"הצלבנים" והיהודים.

"הצלבנים" והיהודים.

כאשר צעד בסוף המאה ה-11 הצבא הצלבני המרכזי לאורך אירופה בדרך לארץ הקודש, הצטרפו אליו גם קבוצות חמושים קטנות נוספות. לאחר הקריאה למסע הצלב הראשון ב-1095, קבוצות עריקות וכנופיות קטנות ומגוונות של נוכלים לא ממושמעים שהצטרפו לצלבנים הגיעו לאזור חבל הריין בגרמניה תחת הנהגתם של אינדיבידואלים שעליהם ידוע מעט מאוד, וביצעו פוגרומים ביהודים.

מנהיג הכנופיות "המוכר" מכולם הוא הרוזן אמיכו (Emicho) פון ליינינגן, אציל קטן מאוד מאזור הריין, אשר ידע כי ניתן להשתמש בקנאיות של ההמונים לצרכיו האישיים, והיה בעל ההשקפה האנטי-יהודית שהאויב נמצא קודם כל בבית ולא אלפי קילומטרים במזרח. דרך תקיפת היהודים הוא יוכל לבזוז את רכושם ולהתעשר לרמה של אצילים אחרים. הוא שכנע את אנשי קבוצתו להתחיל את מסע הצלב ב-3 במאי על ידי תקיפת הקהילה היהודית ב-שפייר, הקרובה לביתו. התקפה זו לא הייתה "מרשימה" במיוחד. הבישוף של שפייר הכניס את היהודים תחת הגנתו. 12 יהודים בלבד נלקחו בידי העבריינים ונרצחו לאחר שסירבו להמיר את דתם. הבישוף הצליח להציל את שאר היהודים, ואף תפס לאחר מכן כמה מהרוצחים וכרת את ידיהם כעונש.

ב-18 במאי הגיעו אמיכו ואנשיו ל-וורמס. שם פשטה שמועה שהיהודים הטביעו נוצרי והשתמשו במי הטְבִיעָה בכדי להרעיל את הבארות. אמיכו תקף את הרובע היהודי והרג רבים בצורה מזוויעה. הבישוף של העיר פתח את שערי הארמון ואפשר ליהודים הנמלטים להסתגר בפנים; אולם ב-20 במאי פרצו אנשיו של אמיכו פנימה והרגו בטבח נוראי את כל 500 היהודים, כפי שמתואר גם בכרוניקות של שלמה בן שמעון, אשר מצביע על 800 יהודים.

ב-25 במאי נכנסו אמיכו וקבוצת העבריינים שלו ל-מיינץ. גם כאן הארכיבישוף, רות'רד, ניסה להציל את היהודים, אולם שוב הצליחו הכנופיות לפרוץ פנימה ובמשך יומיים רצחו ובזזו. יהודים אשר המירו את דתם ניצלו, חלקם התאבדו. כ-1000 יהודים נרצחו במיינץ, ותיאור הטבח מופיע בכרוניקות של אלברט מאאכן. ככלל, כרוניקאים נוצריים רבים בני התקופה גינו בחריפות את הפוגרום, כמו גם אנשי הכנסייה.

לאחר מכן המשיך אמיכו ל-קלן, אולם היהודים כבר שמעו בשלב זה את אשר התרחש במיינץ והסתתרו בין חבריהם הנוצריים בכפרים השכנים. בית הכנסת הועלה באש והיהודים שבכל זאת נתפסו ואשר סירבו להמיר את דתם הוצאו להורג. גם כאן הצליח הארכיבישוף להציל רבים ושמר על מספר נרצחים קטן.

אחרי קלן החליט אמיכו כי סיים עם חבל הריין וביקש לנוע לאזור הונגריה. אולם חלק מהאנשים שהלכו בעקבותיו היו כמובן מהסוג העברייני אשר לא ממהר להקשיב להוראות, והיות וביקשו להיפטר מהיהודים באזור עמק ה-מוזל, ערקו והלכו על דעת עצמם לכיוון טריר. שוב, גם כאן הצליח הארכיבישוף לסגור את היהודים הנמלטים בארמונו. עם זאת, כמה מהיהודים נכנסו לפאניקה והחלו להילחם ביניהם, בזמן שאחרים קפצו לנהר ה-מוזל וטבעו.

