המצור על ניקאה, מסע הצלב העממי, וקרב דוריליאום, 1096-1097.
המצור על ניקאה, מסע הצלב העממי, וקרב דוריליאום, 1096-1097.
ב-14 במאי 1097 התרחשה ההתנגשות הראשונה בהיסטוריה בין צלבני המערב לטורקים המזרח תיכוניים: המצור על ניקאה.
בשנים שלאחר הקרב המכריע במנזיקרט ב-1071 בו הביסו הטורקים הסלג'וקים את כוחות האימפריה הרומית המזרחית, הם כבשו את האזור הנוצרי העתיק אנטוליה, "טורקיה" המודרנית, וכן ביצעו זוועות רבות. כרוניקאי גרגוריאני אנונימי כותב כיצד "כנסיות קדושות שימשו כאורוות לסוסיהן", "הכוהנים הושחתו במהלך האוכריסטיה עצמה", "הבתולות נטמאו, הצעירים נימולים והתינוקות נלקחו". נסיכת קונסטנטינופול אנה קומננה כותבת כיצד "הערים הושמדו, האדמות נשדדו וכל אנטוליה הוכתמה בדם נוצרי", עדויות שהגיעו גם למערב.
כתוצאה מכיבושי האזורים שהיו נוצריים במזרח התיכון, צפון אפריקה, ספרד והים התיכון יצא אל הדרך מסע הצלב הראשון. האפיפיור אורבן השני השתמש במוטיבים תאולוגיים בוועידת קלרמון ב-1095 וציין כי רדיפות הנוצרים שחיים תחת הכיבוש במזרח הם לא פחות מצליבה שנייה של המושיע הנוצרי, ועל כן יש צורך להציל את שניהם, כפי שכתוב בברית החדשה: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאדך ובכל שכלך ואהבת לרעך כמוך."
נוצרים מכל רחבי אירופה נענו לקריאה. ב-1097 האצילים הגדולים והאבירים כבר הגיעו והתקבלו בקונסטנטינופול, ומשם הועברו למאורת האריות - אסיה הקטנה בשליטה הטורקית. בחודש מאי הם הגיעו ל-ניקאה, המקום בו התרחשה הוועידה האקומנית הראשונה של הכנסייה ב-325, היכן שנוסח הקרדו הניקיאני אשר עד היום מכריזים עליו כל הזרמים הגדולים של הנצרות. עתה, לאחר כיבושה, היא כבר הייתה הבירה של הסולטנות הסלג'וקית, והצלבנים במהירות הטילו מצור על העיר.
המצור היה ממושך וברוטאלי, אבל הטורקים הצליחו להחזיק מעמד, וממרום החומות הגבוהות של העיר, כותב הכרוניקאי אלברט מאאכן, הם "צעקו את צעקות הקרב בטונים הנוראים של השפה שלהם ... וירו חצי רעל כך שגם אלו שנפגעו קלות מתו מוות נוראי". יתר על כן, בכדי להגן על החומות מכלי המצור, "יצרו הטורקים תערובת דליקה ושפכו אותה מחוץ לחומות, שהבעירה את איל הניגוח." האש והעשן היו רבים, אך המצור נמשך.
ב-20 במאי, הסולטן הסלג'וקי קיליג' ארסלן, אשר למעשה היה גם השליט העליון של כל הטורקים, הופיע עם צבא אדיר בכדי לעזור לעיר הבירה שלו. הקרב החל. אלברט מאאכן כותב:
"הדוכס גוטפריד ו-בוהמון לא ריסנו את הסוסים שלהם אלא שלחו אותם קדימה ועפו אל תוך מרכז האויב, דקרו את חלקם עם רומחים, הורידו מאוכף אחרים, וכל הזמן דחקו בבעלי בריתם ועודדו אותם בקריאות גבריות לשחוט את האויב. הייתה שם התנגשות חניתות לא קטנה, נשמעו צלילים לא קטנים של חרבות וקסדות בסכסוך הזה של המלחמה, הרס לא קטן של הטורקים."
אולם היה זה הכוח הגדול של הצבא הצלבני תחת פיקודו של רוזן טולוז רמון הרביעי, עם עזרה מרוזן פלנדרס רוברט השני, אשר השיג את המכה המכרעת והניס את האויב.
כך, בקרב הפתיחה הזה של מסע הצלב הראשון, "הערבים, הפרסים והטורקים האכזריים ברחו במהרה; האנשים הפראים הראו את הגב שלהם לנוצרים. היה זה ניצחון ... מפליא היה הטבח של הצבא הנמלט ... מהשעה השלישית ועד התשיעית השתולל ההרס, או ליתר דיוק הטבח הערבי, של הקרב הזה."
התיאור המנצח הזה של ג'ילבר מ-נוז'אן בן המאות ה-11 וה-12 הוא לא בהכרח המצאה או דעה קדומה, אלא שיקוף של העובדה כי הצבא המזרח תיכוני העצום לא הורכב ברובו מלוחמים מקצועיים אלא בעיקר מ"איכרים, חלאות שהובאו יחדיו מכל מקום". בהמשך המערכה, כבר היו הצבאות הטורקיים מאיימים הרבה יותר.
