היסטוריה ללא צנזורה

גרף מקל ההוקי. בשנת 1999 פרסמו מייקל אי. מאן מאוניברסיטת פנסילבניה ושני אנשים נוספים את "גרף מקל ההוקי" המפורסם בכתב העת Nature. גרף זה התיימר להציג טמפרטורות בחצי כדור הארץ הצפוני החל משנת 1000 לסה"נ ועד סוף המאה ה-20. אולם המציאות היא שבפועל הוא מייצג בצורה מצוינת אך ורק את התפיסות של זורעי הבהלה האקלימית המערביים המודרניים. הגרף מראה ירידה איטית בטמפרטורה בחצי הכדור הצפוני משנת 1000 ועד סביב שנת 1915 - במקביל לתיעוש שהציף את האטמוספירה בדו-תחמוצת הפחמן - כאשר קו המגמה מסתיים בעליה חדה ודרמטית כלפי מעלה. הגרף זכה לכינוי "מקל ההוקי" עקב צורתו שכן תקופת ההתקררות מוצגת בעיקרה כקו שטוח - דהיינו "הידית" - כאשר תקופת ההתחממות עולה ישר כלפי מעלה - "הלהב" המעוקל. ההשפעה של "גרף מקל ההוקי" הייתה אדירה. הוא אחז בצורה עוצמתית את אנשי בהלת ההתחממות הגלובלית. מבחינתם, סוף סוף הופיעו עדויות "מדעיות" של מה שהם תמיד פחדו ממנו: כדור הארץ היה בשלבי קירור עד אשר החל האדם הרשע להשתמש בפחם ודלקי מאובנים אחרים ובכך העלה את הטמפרטורה והרס

אסונות אקלימיים היסטוריים והבהלה המודרנית. העדויות ההיסטוריות מציגות כ-300 נרטיבים שונים לאורך התקופות אודות סיפורי מבול. חמישה מהם משמעותיים מאוד עבור התרבות המערבית משום שמציגים את אותה הנוסחה בה משתמשים זורעי הבהלה המערביים המודרניים. מרבית מיתוסים של מבול שהשתמרו מצגים פחות או יותר את אותה המסגרת הסיפורית: האלים מחליטים להשמיד את האנושות בגלל שהיא החריבה והרסה את גן העדן. המבול הגדול היא השיטה האהובה עליהם לביצוע ההשמדה אם כי לעתים הם משתמשים גם במגיפות או בצורת; תחת ההדרכה או ההשגחה האלוהית, מצליח לבסוף לאורך זמן גיבור צדיק להוביל את האנושות לדרך הישר ומקבל על מעשיו תגמול אלוהי. סיפור המבול המקראי המופיע בספר בראשית פרקים 6-8 הוא כמובן המוכר ביותר. הקונספט המודרני של חטא ומוסריות מגיע מההשכלה התנ"כית. בני האדם היו רשעים והיו גם ממשיכים ללא חרף להיות כאלו אילולא המבול, למעט אדם מושלם אחד אשר פעל לפי הוראות ומוסריות האל - נֹחַ. לפי המסורת היוונית, מתואר העידן המנוון של האנושות כתקופה בה לא כיבדו בני האדם לא את נדריהם, לא את הצדק ולא את המעלות הטובות שלהם. האל הראשי זאוס ביקש לה

שינויי אקלים והעת העתיקה. הגאולוג איאן ר. פלימר הוא פרופסור אמריטוס בתחום מדעי כדור הארץ מאוניברסיטת מלבורן, לשעבר פרופסור לגאולוגיית כרייה באוניברסיטת אדלייד, אוסטרליה. בספרו "שמים וארץ: התחממות כדור הארץ, המדע החסר",[1] מבקש פלימר לראות את התמונה המדעית הגדולה, טוען כי "במדעי האקלים קיים העדר דיסציפלינה מדעית", ועל כן מנסה לשלב מספר תחומי מחקר ולקדם גישה בינתחומית, ללא דעות קודמות המגובשות מראש. בפרק 2 של ספרו, "היסטוריה", חוזר פלימר אלפי שנים לאחור בכדי להציג את האופי הפסאודו-מדעי של טענותיו של אל גור ודומיו. במחקר החשוב לעניינו כאן, בחן פלימר גם את יוון העתיקה. כבר בדיאלוג האפלטוני "טימיאוס" בן המאה ה-4 לפנה"ס קידם אפלטון את התפיסה לפיה ההתחממות הגלובלית מתרחשת במרווחי זמן קבועים, כאשר תלמידו המפורסם אריסטו התייחס להתחממות זו בחיבורו "מטאורולוגיה". כפי שכותב פלימר: "תאופרסטוס (371-287 לפנה"ס) אשר בתורו היה תלמידו של אריסטו, המשיך את המסורת עם [חיבורו] 'על הרוחות', והבחין כי בזמן שהרי כרתים היו מייצרים פירות וד

