היסטוריה ללא צנזורה

ג'יזיה קאבו דלאגו, המחוז הצפוני ביותר של מה שהיום היא מדינת "מוזמביק", הינו אזור רווי בפעילות טרור ג'יהאדיסטית. באחד האירועים, אשר התרחש בפברואר 2024, תקפו המחבלים אוטובוס נוסעים, חטפו את הנהג ומאוחר יותר הוציאו אותו להורג. הטרוריסטים השאירו מאחוריהם 2 פתקים שנכתבו בכתב יד, אחד באנגלית ואחד בפורטוגזית. בפתקים אלו, אשר נכתבו בשגיאות כתיב ועילגות, נכתב: "אנחנו מכריזים מלחמה על כל הנוצרים בעולם בשל שלושה דברים: או תהיו מוסלמים או תשלמו  ג'יזיה . אם אתם לא משלמים ג'יזיה זאת מלחמה עד סופו של העולם, קיאמה [כלומר מלחמה עד אחראית הימים עד יום  התקומה, כפי שנכתב ב-סורת אל-קיאמה , "חזון התקומה"]. למוסלמים אנו מכריזים על שלום לכל העולם. בואו נעבוד יחד כדי להגן על דת אללה ביחד.   אם אתם [הנוצרים] מסרבים [להתאסלם] אז תשלמו ג'יזיה ואם תסרבו לשלם ג'יזיה אזי תהרגו."[1] באפריל 2015 שחטו אנשי המדינה האסלאמית כ-30 אתיופים בלוב.[2] דובר הטרוריסטים הצביע מספר פעמים על העובדה כי הדרך היחידה שהלא מאמינים של העולם יכלו לחיות בביטחון היא אך ורק באמצעו...

הכלכלה של הנאציונל-סוציאליזם. הדבר שמזוהה בצדק יותר מהכל עם הנאציונל-סוציאליסטים זאת היא מלחמת העולם השנייה, שואת העם היהודי וכמובן אקלים של שנאה. אולם לצד כל זה חשוב לזכור כי הייתה להם גם מדיניות כלכלית וכן מדיניות פוליטית, שלא היו כה פשוטות להגדרה כמו השוק החופשי או ניו דיל. חשוב לזכור כי בבסיס הנאציזם עמד הסוציאליזם, כפי שבא לידי ביטוי במקרים רבים במדיניות אותה הם יישמו לאחר 1933. ראשית, בדומה לסובייטים, פתחו למעשה הנאציונל-סוציאליסטים במלחמה נגד הרכוש הפרטי. זכויות הרכוש נפגעו קשות בשם "הרווחה הציבורית". הצעד הראשון של מלחמה זו עם עלייתם לשלטון היה ביטול הרכוש הפרטי: סעיף 153 של חוקת ויימאר הבטיח את קיומו של הרכוש הפרטי, כאשר הפקעה של רכוש כזה תתאפשר רק לאחר הליך חוקי בלבד; סעיף זה בוטל באמצעות צו ב-28 בפברואר 1933. המהלך אפשר לממשלה הנאציונל-סוציאליסטית החדשה לתפוס את השליטה ברכוש הפרטי של גרמניה. היא אומנם לא השתלטה על הקרקעות כפי שהבולשביקים עשו ברוסיה ב-1917, אולם היא בכל זאת הגדירה מכסות עבור תעשיות ומשקים ובהמשך ארגנה מחדש את כל התעשייה לתאגידים המנוהלים על יד...

על הקולוניאליזם, חלק ט' לאופולד השני והקולוניאליזם הבלגי בקונגו. סיפורים אינם יכולים להחליף עובדות היסטוריות. באקלים המודרני, הדגשת הצדדים השליליים, תוך התעלמות מוחלטת מהחיוביים, הפכה לאופנה מקובלת. בשנים האחרונות הואץ הסנטימנט האנטי-קולוניאלי בחברות המערביות תוך דרישה מהממשלות לפצות על "חטאי" העבר.[1] אולם המציאות היא שבזמן שהקולוניאליזם המערבי ביצע גם הוא מעשים שליליים - אם כי עדיין היה קצר מועד ואכזרי פחות מהקולוניאליזם של תרבויות אחרות - חשוב לגנות גם את ההגזמות בדבר מעשי האלימות שלו. השימוש בהיסטוריה ככלי פוליטי מזהם בפועל את השיח הציבורי, בעיקר בטווח הארוך. אכן, נראה שלעתים קרובות הרושם ההיסטורי הפופולרי המתקבל בקרב הקהל הרחב מגיע בעיקר מהפעילים, לרבות באקדמיה, ולא ממחקרים רציניים. אתרי אינטרנט וערוצי המיינסטרים מודיעים לקוראיהם וצופיהם שהאירופאים ביצעו זוועות באפריקה ובאיי הודו המערבית, כאשר נוטים במקביל אותם המקורות להימנע מכל אזכור של העובדה כי מעשי האכזריות הללו הובילו לזעם וביקורת באירופה עצמה ולעתים קרובות אף לוועדות חקירה,[2] תופעה שלא הייתה קיימת בקרב הת...