לאחר הניצחון הגדול על צבא האויב, חזרו המערביים לצור על ניקאה. רוברט הנזיר מוסיף כי מספר ראשים כרותים של הטורקים נזרקו אל תוך העיר בכדי להזכיר לתושבים כי לא תהיה ישוע מבני דתם האחרים.
היו כמובן סיבות להתנהלות אכזרית זו. כאשר מוקדם יותר רק נחתו והגיעו הצלבנים לאנטוליה, פגש אותם מחזה מזוויע: "הו, כמה ראשים כרותים ועצמות של מתים ששוכבים במישורים מצאנו אז מעבר לניקומדיה ליד הים!", כתב פולקו משארטר. "עברנו מכך לחמלה, הזלנו שם דמעות רבות." במילים אחרות, הם מצאו את השרידים של כל אותם האיכרים האירופאיים - גברים, נשים וילדים - אשר היו יותר מדי חסרי סבלנות וחצו אל תוך אסיה לבדם, מבלי לחכות לאבירים המקצועיים של קונסטנטינופול. מכיוון שמסע הצלב הייתה תנועה מסיבית, היו לה לא מעט קבוצות נוספות אשר לא היו חלק מהצבא הצלבני המרכזי, כגון הכנופיות העריקות אשר פגעו ביהודים, וגם הללו היו קבוצות קנאיות נפרדות אשר נשקם היחיד היה אמונתם ותו לא. מסעות צלב מסוג זה, אשר קיבלו את השם "מסע הצלב העממי", הסתיימו לרוב באסון וטרגדיה. פטרוס הנזיר וכ-20 אלף איכרים צועדים הגיעו לקונסטנטינופול ב-1096 ובזמן שהקיסר אלכסיוס ריחם על ההמון העלוב הזה שהאמין שהאמונה לבדה תציל אותם מהטורקים והתחנן כי יחכו לצבא המקצועי, הללו המשיכו בדרכם וחצו לבדם את ההלספונטוס (דרדנלים) אל תוך האזור העוין. זמן קצר לאחר שנחתו בסביבתה של ניקאה ב-1096, הם נפלו למארב הטורקי ונשחטו באומללות", כפי שכתבה הנסיכה אנה קומננה.
"כה רב היה מספר הקלטים והנורמנים שנהרגו בידי חרב הישמעאליים, שכאשר הם אספו את שרידי הנופלים, אשר שכבו בכל צד, הם הערימו, אני לא אגיד רכס או גבעה או פסגה, אלא הר של גובה ועומק ורוחב ניכרים, כך עצום הייתה המסה של העצמות."
אלו שנתפסו חוו זוועות נוספות. ג'ילבר מ-נוז'אן כותב כי: "הם תיגרו חלק מהאסירים לגבי אמונתם והורו להם לוותר על המשיח, אך הם הכריזו על ישוע בלב ובקול יציבים, וראשיהם נערפו". גורלם של צעירים ויפים היה חמור עוד יותר: "הטורקים חילקו ביניהם כמה מהשבויים שחסו על חייהם - או ליתר דיוק שמרו למוות כואב יותר - והגישו אותם לשעבוד עגום בידי אדונים אכזריים. חלקם נחשפו בציבור, כמו מטרות, ונקבו על ידי חיצים; אחרים נמסרו במתנה, ואילו אחרים נמכרו על הסף ... [ונלקחו לח'וראסאן ואנטיוכיה שם] הם סבלו מעבדות אומללה תחת האדונים הנוראים ביותר שניתן להעלות על הדעת. הם עברו עינויים ארוכים בהרבה מאלו שראשיהם נערפו במהירות עם החרב." ללא ספק, צחקו הכובשים כי לא רק שחיסלו את האוכלוסייה המקומית של אנטוליה, אלא שעתה האירופאים צעדו מרצונם וזכו בדיוק לאותו היחס.
אלא שעם הגעתם של צלבני מסע הצלב הראשון הם כבר לא צחקו. הצלבנים גם שלחו 1000 ראשים נוספים לקיסר, זאת משום שהיו אלו אותם האנשים אשר בזזו וכבשו את ניקאה מהקיסר אלכסיוס הראשון ב-1092. אלכסיוס הגיב בכך ששלח להם אספקה נוספת, לרבות סירות אותם הצריכו הצלבנים בכדי לחסום את דרך האספקה לניקאה. ויליאם מצור כותב כי במהלך אחת הלילות משכו הצלבנים את הסירות בעצמם בעזרת חבלים ובעזרת סוסים לניקאה, למרחק של מעל ל-11 ק"מ.
זמן קצר לאחר מכן, ב-19 ביוני 1097, הטורקים שעד כה פגעו כה רבות בעולם הנוצרי, נכנעו, בתנאי כי יימסרו לצבאו של אלכסיוס הדיפלומטי יותר אשר עקב עם כוחו אחרי הצלבנים, ולא למערביים שהכניעו אותם בעקשנות שכזאת.