סוונטה ארהניוס - אבי תאוריית ההתחממות הגלובלית. והאם ההתחממות טובה לנו ? המקור של תאוריית אפקט החממה נמצא בסוף המאה ה-19. ב-1896 חישב הפיזיקאי והכימאי השוודי זוכה פרס הנובל לכימיה סוונטה ארהניוס (1859-1927) את השפעות ההתחממות הפוטנציאלית על טמפרטורת שטחו של כדור הארץ שתתרחש כתוצאה מעליית הפחמן הדו-חמצני. בספרו מ-1908 "כינונה של עולמות" הוא הגדיר את אשר כינה תאוריית "החממה" של אטמוספרת כדור הארץ.[1] טענתו הייתה ששרפת פחמימנים כגון פחם, נפט, גז, כבול ועץ יכולים להוביל להתחממות גלובלית. אלא שלעומת היום, מייסד התאוריה ראה התפתחות זאת כחיובית ביותר . היסטוריון האקלים ספנסר ר. וורט, אשר היה מנהל בעל שם במרכז ההיסטוריה של הפיזיקה במכון האמריקאי לפיזיקה, ציין כי המדענים "היו מודעים" לתאוריה של ארהניוס כבר ב-1903, אולם בראשית דרכה היא נתפסה כספקולטיבית בלבד ולא הייתה לגביה שום מדיניות מוגדרת שכן ההתחממות הייתה צפויה רק כמאה שנים מאוחר יותר והיא אף נתפסה כתופעה חיובית.[2] כתבה עיתונאית מ-1910 ציינה את ההשפעות החיוביות להן ציפה ארהניוס עקב עליית הפחמן הדו-חמצני:

בהלת ההתקררות הגלובלית של שנות ה-70. בעבר הצגנו סקירה היסטוריות של כתבות עיתונאיות וחדשותיות החוזרות עד למאה ה-19, המבהילות את הציבור הרחב בדבר שינויי האקלים המתקרבים או ההתחממות הגלובלית אשר תשמיד בקרוב את הציביליזציה. ראינו בקצרה ששנות ה-70 של המאה ה-20 התאפיינו במיוחד בנבואות זעם בדבר ההתקררות הגלובלית המתקרבת, אשר בשנים הבאות אמורה להקפיא את העולם ולגרום לאין ספור משברים. נרחיב הפעם את הדיון על היסטריה זו ונבחן את הבהלה הנשכחת והמצונזרת של שנות ה-70 . הרושם הוא כי בכל תקופה היסטורית האמינו האנשים כי חיים בעידן אקלימי חסר תקדים. עוד ב-1817, נשיא החברה המלכותית הבריטית אמר: "שינוי ניכר באקלים, שאינו ניתן להסבר כרגע, בוודאי התרחש באזורים הקוטביים ... הים של גרינלנד ... שעד כה כוסו [בקרח], נעלמו לחלוטין בשנתיים האחרונות."[1] ב-1914, פרופסור מהחברה הגאוגרפית המלכותית ציין: "שינוי אקלימי גדול נשא כעת את העולם, לאט ובאופן בלתי ניתן לעצירה, אל עבר בצורת עולמית."[2] גם הניו יורק טיימס פרסם מאמר על היעלמותם של הקרחונים בעקבות שינויי האקלים ב-1958 .[3] עם זאת, זורעי

שינויי אקלים והתחממות הגלובלית - כיצד נוצר הקונצנזוס לפיו "רוב המדענים מסכימים ". כיום, כפי שמצגים זאת לנו, ישנו "קונצנזוס" כי הטמפרטורה של כדור הארץ עלתה לפחות מעט בתקופה האחרונה. עם זאת, כפי שמראים חוקרים ממכון המחקר הריטג' פאונדיישן: "אין קונצנזוס כי פליטות [פחמן דו-חמצני] מצד בני אדם הן המניע העיקרי להתחממות כדור הארץ, וחשוב מכך, שההתחממות הגלובלית מאיצה ומסוכנת. מדעני האקלים נבדלים זה מזה לגבי הסיבות השונות שלדעתם גורמות לשינויי האקלים, לקצב בו כדור הארץ מתחמם, השפעת פליטות [פחמן דו-חמצני] מצד בני אדם על ההתחממות, נתוני האקלים והטמפרטורות המדויקים ביותר בהם יש להשתמש, והדיוק של מודלים של אקלים המקרינים עשרות ומאות שנים אל העתיד ."[1] המטרה האמתית של ה"קונצנזוס" המדעי כביכול הזה בדבר שינויי אקלים קטסטרופליים שנגרמים בידי האדם היא לחסום במידית כל דיון נגדי שעולה נגד הדוקטרינה הזאת, מדעי ככל שיהיה. שכן כל מדען אמתי יודע עד כמה המונח "קונצנזוס" הוא אנטי-מדעי, ולא שונה מלומר "מדע סופי". שום תחום מדעי אמתי לא יסתום פיות