ריצ'רד לב הארי בקרב ארסוף, 1191.
ריצ'רד לב הארי בקרב ארסוף, 1191.
קרב ארסוף שהתרחש ב-1191 במהלך מסע הצלב השלישי ובקלות יכול לשמש כלא פחות מתסריט הוליוודי.
ב-22 באוגוסט 1191 יצא ריצ'רד לב הארי בראש כוח צלבני של כ-10 אלף חיילים מעכו ליפו. תחת השמש הקופחת היה הצבא הזה נתון מתקפות חצים רבות מצד המוני כוחו של סלדין (צלאח א-דין), ג'יהאדיסט שרק מספר שנים קודם לכן השמיד למעשה את הצלבנים בקרב קרני חיטין.
המטרה, לאחר שהבטיחו את בטחונה של עכו, הייתה אומנם שחרור ירושלים, אולם עיר זו דרשה מסע אל תוך פנים שטח הארץ, בזמן שמרכז הכוח הצלבני התרכז באזור החוף. המעבר ההררי והריק מעכו לירושלים היה כמעט ובלתי אפשרי מבחינה לוגיסטית. לפיכך החליט ריצ'רד לתפוס את יפו דרומית לעכו שהייתה עיר הנמל הקרובה ביותר ובקו ישיר יותר לירושלים.
במהלך המסע הזה בן 120 ק"מ, חרף האבדות מירי פרשי האויב, מכות שמש תחת השריון הכבד, נקישות נחשים, רעב ומחלות, נותר הכוח הנוצרי איתן והמשיך בדרכו. באהא א-דין, הביוגרף הפרטי של סלדין, הביע מורת רוח: "ראיתי אנשים שונים בקרב הפרנקים עם עשרה חיצים תקועים בגבם, ממשכים קדימה בצורה כזו ממש בלי כל דאגה ... יש לקחת בחשבון את הסיבולת של האנשים האלה, נושאים את משימותיהם המתישות ללא כל שכר או רווח מהותי."
ההערה של הביוגרף מדגישה את ההבדל ההיסטורי בין הצלבנים לג'יהאדיסטים, הדבל ממנו מתעלמים לעתים קרובות בתקופה המודרנית. לדוגמה, מכיוון שמלחמה צודקת דורשת לשחזר חלק חשוב במיוחד של שטח נוצרי - ירושלים - צעדו הצלבנים במשך שנים על פני אלפי קילומטרים עמוק אל תוך שטח עוין, סבלו מרעב, צמא, מחלות ושלל מגפות אחרות רק כדי להגיע ליעדם ובדרך כלל לא היה להם שום דבר - לא גזל ולא עבדים. הג'יהאד, לעומת זאת, התרחש בכל מקום שבו שטחים מוסלמים היו צמודים בצורה נוחה לשטח ה"כופרים"; אזורי גבול אלו נקראו "ריבאט". לפיכך, סבלו הג'יהאדיסטים רק לעתים רחוקות ממצוקות או מחסור ותמיד היו במרחק צעידה קצרה מאוד משטחים מוסלמיים מהם ניתן היה להשיג בקלות אספקה, גיוס לוחמים ותמיכה מכל הסוגים. זאת היא הסיבה להערצה והתפעלותו של באהא א-דין כלפי הצלבנים שגילמו הקרבה עצמית באופן שהג'יהאדיסטים לא הכירו ופעלו בהקרבה רק דרך קנאיות דתית.
הכוח המזרח תיכוני המשיך לתקוף את העורף הצלבני, הרג ותפס חיילים. אפילו ריצ'רד עצמו נפגע מחץ עקב המטר הכבד, חץ אותו הוא משך מגופו במו ידיו ואף לחם ביתר עוז. הוא ניסה להתגונן מפני המתקפות על ידי שמירה על מבנה לחימה יציב מאוד. הוא הציב את בחזית ובעורף את הוטרנים האמינים ביותר מקרב ההוספיטלרים והטמפלרים. הוא גם שמר על צעידות קצרות במהלך היום.