הצלבנים, תחת הנהגתם של בוהמון הנורמני ואחיינו טנקרד אשר הובילו את החזית, הצאצא של קרל הגדול גוטפריד מבויון, ורוזן טולוז רמון הרביעי אשר פיקד על העורף והיה ווטרן של העימותים נגד המוסלמים בספרד, המשיכו להתקדם דרומה דרך אנטוליה. באופן פתאומי, במקום שנקרא דוריליאום, כ-30 אלף פרשים מזרח תיכוניים ארבו את כוחו של בוהמון בכדי לנקום את שחרורה של ניקאה. כאן נחשפו הצלבנים לראשונה לסגנון הלחימה של הנוודים בו היו מאופיינים הטורקים, שכן יש לזכור כי היו הללו נוודים שכבשו את אזור "טורקיה" המודרנית והם אינם תושביה המקוריים. פולקו משארטר כותב כי "הטורקים, עם הקשת כלי נשק וצווחות, שחררו בעוז מטר חצים." "המומים וכמעט מתים ועם הרבה פצועים, הפנינו מיד את הגב במנוסה. אין זה היה מפתיע מאחר ולחימה כזו לא הייתה מוכרת לאף אחד מאתנו." בוהמון שלח מיד הודעה לגוטפריד ורמון בכדי שיגיעו במהירות. הללו הגיעו בהקדם, וכפי שכותב ג'ילבר מנוז'אן, "כשאנשינו ראו את צבא האויב פנים אל פנים, הם תהו מהיכן הגיע מספר אינסופי כזה של אנשים. טורקים, ערבים וסרצנים בלטו מבין האחרים". מול סיכויים קלושים אלו צעקו מנהיגי המערב "מסרו את נפשכם וגופכם לאמונת אדון הצלב, ואחזו בנשק מול ערימת הקליפות האלה, היצורים הקטנים האלה שהם כמעט וכלל אינם גברים." בתגובה הקימו אנשיהם "את קווי הקרב בצורה מסודרת" והחלו להילחם. עתה היה זה תורם של המזרח תיכוניים להכיר מקרוב את הלחימה המערבית, והם החלו לברוח כאשר נדהמו מדהירת הפרשים הכבדים, חרף מספרם האדיר. אלפים רבים משני הצדדים מתו בקרב דוריליאום.
הפרנקים והטורקים המשיכו לאורך הזמן להכיר טוב יותר את סגנון הלחימה אחד של השני. הטורקים המשיכו להעדיף את סגנון הקשתים הרכובים, ומספר עשורים מאוחר יותר מתואר כי "הטורקים ירו עלינו במהירות כזו שהחשיכה את השמים ולא יכול היה לרדת לא גשם ולא ברד, כך שספגנו נפגעים רבים; וכאשר הראשונים רוקנו את אשפת החיצים, הגל השני, שבו היו עוד יותר פרשים, בא אחריהם והחל לירות מהר יותר ממה שניתן היה להאמין." עדויות דומות מגיעות גם ממקורות מזרח תיכוניים. אולם בכל סגנון אחר, בלחימת מגע, פרשים מול פרשים או רגליים נגד רגליים היו המערביים וחיילי האימפריה הרומית המזרחית עדיפים בהרבה. המזרח תיכוניים החלו לראות באבירי המערב, עם החרבות והחניתות האיכותיות שלהם, כלא פחות מהרי ברזל אימתניים, שרידי גזע ענקים עתיק אותו מזכיר ספר הקודש שלהם.
לאחר דוריליאום, המשיכו הצלבנים ללא שום התנגדות לצעוד במשך שלושה חודשים, עד אשר הגיעו לאנטיוכיה. אולם היכן שהמזרח תיכוניים כשלו, הטבע החל להצליח: רעב, צמא, מחלות, תשישות והזיה הטרידו רבות את הלוחמים הצועדים. רבים מצאו את מותם ושבילי קבורות הוקמו בעקבותיהם. אולם נוצרי המזרח המקומיים ראו בפליאה את הגעתם של בני דתם מהמערב. כפי שכותב פולקו משארטר: "כשעברנו ליד כפרי הארמנים, היה זה מדהים לראות אותם מתקדמים לעברנו עם צלבים ודגלים, מנשקים את רגלינו ובגדינו באהבה רבה לאלוהים, מכיוון שהם שמעו שם שבאנו להגן עליהם מפני הטורקים שתחת ידיהם הם דוכאו במשך זמן רב." אירועים מסוג זה חזרו על עצמם עוד פעמים רבות, כגון עם יוונים ונוצרים סוריים.
מקורות:
Anna Comnena, The Alexiad, trans. E.R.A. Sewter, Penguin Book, 1969.
Guibert of Nogent, The Deeds of God through the Franks, trans. Robert Levine, Echo Library, 2008.
Peters, Edward (ed.), First Crusade: Chronicle of Fulcher of Chartres and Other Source Materials, University of Pennsylvania Press, 1971.
Gabrieli, Francesco, Arab Historians of the Crusades, Barnes & Noble, 1993.
