היסטוריה ללא צנזורה

יהודי הקונפדרציה. מדינת ישראל הוקמה ללא ספק בכדי לאפשר לעם היהודי הגדרה עצמית ולהעניק לו מקלט לאחר שנים רבות של רדיפות באירופה ובעולם האסלאמי. אולם נראה כי גם לפני הקמתה ב-1948 הייתה ליהודי הפזורה במשך תקופה של כ-150 שנים פינה שקטה בה הם יכלו להתקיים בכבוד ובחופשיות. בספרו "אנשי הקונפדרציה היהודים" כותב רוברט נ. רוזן כי "הדרום הישן היה נקי באופן מפליא מדעות קדומות כלפי היהודים." היו בדרום אומנם פחות מ-25 אלף יהודים, אך הללו נהנו באופן יחסי מחירות חסרת תקדים ומהשפעה אדירה. "רבים מיהודי הדרום שירתו בבתי המחוקקים של המדינות, במועצות הערים ובתפקידי סמכות אחרים", לרבות שלושה חברי קונגרס יהודיים לפני מלחמת האזרחים. לא ניתן כמובן לומר שהאנטישמיות כלל לא הייתה קיימת, אולם כפי שכתב ההיסטוריון היהודי הרב ברטרם קורן: "בשום מקום אחר באמריקה - בוודאי שלא בצפון אנטבלום - לא ניתנה ליהודים הזדמנות כזאת להיות שווים מלאים כמו בדרום הישן." עם חנוכת בית הכנסת "קהל קדוש בית אלוהים" בצ'ארלסטון במרץ 1841 דיבר הרב גוסטבוס פוזננסקי אודות דורות של יהודי העיר

מה היו הסיבות למלחמת האזרחים האמריקנית? הדעה הרווחת בתרבות הפופולרית היא שהסיבה למלחמת האזרחים האמריקנית (1861-1865) נעוצה בעבדות הדרומית בלבד, דבר שהוא בעצם עצלני מאוד מבחינה אינטלקטואלית. כמו סכסוכים רבים אחרים, גם מלחמה זו הייתה למעשה עשרות שנים בהתהוות והגיעה לשיאה עקב שלל סוגיות לא פתורות בין מדינות הצפון והדרום, בעיקר במהלך מערכת הבחירות לנשיאות בשנת 1860. כדי להבין היטב את מלחמת האזרחים, חשוב להכיר בכך שאנו עוסקים בשתי סוגיות נפרדות: הסיבות לפרישה הדרומית והסיבות למלחמה עצמה. בשנת 1860 כמעט כל ההכנסות הפדרליות ממסים התקבלו דרך מכסים - לא היה מס הכנסה אישי או תאגידי - ומדינות הדרום שילמו את רובו, כ-80%, עם מכס חדש באופק שהיה עשוי כמעט לשלש את שיעור המיסוי. יתרה מזאת, חלק גדול מהכנסות המס שנאספו מיבוא בדרום הועברו לאינטרסים התעשייתיים בצפון, דבר שנמשך עשרות שנים. מצע המפלגה הרפובליקנית משנת 1860 הבטיח להמשיך זאת, מה ששחק עוד יותר את אמונו של הדרום. חשוב לזכור כי מדיניות התעשייה של הדרום הייתה שונה מאוד מתעשיות הצפון. ללא תפעול עבדים, רוב המטעים הדרומיים לא היו שורדים היות ופשוט

דגל הקרב של הקונפדרציה. אין דגל או סמל מההיסטוריה האמריקאית שמעוררים רגשות חד צדדיים כה עזים כמו דגל הקרב של הקונפדרציה, המזוהה כיום בעיקר עם גזענות דרומית. ניתן לטעון שאין זה אולי מפתיע שסמל לניסיון פרישה שהוביל למותם של 600,000 אמריקאים עדיין גורם לתחושות חזקות גם כעבור יותר מ-150 שנה, אולם מלחמת האזרחים עצמה אינה מה שמלהיב את התחושות הללו כיום. אכן, סנטימנט שדה הקרב חלף מהר למדי, ולמעשה עד שנות ה-50 של המאה ה-20 גם הצפוניים וגם הדרומיים בארה"ב קיבלו את דגל הקונפדרציה כסמל לגבורת הדרום, ותו לא. מה שהופך את הדגל הזה לשנוי במחלוקת בימינו הן הרגשות האנכרוניסטיות של קבוצות אינטרסנטיות מודרניות, שכן המציאות ההיסטורית היא שבמהלך המלחמה שני הצדדים לא באמת, כפי שנראה להלן, ראו בדגל סמל למשמעותו המודרנית. בספרו "דגל הקרב של הקונפדרציה",[1] מתאר ג'ון קוסקי בצורה מדוקדקת את ההיסטוריה של הדגל, ומראה כיצד כל העבר האמריקאי מתפרש כיום דרך עדשות הגזע, בין אם הנושא באמת רלוונטי או לא. בעת הפרישה, אחת הפעולות הראשונות של הקונגרס הזמני של מדינות הקונפדרציה הייתה להקים ועדה לעיצוב ד

רוברט אי. לי, לינקולן, והפוליטיזציה של ההיסטוריה. ב-2017, בעיר שארלוטסוויל במדינת וירג'יניה שבארצות הברית, הועלתה הצעה להוריד את פסלו ההיסטורי של גנרל כוחות הקונפדרציה של ארה"ב, רוברט אדוארד לי (1807-1870), אשר עמד שם במשך קרוב ל-100 שנה.[1] פסל אחר, הפעם בדאלס, נמכר והוצא מהפארק.[2] דבר דומה התרחש גם בניו אורלינס.[3] הסיבה לכך היא כמובן משום שהדרום ההיסטורי של תקופת מלחמת האזרחים האמריקאית מזוהה עם אלימות, גזענות ועבדות. עם זאת, אלו שדורשים להוריד את הפסלים של לי לא מודעים למורכבות ההיסטורית שלו, כמו גם זו של לינקולן, ואף של התקופה בכללותה, שכן המציאות היא ש-לי היה רחוק מאוד מהאופן הזה כפי שהוא מוצג בתרבות הפופולרית, דבר שהוא נכון למדי גם לגבי לינקולן. למשל, במכתב להוראס גרילי באוגוסט 1862 (במהלך המלחמה) כתב לינקולן: "המטרה העיקרית שלי במאבק זה היא להציל את האיחוד, ולא להציל או להשמיד את העבדות. אם הייתי יכול להציל את האיחוד בלי לשחרר שום עבד הייתי עושה את זה, ואם הייתי יכול להציל את האיחוד על ידי שחרור כל העבדים הייתי עושה את זה; ואם הייתי יכול להציל אותו על ידי שחרור