כוחותיו של סלדין נעו לפני הצבא הצלבני ודאגו להרוס ולהשמיד את כל המשאבים והגידולים החקלאים שהיו בדרכם. פעולה זו הובילה לרעב בקרב הצלבנים שנאלצו אף לאכול את סוסיהם. הטקטיקה של סלדין הייתה דומה לזו שהפעיל בקרני חיטין שכן הוא ביקש באמצעות ירי חצים כבד לגרור את הצלבנים לתקוף בזעם כתגובה ובכך להוביל אותם למלכודת. אולם ריצ'רד היה אויב חכם מדי עבור סלדין שהבין בדיוק את אשר הג'יהאדיסט עושה והוא שמר על כוחות ממושמעים במקומם.
כאשר כבר התקרבו הצלבנים ליפו הבין סלדנין שהזמן כמעט ונגמר ועל כן החליט על מארב בו תכנן לבצע תקיפה ישירה. לשם כך הוא בחר במישור עצום בין ארסוף ליער צפוף צפונית לו, אזור בו היו אמורים הצלבנים לעבור בו בתחילת ספטמבר. הנוצרים חצו את היער בזהירות עקב החשש כי סלדין יצית אותו.
לבסוף, ב-6 בספטמבר, כאשר הגיחו הצלבנים מתוך היער הצפוף, הם ראו בשדה ארסוף את "כל כוחות" האסלאם צועדים מולם במבנה קרב, "מדמשק ומפרס, מהים התיכון למזרח". לא היה אף עם מזרח תיכוני מלחמתי אחד "שסלדין לא זימן כדי לסייע לו בריסוק העם הנוצרי", שכן הוא "קיווה למחוק את הנוצרים לחלוטין מעל פני האדמה". הכוח הג'יהאדיסטי הורכב לכל הפחות מ-25 אלף פרשים, יותר מפי 2 מהצבא הצלבני.
הקרב החל בבוקר ה-7 בספטמבר. מהומה פרועה פרצה מהמחנה המזרח תיכוני: תופים, קרנות תרועה ומצלתיים חבטו בעוצמה לקריאות מהדהדות בדבר גודלו של האל שלהם ו"צעקות איומות" אחרות. כשהצלבנים כרעו ברך בתפילה והקימו את מבנה הקרב, "האדמה מסביב הדהדה בהד הקריאות הקשות והרעש השואג שלהם [המזרח תיכוניים]". לפתע, בעיצומה של "ההמולה המפחידה הזאת", כ-10 אלף טורקים "מיהרו אל העם שלנו" על גבי סוסים "מונעים כמו ברק". סופת האבק לה גרמה דהירה זו "מילאה את השמים כמו ענן אפל". מאחורי הטורקים הדוהרים "רץ גזע שטני, בצבע שחור מאוד" ו"בדווים, פראיים ואפלים מהפיח, חיילי הרגלים המפוקפקים ביותר, נושאים קשתות ואַשְׁפָּה ומגנים עגולים".
מתקפה פראית זו "נפלה על הצבא שלנו מכל הכיוונים ... לא היה מקום פנוי במרחק של שלושה קילומטרים מסביב, אפילו לא קטן, שלא היה מכוסה בגזע הטורקי העוין ... כשהם המשיכו בהתקפות המתמשכות שלהם, הם גרמו לעם שלנו אבדות חמורות מאוד".
בשונה מהמזרח תיכוניים אשר הספיקו לנוח לפני הקרב והיו בעלי אספקה גדולה יותר, הצלבנים, שהיו תשושים עוד לפני העימות, לחמו כמיטב יכולותיהם. האבירים שהורדו מסוסיהם נראו "הולכים ברגל" ו"מחזירים מכה על כל מכה ככל שהאמצעים והכוח אפשרו", זאת תוך כדי שהטורקים המשיכו לדהור ולירות עליהם חצים. במהרה, "גזע אכזרי מאוד של אנשים", אחד ש"גאה וחצוף, שנעשה בלתי מתפשר על ידי הסתה דמונית", הכה את העורף הנוצרי עליו הגנו ההוספיטלרים. האבירים עמדו איתנים בגבורה והניעו את המזרח תיכוניים המתוסכלים "להשתולל עם בברבריות גוברת עוד יותר", שכן הם קוננו "שעמנו עשוי מברזל ואינו יכול להיפגע".
