רשומות

מוצגים פוסטים עם התווית עבדות

על העבדות, חלק יב - סיכום ביניים.

תמונה
על העבדות, חלק יב - סיכום ביניים . אין כל ספק כי האנשים העניים ביותר החיים בצפון אמריקה המודרנית עדיין מתקיימים ברמת חיים גבוהה יותר מאשר ברוב המקומות האחרים בעולם מחוץ למערב ואירופה. אחד המחקרים הראה לאחרונה שכאשר כוללים גם את אין ספור תכניות הרווחה, 20% מבעלי ההכנסה הנמוכה ביותר בארה"ב חיים טוב יותר מבחינה חומרית אפילו מהאנשים באירופה.[1] מחקר אחר הראה ש-10% מבעלי ההכנסה הנמוכה ביותר חיים בצורה עדיפה על כמעט כל אוכלוסיית הודו ומרבית אלו החיים בסין .[2] אלו הם כמובן נתונים שהתקשורת המרכזית של ארה"ב לא תחשוף לאזרחים שלה, אלא במקום זאת תנסה להחדיר את התחושה שהמדינה הינה על סף חזרה לימי חוקי ג'ים קרוא. מלחמת האזרחים האמריקנית גבתה יותר חיי אדם מכל מלחמה אחרת בהיסטוריה של האומה הזאת, וחרף העובדה שהעבדות עדיין המשיכה להתקיים בצפון גם לאחריה, זמן קצר לאחר מכן התופעה הזאת נעלמה לחלוטין מהמדינה. עם ביטול מוחלט של מנהגי האפליה של לאחר המלחמה ב-1964, לצד מאמצים מתמשכים להגדיל את המשאבים של המיעוטים, כל דיון נוסף אודות העבדות והפיצויים שלה אמור היה להיעלם מההיסטוריה. אולם תעשיית רו

המעורבות המזרח תיכונית בסחר העבדים הטרנס אטלנטי, חלק ב'.

תמונה
המעורבות המזרח תיכונית בסחר העבדים הטרנס אטלנטי, חלק ב'. במאה ה-10 מוסד העבדות כבר לא היה קיים הלכה למעשה באירופה. אולם הוא שוב קם לתחייה במאות המאוחרות יותר בעיקר עקב הקשרים עם העולם המזרח תיכוני. באופן לא מפתיע, היה זה האזור הקרוב ביותר של אירופה לדאר אל-אסלאם, דהיינו חצי האי האיברי, אשר אימץ ראשון את המנהג המזרח תיכוני של פשיטת עבדים, רכישתם ותפעול עבדים. לאזור הנוצרי הצפוני של חצי האי האיברי היה גבול בן מאות שנים עם הג'יהאדיסטים, והיה זה במקום הזה שהחלו במאה ה-11 השליטים הנוצריים לאמץ את המנהגים המזרח תיכוניים הנוספים כגון פוליגמיה, הקמת הרמונות, ואבטחת ההרמונות בעזרת עבדים סריסים. גם הוויקינגים החלו קרוב לוודאי לתפוס אנשים לעבדות באירופה משום שיכלו למכור אותם למזרח תיכוניים עקב הדרישה הגבוהה עבור שפחות אירופאיות במזרח . במאה ה-14 המאוחרת החלו הימאים הפורטוגליים והספרדים לחקור לראשונה את חופי מערב אפריקה, זאת במטרה למצוא מעבר לאיי הודו המזרחית באמצעות הקפת היבשת. הם היו בטוחים שמסע כזה הינו אפשרי משום שכבר הרודוטוס כתב בעת העתיקה על הצלחתו של מסע מסוג זה בימיו של הפרעה המ

העבדות המינית האירופאית באמנות.