ב-מץ גרמו קבוצות החמושים למותם של 22 יהודים. כנופיות שוטטות של הצלבנים חזרו לקלן רק בכדי לגלות כי אמיכו כבר עזב, ועל כן המשיכו לאורך הריין ובין ה-24 ועד ה-27 ביוני הרגו יהודים ב-נויס, קסנטן, גרבנברוך ואלר. לאחר מכן הללו התפזרו, חלקם חזרו לביתם בזמן שאחרים התמזגו עם הצבא הצלבני המרכזי של גוטפריד מבויון.

מנהיג כנופיות נוסף היה כומר בשם פולקמר (Volkmar), עליו ידוע אפילו פחות, למעט שהצטרף באפריל 1096 לפטרוס הנזיר עם קבוצה של מעל ל-10 אלף חמושים. בסוף מאי הגיעו הכנופיות הללו לפראג ובסוף יוני החלו לרצוח יהודים רבים חרף התנגדותו של הבישוף קוסמאס. הם המשיכו לכיוון הונגריה, אולם ההונגרים לא אהבו את הקבוצה הזאת וההנהגות שלה ועל כן תקפו את פולקמר ואת אנשיו והרגו רבים מהם. לא ידוע מה עלה בגורלו של פולקמר עצמו.

האחרון בשילוש הלא קדוש הזה הוא דמות בשם גוטשאלק (Gottschalk), אשר יצא עם קבוצה גדולה לאזור הריין ובוואריה זמן קצר לאחר פולקמר. בדרך הם הרגו יהודים ב-רגנסבורג, אולם כאשר גם הם הגיעו להונגריה, המקומיים שוב לא אהבו את נוכחותם. קלמן, מלך הונגריה, סלד מהם ולבסוף פקד על צבאו לטבוח בקבוצה של גוטשאלק. זאת ועוד, בקרב ויזלבורג ביוני 1096 השמידו ההונגרים באופן טוטאלי גם את הכוח של אמיכו, אשר נכנס להונגריה בניגוד לאישורו של קלמן.

יחד עם זאת, הנזק התודעתי כבר נעשה. הידיעות בדבר הפגיעה ביהודים הגיעו גם לאוזני היהודים במזרח, ורבים מהם החלו לכרות בריתות ולבקש את הגנתם של הכובשים האסלאמיים. הייתה זאת למעשה פגיעה בגוף הצלבני המרכזי, אשר אחרת יכול היה בקלות לכרות ברית נגד הג'יהאדיסטים עם עמיתיהם הד'ימי. היחס לד'ימי הנוצרים והיהודים היה פחות או יותר אותו הדבר – שלילי ביותר. אולם בכל זאת, במהלך תקופת השלטון הצלבני בארץ הקודש העדיפו לרוב היהודים לחיות תחת הפרנקים.

חשוב להזכיר כי מספר לא מבוטל של אצילים ובישופים ניסו להגן ולהציל את היהודים, אפילו תוך סיכון חייהם שלהם. כמובן שחלקם עשו זאת בתמורה לשוחד מהיהודים או בתקווה כי ניתן יהיה להמיר את דתם בהמשך. גם האנשים הפשוטים ריחמו לעתים על היהודים והציעו להם מחסה, כמו בקלן. כמה כרוניקאיים נוצריים מציגים גם הם סימפטיה ליהודים כגון סקסוני אנונימי אשר כתב: "אויב האנושות לא איבד זמן לזרוע זפת בין החיטה, לגדל נביאי שקר, לערבב אחים לא נכונים ונשים רופפות בצבא ישוע. על ידי הצביעות שלהם, על ידי שקריהם, על ידי השחיתות הזדונית שלהם, הם גרמו לחילוקי דעות בצבא האדון ... הם החליטו לנקום את ישוע בעובדי האלילים והיהודים. זו הסיבה שהם הרגו 900 יהודים בעיר מיינץ מבלי לחסוך על הנשים והילדים .... אכן היה זה מעורר רחמים לראות את ערימות הגופות הגדולות והרבות שהועברו מהעיר מיינץ על העגלות."

נספח: מסעות צלב מאוחרים יותר.

האפיפיור אאוגניוס השלישי וברנאר מקלרבו הטיפו למסע הצלב השני ב-1146, מה ששוב הוביל לתופעת הפגיעה ביהודים, הפעם יותר בהובלת אנשי דת, כגון נזירים אשר טענו שאין צורך ללכת כה רחוק כאשר האויב נמצא קרוב, ועל כן היו במקרה זה יותר האשמות דתיות. בגרמניה מקרי רצח התרחשו בקלן, שפייר, מיינץ, ווירצבורג, בזמן שבצרפת בקרנטן, רמרו ו-סלי. סך הנרצחים היה כמה מאות.