ללא ספק מפקד מאוד כישרוני, במשך זמן ממושך פקד ריצ'רד על אנשיו לא לשבור את השורות ולהישאר בעמדה הגנתית חרף הבקשות של מפקדיו. היה זה רק כאשר כל הצבא המזרח תיכוני התקרב קרוב מספיק והסוסים שלהם התעייפו שהוא פקד על מתקפת הנגד. אולם שני אבירים שלא יכלו לסבול יותר את ההמתנה פרצו מהקווים וגרמו לבלבול רב. הם החלו לפגוע באויב בזמן ש"שאר הנוצרים שמעו את השניים האלה קוראים בקולי קולות לעזרתו של ג'ורג' הקדוש כשהם הסתערו באומץ על הטורקים" ומיד דהרו בעקבותיהם - "מסתערים כגוף אחד על האויב התוקף ללא רחמים".
כאשר הבחין בכך סימן ריצ'רד להתחיל בהתקפה כוללת ומיהר אל המקום בו היה הקרב הקשה ביותר. הוא פרץ באופן אישי דרך ההוספיטלרים שלו ישירות אל החזית ובזעם אל תוך האויב. המזרח תיכוניים הפכו ל"המומים מעוצמת המכות שהוא וכוחו הטילו עליהם ... נסוגו ימינה ושמאלה". רבים מהם נהרגו במקום בזמן ש"מספר גדול מהם היה רק גופות חסרות ראש שנדרסו בידי הן ידיד הן אויב".
בלהט הקרב, כפי שכותב מקור התקופה: "המלך ריצ'רד רדף אחרי הטורקים בפרעות יוצאת דופן, תקף אותם ופיזר אותם לכל הכיוונים. איש לא נמלט כאשר חרבו יצרה איתם מגע; בכל מקום שאליו הגיע, פינתה חרבו שביל רחב לכל עבר. הוא המשיך את התקדמותו באמצעות מהלומות חרב בלתי נלאות, הוא חתך את הגזע הבלתי נתפס כאילו הוא קוצר את הקציר במגל, כך שגופות הטורקים שהרג כיסו את האדמה בכל מקום לאורך חצי קילומטר. השאר נבהלו למראה הגוססים והעניקו לו הפוגה ... הנוצרים הרגו ללא הרף והלמו בחרבותיהם את הטורקים המבועתים, אך במשך זמן רב היה הקרב על כף המאזניים. הם פגעו זה בזה, כל אחד נאבק לנצח; אחד נסוג לאחור מוכתם בדם, השני נפל ונהרג. אינספור דגלים מגוונים הונפו ואינספור הייתם רואים נופלים ארצה!"
לבסוף הייתה ידם של הנוצרים על העליונה ו"תבוסת האויב הייתה כה שלמה עד שלאורך שני קילומטרים לא היה מה לראות מלבד אנשים שברחו, למרות שהם היו עד כה מתמידים, נפוחים מגאווה ועזים מאוד." גם המקורות הערביים מאשרים את גודל התבוסה שכן אבן אל-את'יר כתב כי: "המוסלמים הובסו, חלק גדול מהם נהרגו". אכן, היה זה ניצחון כה מדהים שמספר שבועות מאוחר יותר כתב ריצ'רד: "כה גדול היה הטבח בקרב הסרצנים האצילים יותר של סלדין, שהוא הפסיד יותר באותו יום ליד ארסוף ... מאשר בכל יום ב-40 השנים הקודמות".
