לואי התשיעי בקרב דמיאט, 1249.
לואי התשיעי בקרב דמיאט, 1249.
בסוף מאי 1249 מסע הצלב השביעי כבר יצא לדרך. מלך צרפת לואי התשיעי
"הקדוש" וצבאו, אשר הורכב מ-25 אלף צלבנים, לרבות טמפלרים והוספיטלרים,
הפליגו מקפריסין. בשלב זה האמינו הצלבנים כי לפני שניתן יהיה להחזיר את השליטה
בירושלים יש קודם כל לבלום את הסכנה ממצרים, ועל כן היה יעדם עיר הנמל המצרית
דמיאט.
דמיאט כבר עמדה עוד לפני כן במרכז מסע הצלב החמישי ברבע הראשון של המאה ה-13,
ועל כן המסע הזה של הצלבנים לא הפתיע את הסולטאן המצרי אל-סליך איוב. הוא שלח כוח
תחת פיקודו של האמיר פא'רדין על מנת לבצר את חיל המצב של דמיאט ולשמור על קו החוף
מפני הצלבנים המתקרבים. לאחר מכן שלח המתכנן הזה של הביזה של ירושלים ב-1244 הודעה
ללואי בו הזהירו מראש: "אף אחד מעולם לא תקף אותנו מבלי להרגיש את
עליונותנו", התגאה הסולטן. "זכור את הכיבושים שעשינו מהנוצרים; גירשנו אותם
מהארצות שהיו ברשותם; הערים החזקות ביותר שלהם נפלו תחת ההתקפות שלנו". כל
האזורים שנפלו לג'יהאד במזרח התיכון וצפון אפריקה – מעיראק במזרח ועד מרוקו במערב
- ולאחר מכן "טורקיה" ובמשך מאות שנים גם הבלקן וחלק גדול מספרד היו
אזורים נוצריים במקור. שליטים כגון אל-סליך איוב היו מודעים לכך היטב ונהנו לזרוק
עובדה זו בפני אלו שאדמותיהם הם כבשו.
ב-4 ביוני, עגן הצי הנוצרי בגדה המערבית של הנילוס, מהעבר השני של דמיאט.
כוחות מזרח תיכוניים אדירים נעמדו בין הצלבנים לבין העיר לאורך החוף וגדות הנהר,
היכן שהם "עשו רעש חזק ונורא באמצעות צופרים ומצלתיים."
המלך קיים מועצה על האוניה שלו. חלק מאנשיו ביקשו אומנם לחכות לאוניות האחרות
שהתעכבו עקב סערה, אולם לואי היה מוכן להשתלט על החוף כבר בשלב זה. גיא, אחד
האברים שנוכחו, כתב כי "אנשינו ראו את האיתנות והנחישות הבלתי מעורערת של
האדון המלך, ולפי בקשתו היו מוכנים ... לכבוש את החוף בכוח ולעלות ליבשה".
כאשר דחקו בו יועציו לא להצטרף באופן אישי לנחיתה הראשונית בשל הסכנות הרבות, הגיב
להם לואי: "אני רק אדם אחד שחייו, כשאלוהים ירצה בכך, יימחקו כמו של כל אדם
אחר".
כך, ב-6 ביוני 1249, העלו הצלבנים את צעקת הקרב שלהם, חתרו בזעם אל החוף
בסירות קטנות יותר, ו"בהתאם לפקודה הנוקשה והדחופה ביותר של אדון המלך, זינקו
בחיפזון לים עד לחלציהם". עטויים בברזל כבד הם חתרו לאיטם לכיוון החוף תוך
שהם נאלצים להדוף המוני חצים שנורו לכיוונם. גיא כותב כי "מכל האוניות, הוכנס
אדון המלך לראשונה ... לואי זינק למים עד לבית השחי שלו ושכשך לחוף, מגן סביב
צווארו, קסדה על ראשו וחרבו בידו", בדומה לאופן בו פעל באופן אישי ריצ'רד לב
הארי במצור על יפו כמעט 60 שנים קודם לכן. ההיסטוריון ז'אן דה ז'ואנוויל, חברו
הקרוב של לואי אשר השתתף גם הוא במסע הצלב ואשר משמש בתור המקור הראשי של מסע הצלב
השביעי, מוסיף: "אז ברגע שהם [האויבים] ראו אותנו נוחתים, הם באו לקראתנו,
מדרבנים בלהט. אנחנו, כשראינו אותם באים, הפננו את חודי המגנים שלנו לתוך החול ואת
ידיות הרמחים שלנו בחול כשהחודים מכוונים לכיוונם". מול קיר המגנים והחודים
הזה, ובראותם את "הרומחים שעומדים להיכנס לתוך בטנם", "הסתובבו
המוסלמים ונמלטו" - כולם מלבד אחד, שחשב שחבריו
מסתערים מאחוריו והוא מיד מצא את מותו.
לאחר מכן, כותב גיא, הצלבנים "נפלו בגבריות על אויבי הצלב כמו ספורטאים
חזקים של האל"; "הסרצנים החמושים, שהוצבו רכובים על החוף, התעמתו אתנו
על הארץ ... שמרו על אש צפופה של כידונים וחצים נגד אנשינו. ובכל זאת אנשינו ...
המשיכו הלאה ודרכו על החוף חרף הסרצנים." יותר ויותר מזרח תיכוניים החלו לסגת
ותוך זמן קצר הצליחה ההתקדמות הצלבנית להביא אל החוף גם את הסוסים ולהשתמש בהם
לדהירות פרשים כבדים ויורים, במקביל לירי של הצי הנוצרי.
