים הגדולים בהיסטוריה", המציאות היא שהוא היה ביקורתי מאוד כלפי הדוקטרינות האסלאמיות, והוא החשיב את הקוראן ללא יותר מאסופה מעורבבת של "אגדות אבסורדיות ולא עקביות".[1] יתר על כן, כתבי "הכפירה" שלו כפי שנתפסו בידי בני דתו, לא נשתמרו ולא נקראו בידי רבים מהם, אם כי הם בכל זאת יכולים לרמוז על כך שנהנה מסבלנות תרבותית וחברתית יחסית

קיצור תולדות הרפואה המזרח תיכונית, חלק ב': הניתוח. אלבוקסיס (אבו אל-קאסם א-זהראווי) נולד בקורדובה במאה ה-10 ותיאר כלים כירורגיים רבים, חלקם הוא עיצב בעצמו. אולם הוא היה למעשה הרופא הבולט היחידי בעולם האסלאמי לו היה ניסיון פרקטי בכירורגיה. אכן, תחום הניתוח היה בתקופה זו מוזנח מאוד על ידי המזרח תיכוניים, לרבות על ידי אביסנה (אבן סינה) ואל-ראזי, וחרף העובדה שהמחקרים של שניהם היו חשובים מאוד עד כמעט התקופה המודרנית, הם לא עלו בתאוריה על אלו של קלאודיוס גלנוס.[1] גלנוס היה רופא יווני אשר פעל באימפריה הרומית במאה ה-2. הוא יצר כמות אדירה של כתבים, סיכם עד הידע של התקופה, ולמעשה הפך לסמכות הרפואית המובילה של העת העתיקה, שני אולי רק להיפוקרטס וכן מאוד הושפע מהקורפוס ההיפוקרטי. גלנוס למד רפואה באסיה הקטנה, פרגמון ו-סמירנה, ולאחר מכן בקורינתוס ביוון ולבסוף באלכסנדריה. אחר כך הוא חזר לפרגמון כרופא גלדיאטורים, עבר לרומא בחיפוש אחר פטרונים, חזר לפרגמון ואז שב לאיטליה והתיישב לבסוף ברומא. שם הוא נהנה מהקשרים עם העשירים ובעלי ההשפעה אותם שירת, לרבות הקיסרים מרקוס אורליוס, קומודוס וספטימוס סוורוס.

תרגום הטקסטים היווניים, חלק ב'. בחלק א' ראינו כי התפיסה הנפוצה לעתים לפיה שמר המזרח התיכון על הידע של העולם הקלאסי-יווני ולאחר מכן העביר אותו באדיבות לאירופה הינה רחוקה מאוד מהמציאות ההיסטורית. נוסיף עתה לדיון מספר דגשים נוספים. התרבות היוונית העתיקה והטקסטים שלה כללו לא "אבדו" מלכתחילה בכדי שהיה בכלל את הצורך "למצוא" ו"להציל" אותם על-מנת "להעבירם" למערב בידי המלומדים המזרח תיכוניים, כפי שאקדמאים ועיתונאים בעלי תפיסות מסוימות ממשכים להתעקש עליו עד היום. הטקסטים הללו תמיד היו זמינים, נשמרו ונלמדו בידי מלומדי האימפריה הרומית המזרחית והועברו על ידה בתקופות שונות הן לאירופה והן למזרח התיכון, וללא ספק רבות היה הולך לאיבוד אילולא המלומדים והסופרים של קונסטנטינופול.[1][2] בספרו "היסטוריית הספריות בעולם המערבי"[3] מציין פרופ' מייקל האריס מאוניברסיטת קנטקי: "הכתבים הגדולים של התקופה הקלאסית, במיוחד אלו של יוון ... היו תמיד זמינים לבזנטים ולאותם עמים מערביים אשר היו בקשר תרבותי ודיפלומטי עם האימפריה המזרחית … מהקלסיות היווניות הי

קיצור תולדות האלגברה, חלק ג'. המתמטיקאי, הביולוג והאסטרונום הצרפתי בן המאה ה-18 פייר-לואי מופרטואי גיבש את אחת התובנות החשובות ביותר בהיסטוריית המדע.[1] לפני שהפך למדען היה חייל. הוא למד בפריז וב-בזל יחד עם יוהאן ברנולי. ב-1741 הפך לחבר באקדמיה למדעים של ברלין, ושלוש שנים מאוחר יותר קבע את עקרון הפעולה המינימלית. הוא קיווה כי העיקרון יוכל לאחד את חוקי היקום ויוכיח את קיומו של האל. ה"פעולה" של עקרון הפעולה המינימלית היא השם שנתנו הפיזיקאים לגופים הנמדדים במונחים של שינוי עקב תנועה במסלול והמומנטום, בהתייחס למסה, למהירות ולמרחק שעבר החלקיק. עקרון הפעולה המינימלית גורס כי הטבע הוא "עצלן", דהיינו פועל לשמור את הכמות הזאת במינימום. הייתה לכך השפעה גדולה על מכניקת הקוונטים, אולם הדוגמה הפשוטה ביותר של עקרון הפעולה המינימלית היא תנועת קרני האור, אשר תמיד נעות בקו ישר.[2] גם המתמטיקאי והפיזיקאי השווייצרי לאונרד אוילר פיתח במאה ה-18 את עקרון הפעולה המינימלית, מה שהוביל בהמשך לפיתוחים של המתמטיקאי והאסטרונום האיטלקי בן המאות ה-18 וה-19 ז'וזף-לואי לגראנז', אשר סיפק