היסטוריה ללא צנזורה

מהפכת הקורבנות . עד שנות ה-60 של המאה ה-20 הייתה ההשכלה של הלימודים ההומניסטיים ("מדעי הרוח") לא פחות ממבוא לדברים המופלאים ביותר שאי פעם נכתבו או שחשבו עליהם. מטרתה הייתה ללמד את הסטודנטים להבחין בין היפה לבינוני ולהעניק להם הערכה לתפארת הציוויליזציה המערבית . כיום המצב הוא כבר אחר לגמרי, כפי שמציין גם העיתונאי והסופר האמריקאי ד"ר ברוס באואר בספרו "מהפכת הקורבנות: עלייתם של לימודי זהויות וסגירת המוח הליברלי" בו הוא מנתח באופן חד את החשיבות העצמית והטינה שנחשבים כיום ללמדנות הומניסטית.[1] אלפי מחלקות באין ספור אוניברסיטאות מקדמות כיום גנות והשמצה כלפי התרבות המערבית ומלמדות את הסטודנטים לראות את המערב כלא יותר ממדכא "הגמוני" של גזעים אחרים, נשים, אנשי העולם השלישי, הומוסקסואלים ולמעשה כל אחד אחר . מרבית המחלקות ההומניסטיות כיום הינן עוינות כלפי המערב, אולם החדשות יותר כגון לימודי מגדר, לימודים שחורים/אפריקאים, לימודים קוויריים או לימודים צ'יקאניים הם פשוט אכזריים. הללו מקדמות את מה שד"ר באואר מכנה "לימודי זהויות", הנושא המרכזי

הרפואה והתקינות הפוליטית. פרופ' סאלי ל. סאטל היא פסיכיאטרית המרצה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת קולומביה וחברה ב-AEI. במבוא לספרה משנת 2000 אודות האופן בו הורסת התקינות הפוליטית את הרפואה[1] היא כותבת: "במשך כמה עשורים, האוניברסיטאות, מקצוע עריכת הדין ומקום העבודה היו תחת מתקפה מצד אנשים הטוענים לדיכוי כזה או אחר ... זה כמעט מפתיע שהרפואה הייתה חסינה כל כך הרבה זמן". אולם עתה גם חסינות זו הולכת ונשחקת. נקודות המוצא של התקינות בנושא ההשתייכות האתנית/גזעית ומין (מגדר) החלו להפוך כל דבר, מבריאות הציבור ועד לפסיכיאטריה, לפלטפורמה להתקפה ליברלית על המערב. ה"אינדוקטרינולוגים" (Indoctrinologists), כפי שסאטל מכנה את התוקפים, עדיין לא השתלטו אומנם בעת כתיבת הספר בשנת 2000 על כל תחום הרפואה, אולם אין ספק כי הללו נחושים במטרתם להציב את האידאולוגיה לפני הכל, לרבות מדע, הגיון בריא ואפילו פציינטים וחולים. בריאות הציבור שיפרה ללא ספק את חיינו באופן אדיר. אמצעי תברואה וגילוי האופן בו גורמים החיידקים למחלות הצילו את חייהם של מיליוני אנשים. אולם כבר בעת כתיבת הספ

הרג לימודי ההיסטוריה. במשך 2400 השנים האחרונות ראו מרבית האירופאים את ההיסטוריה באופן הדומה לזה של היוונים הקלאסיים: מאמץ להבין את מה שבאמת קרה בעבר. כיום, התובנות החלוציות שלהם אודות ההיסטוריה - שיש לראותה ככל הניתן כאמת מציאותית ולא כמיתוס או סיפורי אגדה - נתפסות כמובנות מאליו. אולם במהלך עשרות השנים האחרונות הופיעה תנועה חדשה ומשפיעה אשר מבקשת לערער את יסודות הדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה. האופנה "האינטלקטואלית" הזאת, אשר נקראת בין היתר "פוסטמודרניזם", "דקונסטרוקציוניזם" או "היסטוריה אוניברסלית", גורסת כי מכיוון שהעבר אינו ידוע, אין ההיסטוריה אמתית יותר מבדיה וכל דבר שנחשב בעבר להיסטוריה הוא לא יותר מאשר ביטוי לדעות קדומות בתת המודע של ההיסטוריונים מיושנים . למעשה, כבר במהלך שנות ה-90 ביקש אחד המזהירים מפני התופעה הזאת, ההיסטוריון האוסטרלי קית' ווינדשוטל, להרתיע על כך באמצעות פרסום ספרו "הרג ההיסטוריה: כיצד מבקרי ספרות ותאורטיקנים חברתיים רוצחים את העבר שלנו".[1] עשרות שנים מאוחר יותר ובמאה ה-21 הפכו התופעות הללו באקדמיה ובתרב

איתות סגולה. "נַבלוּת עוטה מסכות רבות; אין דבר מסוכן יותר ממסכת המידות הטובות". - וושינגטון אירווינג. "איתות סגולה" הוא מונח המתאר את רצונו של אדם לשדר לאחרים את העובדה שהוא לכאורה אדם טוב וכן בעל עליונות מוסרית על אחרים בגין המטרות "הנעלות" שהוא מתיימר לתמוך ולדגול בהן. התקשורת ההמונית מביאה תופעה זו לידי ביטוי מיוחד בארה"ב, כגון למשל בקרב מפגיני ה"בלק לייבס מטר". פרופסור ללימודי אפריקה מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בשם ג'סיקה קרוג הודתה בזיוף מורשת אפריקאית והיספנית במשך כל חייה הבוגרים.[1] לדברי חבריה של קרוג, היא הייתה לוחמנית ותוקפנית בעמדותיה נגד "גזענות ממסדית" והרחיקה לכת עד כדי מאבק פומבי עם נשים קווקאזואידיות אחרות ואף ציפתה מחבריה השחורים לתמוך לה. אין ספק כי היא האמינה שהזדהות כשחורה תאפשר לה לתבוע עליונות מוסרית ותעניק לה יותר "מומחיות" ו"אמינות" בקריירה שלה כפרופסור וסופרת בתחום לימודי אפריקה. במקרה אחר ומוכר יותר אישה בשם רייצ'ל דוליזאל התחזתה במשך שנים רבות לשחורה, נהנתה מהזהות הבד