היסטוריה ללא צנזורה

המציאות ההיסטורית של המתנדבים "הפלסטינים" לצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה. ב-2019 פרסם העיתון הישראלי "הארץ" מאמר בו חגג את הטענה לפיה כ-12 אלף "פלסטינים" לחמו לצד הבריטים במלחמת העולם השנייה.[1] למעשה מאמר דומה פורסם ב"הארץ" כבר ב-2015 בו צויין גם כן כי חרף המופתי של ירושלים הפרו-נאצי, אלפי ערבים לחמו לצד היהודים ואפילו במעורבב עימם.[2] טענות אלו מתבססות על "מחקרו" המוטה של מוסטפא עבאסי מהמכללה האקדמית תל חי, שכתב בפועל על 10 אלף "פלסטינים", מחקר אותו דאג "הארץ" לפרסם במלואו גם כן.[3] חרף כל "החגיגות" הללו, המציאות היא שהן התעלמות ממספר עובדות בסיסיות: 1. ערבים רבים שהתגייסו הגיעו לא מפלשתינה אלא מלבנון, ירדן וסוריה. 2. רבים מהם עשו זאת רק במטרה להשיג כלי נשק. 3. עבאסי בחר בקפידה ובסינון רב את המקורות שלו כאשר בפועל לא ההיבט הכמותי ולא ההיבט האיכותי של התיאוריה שלו נתמכים מהראיות. 4. עדותו של אחמד שוקיירי עצמו, ממייסדי ארגון אש"ף, מציינת בספרו שלא היה כמעט אף אחד שנענה לקריאה של הבריטים להצטרף לכ

יוהאן פון ליירס או "עומר אמין" - המומר הנאצי החשוב ביותר. יוהאן יעקוב פון ליירס (1902-1965) היה חסיד נאצי של המופתי של ירושלים אמין אל-חוסייני, מצא מקלט במצרים לאחר המלחמה, המיר את דתו לאסלאם, שינה את שמו ל"עומר אמין", ואימץ את האידאולוגיה הג'יהאדיסטית העתיקה ששמה לה כמטרה את השמדת התרבות היהודית-נוצרית. עם סיום המלחמה ברח תחילה לאיטליה ולאחר מכן לארגנטינה, היכן שהמשיך לכתוב את האידאולוגיות שלו ובכך זכה לשבחים מחוסייני על תמיכתו בלאומיות הערבית. ב-8 ביוני 1955 כתב מכתב לאינטלקטואל האמריקאי השחור ויליאם א.ב. דו בויז אשר יצר למעשה את השנאה לאמריקאים, בו הלל את האסלאם ואת החיילים האפריקאים המוסלמים בתקופת מלחמת העולם הראשונה תחת השלטון הקולוניאלי הגרמני: "...הממשל הגרמני היה בעד האסלאם. אף אפריקאי לא הפך לסמל צבעוני בצבא ה-אסקרי [חיילים אפריקאים שנלחמו תחת ההנהגה הקולוניאלית הגרמנית] שלא היה מוסלמי אדוק. וגם בקמרון הגרמנים מעולם לא שכחו לתת כוח וכבוד לאמירים המוסלמים של הצפון. הגרמנים היו משוכנעים שהאסלאם מייצר החיילים טובים ואנשים אמינים - וכי מוסלמי אינו שות

הנאצים שהמירו את דתם ומצאו מקלט במזרח התיכון. במאי 2011 הכריזה קבוצה במצרים, תחת הנהגת המייסד שלה עמאד עבד אל סאטאר, על הקמת מפלגה נאציונל-סוציאליסטית בעלת "מסגרת מודרנית"[1]. סאטאר, שסגנו הוא איש צבא, מסר כי יביא למפלגה הנאצית שלו אנשים בולטים מהחברה המצרית וישקיע את כוחו בנשיא "שנבחר בהקפדה". העיתון המצרי היומי "מצרים היום" ("אל-מאסרי אל-יום"), באתרו בשפה האנגלית, הוסיף כי המפלגה פעלה באופן חשאי בתקופת שלטונו של חוסני מובארק אשר מנע מהפעילים שלה לפעול באופן גלוי. אולם לאחר נפילתו של מובארק המפלגה אף פתחה שני עמודי פייסבוק ובכך אוששה את נוכחותה הפומבית. עם זאת, לפי שהספיקה באמת להתפתח הפיל הצבא את שלטון האחים המוסלמים שקם לאחר מובארק ובכך מנע מהמפלגה הנאציונל-סוציאליסטית המצרית את האפשרות להתקדם. אולם בכל מקרה, אלו המכירים את ההיסטוריה שאותה מנסים לצנזר יודעים כי לנאציזם קיימת היסטוריה ומורשת ארוכות ומסלידות בקרב בני הדת המקומית של מצרים. אריברט פרדיננד היים היה חבר ב-אס אס שנודע בכינויו "דוקטור מוות" לאחר שביצע את הזוועות הנוראיות ביו

הסוציאליזם של היטלר, במילותיו שלו. אדולף היטלר הטביע את חותמו בהיסטוריה באמצעות השגת שליטה מוחלטת בממשלת גרמניה, במסווה של תועלת קהילתית (או לאומית). זאת הוא הצליח לעשות לאחר שהבטיח ליישם מדיניות סוציאליסטית, אותה העדיף רוב העם הגרמני בימיו הראשונים של המשטר הנאציונל-סוציאליסטי. חשוב לזכור כי המפלגה הפוליטית הראשונה אליה ניסה היטלר להצטרף הייתה המפלגה הגרמנית הסוציאליסטית. קיימות כמובן טענות שהמאבק שלו נגד הקומוניסטים מוכיח כי לא היה סוציאליסט "אמתי"; אולם בפועל, מאבק על שליטה פוליטית זה לא היה על חירות מול דיכוי ובטח שלא בנושא כלכלה נשלטת מול הקפיטליזם, אלא בעיקר סביב השאלה האם הסוציאליזם צריך להיות לְאוּמָנִי או גלובלי; שכן בסופו של דבר, שתי האידאולוגיות מבוססות על כניעה לרצון המדינה, רצח, רדיפות, דיכוי וטוטליטריזם. להלן מספר דוגמאות בודדות בלבד של ציטוטיו של היטלר בדבר השקפותיו על הסוציאליזם: בנאום ה-1 במאי 1934 בברלין הוא אמר: "הפטיש יהפוך שוב לסמל הפועל הגרמני והמגל לסימן האיכר הגרמני."[1] ינואר 1937: בבניין הרייכסטאג בנאום "על סוציאליזם לאומי ויחסי עולם&q