מבוהלים מתעוזה שכזו המזרח תיכוניים נמלטו.
במקום לסגת ולהתבצר בדמיאטה בחר פא'רדין לברוח מאזור הקרב עם אנשיו כ-65
ק"מ דרומית לאירופאים. מקור מזרח תיכוני כותב כי לאחר שאנשיו ראו את הבריחה
המשפילה הזאת ולא רצו להתמודד עם "זעמם של הנוצרים", כל חיל המצב של
דמיאט הצטרף למנוסה ונמלט מהעיר תחת חשיכת הלילה בחוסר ארגון ובפאניקה,
"יחפים וללא לבוש, רעבים וצמאים, בעוני ובאי סדר, נשים וילדים". אולם את
המנוסה הם ביצעו רק לאחר שחתכו את גרונותיהם ו"סדקו את המוח" של רוב
האסירים הנוצריים שלהם, שרבים מהם נלכדו במהלך מסע הצלב החמישי. כמה מהשבויים
והעבדים הנמלטים פגשו את הצלבנים בדרכם לדמיאט.
עם הגעתם גילו הצלבנים כי העיר נטושה לחלוטין. בבוקר למחרת הגיעו לואי ואנשיו
למסגד הראשי של דמיאט. גיא כותב כי "כאן, שלושה ימים מוקדם יותר, הבטיחו לנו
האסירים באופן חד משמעי, המוחמט המזוהם ביותר התפאר בקורבנות מתועבים, קריאות
מגבוה ותקיעת שופרות." אך מכיוון שהמסגד היה בעבר כנסייה "שם נוצרים
[קופטים] נהגו לפני זמן רב לחגוג מיסה ולצלצל בפעמונים שלהם", טיהר המלך את
המסגד במים קדושים, ו"לאחר שהוא טוהר לחלוטין מזוהמת עובדי האלילים", הם
חגגו שם את המיסה. באופן זה, בדומה למה ש-בלנקה אמו של לואי כתבה להנרי השלישי,
"אתר המסגד, שלפני זמן מה - כשהעיר נכבשה בעבר [על ידי מזרח תיכוניים במאה
השביעית] - היה כנסיית מריה הקדושה, התגבש והודות ניתנו שם לאל העליון".
העדויות הללו מוכיחות שהאירופאים של המאה ה-13 היו מודעים מאוד לכך שכל המזרח
הקרוב וצפון אפריקה, לא רק ירושלים, היו שייכים פעם לדתות אחרות. הדבר בא לידי
ביטוי מיוחד ביחסם של הצלבנים למצרים. לדוגמה, אמנת היסוד לקידוש מחדש של כנסייה
זו שהפכה למסגד וחזרה להיות כנסיה, מנובמבר 1249, טוענת את ההצהרות הבאות:
"אחרי שהארץ הזו [מצרים] תשוחרר מידיהם של הכופרים" ו"כאשר הארץ
הזו תשוחרר". באופן דומה, כתב ראש מסדר הטמפלרים גיום דה סונאק אודות
"תכניותיו של האדון המלך ... להחזיר את כל המדינה [מצרים] לפולחן הנוצרי."
ההיסטוריון המזרח תיכוני החשוב ביותר של מסע הצלב השביעי אבן ואסיל בן המאה
ה-13 כותב כי אירועי דמיאט נתפסו כאסון גדול ו"נורא, שכמותו מעולם לא
קרה", שכן הקלות בה תפסו הצלבנים את העיר הפחידה מאוד את המזרח תיכוניים. אכן
הייתה להם סיבה לפחד שכן הייתה זו עובדה ידועה ששנה בלבד קודם לכן הצליח בן דודו
של לואי - מלך קסטיליה פרדיננד השלישי - לשחרר את סביליה ובכך למעשה גם את רוב
אנדלוסיה.
ההצלחה בדמיאט הייתה מהירה יותר מהמצופה - יום אחד לעומת חמישה חודשים במהלך
מסע הצלב החמישי. ההצפה של הנילוס הייתה קרובה ואמורה הייתה להפוך חלק ניכר מהאדמה
לבלתי ניתנת למעבר. כך נאלצו המנצחים להישאר בדמיאט מספר חודשים לפני שיוכלו
להמשיך לאורך הנילוס ל-מנסורה. המלכה מרגרט מפרובאנס, אשתו של לואי, שכנה בתוך
העיר עם עוזרותיה והנשים האחרות עם משמר בן 500 אבירים, בזמן שהמלך ומרבית הצבא
הקימו מחנה מחוץ לעיר. במהלך כל הזמן הזה, מזרח תיכוניים מקומיים ובדואים משוטטים
פשטו עליהם ללא הרף. כפי שכתב ז'ואנוויל: "הסרצנים נכנסו כל לילה למחנה ברגל
והרגו את אנשינו שם במקום היכן אותם ישנים". רוב הנרצחים מתו בעריפת ראש, כפי
שהורה הסולטן אל-סליך, "בזנט מזהב על ראשו של כל נוצרי."
מקורות:
Medieval
Sourcebook: Al-Makrisi: Account of the Crusade of St. Louis.
https://sourcebooks.fordham.edu/source/makrisi.asp
Joinville and Villehardouin, Chronicles of
the Crusades, trans. Sir Frank Marzials, Dover Publications, 2007.
Peter Jackson, The Seventh Crusade, 1244-1254: Sources and Documents, Routledge, 2016.
Frederick
Perry, Saint Louis (Louis IX of France): The Most Christian King, G. P.
Putnam’s Son, 1901.