תמונה
העבדות המינית האירופאית באמנות. בשנת 2019, המפלגה הגרמנית "אלטרנטיבה לגרמניה" עוררה מחלוקת כאשר השתמשה במהלך מערכת הבחירות בציור היסטורי (אילוסטרציה 1) על מנת לעלות את המודעות בדבר הסכנות שמהווים המהגרים לנשים הגרמניות, ובכך זכתה לביקורת גדולה, גם בתוך אירופה עצמה וגם מהעבר השני של האטלנטי.[1] הציור, שנקרא "שוק העבדים", צויר בצרפת בשנת 1866 על ידי ז'אן-לאון ז'רום ומראה סוחר עבדים מזרח תיכוני המציג לרוכשים אישה עירומה הבהירה מהם בהרבה, כנראה בצפון אפריקה. המפלגה, אשר תלתה את הפוסטרים של התמונה, עשתה זאת תחת הסיסמה "כדי שאירופה לא תהפוך ליורביה." המוזיאון האמריקאי בו נמצא הציור המקורי דרש כי יופסק השימוש בציור למטרות פוליטיות, זאת חרף העובדה שלא קיימת כבר לגביו שום הגבלה חוקית במסגרת זכויות היוצרים, והוא למעשה נחלת הכלל. פעילים רדיקליים אחרים אף תלשו את הפוסטרים עצמם. אולם המציאות היא ש"שוק העבדים" מציג אמת היסטורית שחזרה על עצמה אין ספרו פעמים לאורך מאות של שנים, במסגרתה מיליוני נשים אירופאיות נלקחו לעבדות מינית במזרח התיכון וצפון אפריקה.

מטען לבן: העבדות הבריטית בעולם החדש.

תמונה
על העבדות, חלק יא: והפעם: מטען לבן: העבדות הבריטית בעולם החדש. מערכת "השירות החוזי" אפשרה לכל דורש לקבל מעבר לקולוניות הבריטיות בתמורה למתן שירות למשך תקופת זמן מוגדרת, לרוב 7 שנים, אם כי היא יכלה להימשך גם בין 3 ל-11 שנות שירות. החוזה נכתב על נייר אשר נקרע באמצע והחלקים ניתנו לאדון ולמשרת. משוער כי מאות אלפי בריטים הגיעו לאמריקה או לקריביים במסגרת סוג כזה או אחר של שירות חוזי. המשרתים שביקשו לחתום ולהיכנס לחוזה נקראו "מבקשים חופשיים". אולם היו גם בריטים רבים אשר נכנסו למערכת כנגד רצונם, כגון עבריינים מורשעים, קבצנים, זונות, מורדים וכן סקוטים ואירים בלתי רצויים, אשר יכלו למצוא את עצמם נשלחים לקולוניות לבצע עבודות פרך למשך 14 שנים. היו אף מקרים לא מעטים של נערים שנחטפו ונמכרו. מערכת זו התפתחה בעיקר משום שמגדלי הטבק בארה"ב וקני הסוכר בקריביים הצריכו כוח עבודה זול. למעשה, אפשר שבין 1620 ל-1775 כשני שליש מכלל הבריטים שהגיעו לקולוניות עשו זאת במסגרת עבדות כזאת; ניתן אף להניח כי עשרות מיליוני אמריקאים כיום הינם צאצאים של בריטים אלו, אולם בשונה מהמשפחות הישנות של אוסט

העבדות האירופאית בצפון אפריקה, חלק ב'.

תמונה
העבדות האירופאית בצפון אפריקה, חלק ב'. כאשר פרסם ב-2003 פרופ' רוברט דיוייס מאוניברסיטת המדינה של אוהיו את ספרו פוקח העניים על העבדות בחוף בֶּרְבֶּרִיָה, הוא ציין כי בזמן שההיסטוריונים חקרו באופן אובססיבי כל אספקט אפשרי של העבדות הטרנס-אטלנטית, הם נוטים להתעלם משעבוד האירופאים בצפון אפריקה. הספר, "עבדים נוצריים, אדונים מוסלמיים", הינו מחקר יסודי של מה שפרופ' דיוייס מכנה "העבדות האחרת", אשר התקיימה במקביל לרוב תקופת הסחר הטרנס-אטלנטי ואף לפניו, ואשר השמידה קהילות אירופאיות שלמות לאורך חוף הים התיכון.[1] חוף בֶּרְבֶּרִיָה, אשר משתרע מלוב המודרנית ועד מרוקו, היה בית לתעשיית תפיסת בני אדם ענפה ורחבה בין סוף המאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-19. ערי בירה השעבוד הגדולות היו טוניס, אלג'יר, טריפולי וסלא במרוקו. בתקופה זו, היו הציים האירופאים לרוב חלשים מדי בכדי לנסות להתמודד באופן משמעותי עם פלישות המשעבדים. דיוייס כותב כי בזמן שהסחר הטרנס-אטלנטי היה לחלוטין מסחרי, הערבים זכרו את הבלימה הזמנית של הג'יהאד בידי הצלבנים ואת גירושם מספרד ב-1492, ועל כן היו חדורים בל