היסטוריה ללא צנזורה

השינוי הדמוגרפי של קוסובו.   ב-1389 הצליחו הסרבים ובני בריתם לבלום במידה חלקית את ההתקדמות העותמאנית בקרב קוסובו. אולם העותמאנים חזרו ותחת פיקודו של מוראט השני הביסו בקרב קוסובו השני ב-1448 את צבאו של האציל ההונגרי יאנוש הוניאדי. כך, עד 1455 כל קוסובו כבר נפלה ונכבשה ועד 1459, עם הכניעה של סמדרבו, הפכה סרביה לחלק מהאימפריה העותמאנית. בתחילת תקופת הכיבוש של קוסובו, כמעט כל אוכלוסייתה היו סרבים אורתודוקסים. ההיסטוריוגרפיה האלבנית טוענת כמובן כי האלבנים היו הרוב בקוסובו עוד לפני הכיבוש העותמאני, אולם בפועל המסמכים והעדויות ההיסטוריות מציגות תמונה הפוכה; למשל, דוחות מסים טורקיים בתחום הבעלות על הקרקעות מ-1455 מציגים רוב סלאבי-סרבי מוחלט. צווים מעיר בקוסובו מ-1330 מראים כי מתוך 2166 חוות ו-2666 בתי מגורים באזורי אדמות מרעה של צאן ובקר, רק 44 היו רשומים לאלבנים, דהיינו 1.8% מהאוכלוסייה. לאורך כל המאה ה-14, האוכלוסייה הלא סרבית של קוסובו מעולם לא עלתה על 2% מהאוכלוסייה. במהלך התקופה העותמאנית הפכו האורתודוקסים הסרביים לאזרחים סוג ב' וכן והתמודד עם אפליה דתית קשה שכן האימפריה של הטורקים הי

הרדיקליזציה של בוסניה. בפעמים הקודמות הצגנו את ההיסטוריה המודרנית והטרגית של קוסובו, וציינו בקצרה את הליך הרדיקליזציה הדתית של האלבנים, וכיצד הפכה למעשה קוסובו לבסיס פעולה של ארגוני טרור באירופה. הליך זה נכון לא רק לאלבנים של הבלקן, אלא גם לבוסנים, אשר גם כן רואים כבר שנים לא מעטות תהליך של הקצנה דתית. במשך שנים מגמה זו הייתה סוד גלוי; חרף הדיווחים על כך, רוב הממשלות המערב, התקשורת והאקדמיה הסיטו את עיניהם מהאיום, קרוב לוודאי שמשום שאחראים רבות דרך מדיניותן להקמת בעיה זו בלבה של אירופה. כבר ב-2007, שנה לפני שהטרוריסטים הבדלנים של קוסובו הכריזו על ה"עצמאות" הבלתי חוקית שלהם, שני ספרים ראו אור והתריעו על הבעיה, אך כמובן שאותם הגורמים המתעלמים שצוינו לעיל לא התייחסו רבות לתוכנם. הראשון הוא של העיתונאי האזורי כריסטופר דליסו שספרו "הח'ליפות הבלקנית המתקרבת",[1] עוקב אחר ההתפשטות הקיצונית של דתם של הבוסנים והאלבנים בבלקן, בעיקר מאז מלחמת בוסניה בשנות התשעים. השני הוא של פרופ' ג'ון שינדלר ממכללת המלחמה של הצי בארה"ב, תחת הכותרת "טרור לא קדוש: בוסניה,

המקרה הטרגי של קוסובו, חלק ב': העידן המודרני: המלחמה וסיבותיה, "הכרזת העצמאות" ואינטרסים חיצוניים. כפי שראינו ברקע ההיסטורי לקונפליקט בחלק א', מעולם לא הייתה מדינה אלבנית היסטורית ששלטה בקוסובו, אשר נלקחה ממנה על ידי סרביה. המחוז תמיד היה חלק בלתי נפרד מסרביה. הגירה המונית מאזורים שמאוכלסים באופן מסורתי על ידי אלבנים לאזורים סלאבים שכנים כמו קוסובו, מונטנגרו ומקדוניה החלה באופן משמעותי רק במאה ה-18, כמדיניות של שינוי דמוגרפי מכוון של האימפריה העות'מאנית. התופעה נמשכה לאורך כל המאה האחרונה עד שהפכו האלבנים לרוב מכריע בקוסובו ולמיעוט ניכר במקדוניה. ישנו בסיס היסטורי לסכסוך האתני, כאשר האלבנים והבוסנים הזדהו עם הכובשים העות'מאנים בשל דתם כנגד הסלובנים, הקרואטים, המונטנגרים והסרבים שהיו נוצרים, אם כי מחולקים על ידי קתוליות ואורתודוכסיה. הרצון למזער את הפוטנציאל של סכסוך אתני זה הוא שיצר את יוגוסלביה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ובעקבות מלחמת העולם השנייה הוקמה הפדרציה הרפובליקנית הסוציאליסטית של יוגוסלביה כדי לאפשר אוטונומיה לאומית בתוך מדינה אחידה. מבחינה משפטית

המקרה הטרגי של קוסובו, חלק א': למי שייכת קוסובו? - רקע היסטורי. האזור המודרני של קוסובו בחבל הבלקן נמצא כבר שנים רבות בעיצומו של סכסוך גאו-פוליטי וטריטוריאלי. במרכזו של העניין עומדת העובדה כי השטח שייך היסטורית לסרבים, אולם מבחינה דמוגרפית יש כיום רוב אתני לאלבנים, לאחר שהללו הוכנסו לקוסובו על-מנת לפגוע בנוכחות הסרבית בתקופות הכיבוש העותמאני והכיבוש הנאצי, וכיום 200,000 סרבים חיים בגלות ללא אפשרות לחזור לביתם בקוסובו. האזור המודרני של קוסובו הינו סרבי מבחינה היסטורית. השם של המקום מגיע מהמילה הסרבית לציפור שַׁחֲרוּר, ומשמעותו הוא למעשה "שדה שַׁחֲרוּר". סרבים ושבטים סלאבים אחרים היגרו לבלקן, כולל קוסובו, במאה ה-6 לספירה. רטוריקה אתנית אלבנית חדשה מנסה לקדם אומנם את הרעיון שהם צאצאיהם של השבטים האילירים שחיו שם לפני המאה ה-6, אבל נראה כי השבטים הללו חיו בכל רחבי הבלקן והוטמעו בסלאבים, למעט השטח האלבני, אשר כמעט ואינו קשור לקוסובו. בסוף המאה ה-12, המלך הסרבי סטפן נמניה ניצל את החולשה של האימפריה הביזנטית אשר הייתה עסוקה בתוקפנות האסלאמית במזרח, וסיפח ממנה את קוסובו יחד עם