ברנאר מקלרבו היה איש הדת השני בחשיבותו לאחר האפיפיור, ודיבר בחריפות נגד ההתקפות על היהודים: "שמענו בשמחה שקנאות לאלוהים בוערת בכם, אך אסור לחסר חוכמה מקנאות זו. אין לרדוף את היהודים ולא להרוג אותם ואף לא לאלץ אותם לברוח." הוא אף נסע לגרמניה בכדי לנזוף בנזיר מקומי בשם ראדולף אשר קרא לפוגרומים ביהודים והחזיר אותו בחזרה למנזרו. הוא גם כתב: "שאלו את כל מי שמכיר את כתבי הקודש מה הוא מוצא לגבי היהודים בתהילים. 'לא לצורך השמדתם אני מתפלל', נכתב. היהודים הם בשבילנו המלים החיות בכתובים, שכן הם מזכירים לנו תמיד את מה שסבל אדוננו ... תחת נסיכים נוצרים הם סובלים משבי קשה, אך הם רק מחכים לשעת הגאולה שלהם."

הלהט הקנאי של היוצאים למסע הצלב הוביל גם לטבח באנגליה עם ההטפה למסע הצלב השלישי ב-1183 בלונדון, לין, סטמפורד, יורק ונוריץ'. עשרים שנים מאוחר יותר, היהודים נפגעו בדרום צרפת במהלך מסע הצלב האלביגנזי. בקריאה למסע צלב ב-1236, מקרי טבח התרחשו במערב צרפת, אנגליה וספרד. המלכים והאצילים החילוניים ניסו להגן על היהודים, הרבה פעמים עקב האינטרסים האישיים.

ככלל, אף אחת מהקבוצות הנפרדות אשר פגעה ביהודים לא הגיעה לארץ הקודש. לאחר מסע של רצח וביזה, ממנו נפגעו כמובן לא רק יהודים אלא גם נוצרים אחרים, הקבוצות המשוטטות הללו התפזרו. על כן, ניתן אף לחלוק האם קבוצות אלו נכנסות בכלל לקטגוריית ה"צלבנים". יהודים רבים אכן נפגעו בתקופת המסעות והקריאה להם, אולם פוגרומים אלו לא היו חלק ישיר של התנועה, ואף אחד מהצבאות המרכזיים לא השתתף בפוגרומים, בזמן שאנשי הכנסייה גינו אותם ובאופן אקטיבי וניסו למנוע אותם.

הקריאה של האפיפיור אורבנוס השני בוועידת קלרמון למסע הצלב הראשון כלל לא מזכירה את היהודים. למעשה, גם אורבנוס עצמו גינה את הפעולות של אמיכו פון ליינינגן.

אלפי היהודים שנרצחו בתקופה זו הובילו לזיהוי הצלבנים בתודעה היהודית עם פוגרומים וטבח, הרבה בזכות היסטוריונים כגון צבי גרץ אשר במסגרת הצרכים של תקופתו ביקש להקנות את התפיסה שליהודים תמיד היה רע באירופה, ומצד שני הוא קידם באופן לא רציונאלי את מיתוס "תור הזהב" של יהדות ספרד לכאורה. לא פחות חמורות הן הטענות לפיהן היו אלו מסעות הצלב אשר הובילו לאיבה שבין הציביליזציות, וכן לפגיעות ביהודים מצד המוסלמים. הטוענים הללו שוכחים לציין כי רק בפוגרום של גרנדה האנדלוסית לבדו כמה עשרות שנים לפני מסע הצלב הראשון נרצחו כנראה לא פחות יהודים מאשר בידי הכנופיות של אמיכו, גוטשאלק ופולקמר - 4000. כמו גם 6000 יהודים שמצאו את מותם בפס במרוקו ב-1033, או מאות היהודים שנרצחו בסביבת קורדובה ואזורי ספרד האנדלוסית האחרים בין 1010 ל-1013.

מקורות:

Steven Runciman, A History of the Crusades, Vol. I, The First Crusade and the Foundation of the Kingdom of Jerusalem, Cambridge University Press, 1951. Shlomo Eidelberg, (ed. & trans.), The Jews and the Crusades. The Hebrew Chronicles of the First and Second Crusades, KTAV Publishing house, Inc., 1996. Léon Poliakov, The History of Anti-Semitism. Vol. I, From the Time of Christ to the Court Jews, trans. Richard Howard, University of Pennsylvania Press, 2003.