תדמיתו הנעלה והבלתי מנוצחת של סלדין, "מגן האסלאם", התפוררה בן לילה. הוא איבד את עכו ואת ארסוף, בזמן שהצלבנים המשיכו להתקדם ליפו ללא כל מגבלה. לאחר תבוסה זו ובריחתו המהירה, הג'יהאדיסט מעולם לא ביקש שוב לקיים קרב חזיתי נוסף נגד ריצ'רד. המלך הצלבני אף כתב מאוחר יותר כי "מאז התבוסה שלו באותו יום, סלדין לא העז להילחם נגד הנוצרים. במקום זאת הוא מחכה, מרחוק, מחוץ לטווח הראייה כמו אריה במאורתו והוא מתכוון להרוג את חברי הצלב כמו כבשים שהובלו לטבח".
סלדין, מצדו, העביר את האשמה בתבוסה לאנשיו. בזמן שהצלבנים תחת ריצ'רד המשיכו להתקדם, שחררו את יפו וביססו את אחיזתם במישור החוף, הטיח סלדין במפקדיו המושפלים:
"הנוצרים חוצים את ארץ סוריה בדיוק כמו שהם אוהבים מבלי להיתקל בהתנגדות. איפה ההתפארות הגדולה והמהוללת של חיילי עכשיו? ... איך האנשים של ימינו הידרדרו מאבותינו האצילים שזכו בכל כך הרבה ניצחונות מבריקים ובלתי נשכחים בצדק נגד הנוצרים, ניצחונות שמסופרים לנו מדי יום ושזכרם יישאר לנצח!"
אחד ה-אמרים של סלדין העז להשיב לו: "הסולטן הקדוש ביותר, תוך שמירת חסד הוד מלכותך, האשמת אותנו שלא בצדק, כי תקפנו את הפרנקים בכל מאמצינו [ללא הועיל]." הוא המשיך להאשים את השריון המערבי אשר "שונה משלנו" והינו "בלתי חדיר".
המפקד אף הוסיף: "יש משהו מדהים במיוחד באחד מהם. הוא גרר את האנשים שלנו לאי סדר והשמיד אותם. מעולם לא ראינו כמותו ולא הכרנו מישהו דומה. הוא תמיד עמד בראש האחרים; בכל עימות הוא היה בראש ובראשונה ... הוא זה שמטיל מום באנשינו. אף אחד לא יכול לעמוד מולו וכשהוא תופס מישהו, אף אחד לא יכול לחלץ אותו מידיו. הם קוראים לו בשפתם המלך ריצ'רד."
הדברים דרשו מסלדין את כל כוח הרצון שלו על מנת שלא לערוף את ראשו בזעם.
במידה וזה לא קרה לאחר הניצחון הצלבני בעכו, זה ללא ספק התרחש לאחר קרב ארסוף: מעתה ואילך חשו הג'יהאדיסטים של סלדין פחד מוות מפני ההר האדם הזה ואנשיו מהמערב. כך, כשהסולטן הורה ליחידה מזרח תיכונית להחזיק את אשקלון - מבצר חוף נוסף בעל חשיבות אסטרטגית למי שרוצה להיות שליט ירושלים והיעד הבא בנתיב הצלבני - לפי אבן אל-את'יר, אמרו לו המגנים כי: "אם תרצה להגן על המקום, היכנס אתנו בעצמך ועם אחד מבניך הגדולים. אחרת אף אחד מאתנו לא ייכנס פן נסבול מה שסבלו האנשים בעכו." כמו ביפו, הרס סלדין את אשקלון, נסוג לירושלים והסתגר.
מקורות:
Ibn al-Athir, The Chronicle of Ibn al-Athir for the Crusading Period from al-Kamil fi’l Ta’rikh, Part 2, trans. D.S. Richard, Ashgate, 2007.
Richard of Devizes, The Chronicle of Richard of Devizes, trans. J.A. Giles, James Bohn, 1853.
Baha’ al-Din ibn Shaddad, The Rare and Excellent History of Saladin, trans. D.S. Richards, Ashgate, 2001.
Edbury, Peter W. (trans.), The Conquest of Jerusalem and the Third Crusade: Sources in Translation, Ashgate, 1998.
Nicholson, Helen J. (trans.), Chronicle of the Third Crusade: A Translation of the Itinerarium Peregrinorum et Gesta Regis Ricardi, Ashgate, 1997.
