היסטוריה ללא צנזורה

גד סעד - אמפטיה אובדנית ספרו של פרופ' גד סעד "אמפתיה אובדנית"[1] מהווה תרומה משמעותית וחשובה לשיח הציבורי והאינטלקטואלי של זמננו. הספר, שיצא לאור בשנת 2026, ממשיך את המסע האנליטי שהחל סעד בספרו הקודם משנת 2020 "המוח הפרזיטי" (תורגם לעברית על-ידי הוצאת סלע מאיר כ"פרזיטים – כיצד איבד המערב את ההיגיון הבריא " [2024] ) ומעמיק את הבחינה של מנגנונים פסיכולוגיים, תרבותיים ופוליטיים המאיימים על יציבותן של חברות מערביות. סעד, פסיכולוג אבולוציוני בעל שם בינלאומי, כיהן שנים רבות כמרצה באוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול וכיום הוא חוקר במרכז לחקר החירות האמריקאית באוניברסיטת מיסיסיפי. הוא מביא לכתיבתו שילוב נדיר של ידע מדעי מעמיק, ניסיון אישי כפליט מלבנון ומחויבות בלתי מתפשרת לאמת ולרציונליות. מתוך שילוב זה צומח טקסט חד, מעמיק ומעורר מחשבה, המציע מסגרת מושגית ברורה להבנת תופעה שסעד מכנה אותה "אמפתיה אובדנית" - רגש אמפתיה שהפך לקיצוני עד כדי כך שהוא מסכן את החברה המפגינה אותו . המושג המרכזי הזה של הספר מוגדר בבהירות ובדיוק רב. סעד אינו מתנגד לאמפתיה כש...

המקרה של ג'ייסון ארדיי - סמל להתדרדרות האקדמיה המערבית המודרנית סיפורו של ג'ייסון ארדיי, הפרופסור השחור הצעיר ביותר בהיסטוריה של אוניברסיטת קיימברידג', אינו רק סיפור אישי של אדם אחד. זהו מקרה מבחן מובהק, כמעט קליני, לאופן שבו האידיאולוגיה של גיוון, שוויון והכלה השתלטה על האקדמיה המערבית. היא הפכה את הדרישה לכישרון, למקוריות וליושרה אינטלקטואלית לעניין משני, והעמידה במקומה את הנרטיב, את הסמליות הגזעית ואת החסינות מפני ביקורת. מה שהתחיל כסיפור השראה על התגברות על אוטיזם, על דלדול התפתחותי גלובלי, על אי-יכולת דיבור עד גיל אחת-עשרה ועל אי-יכולת קריאה וכתיבה עד גיל שמונה-עשרה - הפך לתרגיל ממושך בהזנחת בדיקות בסיסיות, בהגנה אינסטינקטיבית על "גיוון", ובסופו של דבר בהתמוטטות היומרות האקדמיות. האקדמיה הבריטית, ובראשה קיימברידג', לא רק קיבלה את הנרטיב; היא בנתה עליו קתדרה, העניקה לו מעמד של פרופסור, והגיבה לחשיפת הכשלים בהאשמות של גזענות ובמנגנוני הגנה מוסדיים. זה אינו כשל נקודתי. זהו סימן מובהק להתאבדות אינטלקטואלית של מוסדות שהיו פעם סמל לחתירה לאמת . ארדיי נולד ב...

כרוניקה של אלימות פוליטית בארצות הברית . ב-14 ביוני 2017 ניסה מתנדב פעיל במטה של הסנאטור הדמוקרטי ברני סנדרס להתנקש בחברי הקונגרס הרפובליקניים בווירג'יניה. לאחר שהתבררה השתייכותו הפוליטית של הפעיל החלו רבים בצד השמאלי של המפה הפוליטית להתעקש כי "שני הצדדים" צריכים לרסן את הרטוריקה הפוליטית שלהם. עם זאת, היסטורית, בוצעו מרבית התקריות הפוליטיות האלימות בארה"ב בידי הצד שלהם . באירוע הזה היה זה הפעיל ג'יימס תומאס הודגקינסון שפתח באש ברפובליקנים שהתאמנו למשחק בייסבול למטרות צדקה, תוך שהוא פוצע בצורה חמורה את חבר בית הנבחרים סטיב סקליס. מיד לאחר הירי האשים הניו יורק טיימס את "הרטוריקה האלימה" של הרפובליקנים שהובילה למעשיו של היורה הדמוקרטי.[1] כאמור, החלו במקביל רבים לקרוא ביהירותם ל"שני הצדדים" לרסן את הרטוריקה הפוליטית כתגובה למעשיו השפלים של הודגקינסון .[2] כפי שצוין, הכרוניקה האמריקאית מציגה תמונה מאוזנת פחות. במהלך המאה ה-20, עת החלו גופי השמאל בארה"ב לקבל תפיסות יותר ויותר מרקסיסטיות, החלו תנועות בעלות תודעה מעמדית הנעוצה בסוציאליזם...