היסטוריה ללא צנזורה

הכלכלה של הנאציונל-סוציאליזם. הדבר שמזוהה בצדק יותר מהכל עם הנאציונל-סוציאליסטים זאת היא מלחמת העולם השנייה, שואת העם היהודי וכמובן אקלים של שנאה. אולם לצד כל זה חשוב לזכור כי הייתה להם גם מדיניות כלכלית וכן מדיניות פוליטית, שלא היו כה פשוטות להגדרה כמו השוק החופשי או ניו דיל. חשוב לזכור כי בבסיס הנאציזם עמד הסוציאליזם, כפי שבא לידי ביטוי במקרים רבים במדיניות אותה הם יישמו לאחר 1933. ראשית, בדומה לסובייטים, פתחו למעשה הנאציונל-סוציאליסטים במלחמה נגד הרכוש הפרטי. זכויות הרכוש נפגעו קשות בשם "הרווחה הציבורית". הצעד הראשון של מלחמה זו עם עלייתם לשלטון היה ביטול הרכוש הפרטי: סעיף 153 של חוקת ויימאר הבטיח את קיומו של הרכוש הפרטי, כאשר הפקעה של רכוש כזה תתאפשר רק לאחר הליך חוקי בלבד; סעיף זה בוטל באמצעות צו ב-28 בפברואר 1933. המהלך אפשר לממשלה הנאציונל-סוציאליסטית החדשה לתפוס את השליטה ברכוש הפרטי של גרמניה. היא אומנם לא השתלטה על הקרקעות כפי שהבולשביקים עשו ברוסיה ב-1917, אולם היא בכל זאת הגדירה מכסות עבור תעשיות ומשקים ובהמשך ארגנה מחדש את כל התעשייה לתאגידים המנוהלים על יד...

על הקולוניאליזם, חלק ט' לאופולד השני והקולוניאליזם הבלגי בקונגו. סיפורים אינם יכולים להחליף עובדות היסטוריות. באקלים המודרני, הדגשת הצדדים השליליים, תוך התעלמות מוחלטת מהחיוביים, הפכה לאופנה מקובלת. בשנים האחרונות הואץ הסנטימנט האנטי-קולוניאלי בחברות המערביות תוך דרישה מהממשלות לפצות על "חטאי" העבר.[1] אולם המציאות היא שבזמן שהקולוניאליזם המערבי ביצע גם הוא מעשים שליליים - אם כי עדיין היה קצר מועד ואכזרי פחות מהקולוניאליזם של תרבויות אחרות - חשוב לגנות גם את ההגזמות בדבר מעשי האלימות שלו. השימוש בהיסטוריה ככלי פוליטי מזהם בפועל את השיח הציבורי, בעיקר בטווח הארוך. אכן, נראה שלעתים קרובות הרושם ההיסטורי הפופולרי המתקבל בקרב הקהל הרחב מגיע בעיקר מהפעילים, לרבות באקדמיה, ולא ממחקרים רציניים. אתרי אינטרנט וערוצי המיינסטרים מודיעים לקוראיהם וצופיהם שהאירופאים ביצעו זוועות באפריקה ובאיי הודו המערבית, כאשר נוטים במקביל אותם המקורות להימנע מכל אזכור של העובדה כי מעשי האכזריות הללו הובילו לזעם וביקורת באירופה עצמה ולעתים קרובות אף לוועדות חקירה,[2] תופעה שלא הייתה קיימת בקרב הת...

זורה ניל הרסטון וההתנגדות לקרובנות. בשנות ה-20 של המאה ה-20 אמרה אישה שחורה בשם זורה ניל הרסטון כי "עבדות היא המחיר אותו שילמתי עבור הציוויליזציה". העבדות הייתה קרוב לוודאי נוראית עבור אבותיה, אולם היא הוציא אותם מחוץ לאפריקה והובילה לכך שכיום היא חיה בארה"ב ולא דרומית לסהרה. הרסטון הייתה סופרת כישרונית ואישה יוצאת מן הכלל. היא מעולם לא ביקשה שום יחס מיוחד עקב הרקע או הגזע שלה, אלא רק להזדמנות להצליח בכוחות עצמה. אפילו לקראת סוף חייה בסוף שנות ה-50, כאשר החלו צאצאי העבדים האחרים להפוך ליותר ויותר אגרסיביים ותובעניים, היא סירבה להיות חלק ממה שכינתה "האסכולה המתייפחת של כושיות [Negrohood]." זורה ניל הרסטון נולדה ב-1891 באלבמה אך גדלה ב-איסטוייל שבפלורידה, אחת מהעיירות השחורות המשולבות הראשונות באמריקה. אביה היה איש דת וכן נבחר לראש עיר. היא קיבלה תואר מאוניברסיטת הווארד, היכן שהחלה גם את קריירת הכתיבה שלה והייתה אחת ממייסדי העיתון של המוסד הזה. בשנת 1925 היא זכתה למלגה במכללת ברנארד בניו יורק - קמפוס לנשים בלבד של אוניברסיטת קולומביה. היא למדה אנתרופולוגיה תחת פר...

המקרה והאגדה של רוזה פארקס. מרגע מותה בגיל 92 ועד קבורתה 9 ימים מאוחר יותר, כמעט כל פוליטיקאי או גוף תקשורתי בארה"ב התחרו מי ביניהם יוכל להציג שבחים גדולים יותר לכבוד אישה אשר תויגה באופן חד משמעי בתור "אייקון זכויות האזרח". רוזה פארקס הפכה לאדם מספר 30 בלבד, ולאישה הראשונה, שארון קבורתה הוצב ברוטונדה של הקפיטול, והנשיא ג'ורג' בוש הניח עליו זר. הארון לווה במסדר כבוד צבאי לכבוד האזכרה בוושינגטון, לפני שנקברה פארקס בטקס לוויה בן 7 שעות בדטרויט. הנשיא פקד כי כל הדגלים מעל למבנים פדרליים יורדו לחצי התורן. הייתה זאת ללא ספק הוקרה אדירה, במיוחד עבור אישה שההישג הגדול ביותר של חייה החל ונגמר באחר הצהריים של יום אחד. האגדה של רוזה פארקס היא של תופרת מותשת אשר הייתה עייפה מדי בדצמבר שנת 1955 מכדי לפנות לטובת אמריקאי את מקומה באוטובוס בעיר מונטגומרי, אלבמה, ולעבור לאזור אחר באוטובוס המיועד לשחורים. המהלך "הספונטני" הזה הוביל לחרם אוטובוסים בכל העיר והוא פתח את עידן התנועה האמריקאית לזכויות האזרח. אולם אין ספור הכתבות שהתייחסו לסיפור חייה לאחר מותה רמזו רק במעט את...

עליונות ושוויון תרבותי. ב-2023, בעת ההתנצלות בפני עמים "ילידים" וללא כל קונטקסט היסטורי, הכריז האפיפיור פרנציסקוס כי "לעולם לא תוכל שוב הקהילה הנוצרית להרשות לעצמה להידבק ברעיון שתרבות אחת עדיפה על אחרת..."[1] בפועל, הטענה הזאת לפיה כל התרבויות הינן שוות הינה עמדה מסוכנת מאוד שכן, לכל הפחות, היא מובילה ליחסיות וביטול האמת. עבור רוב האנשים המערביים כיום, מעלה המילה "תרבות" במקרה הטוב קונוטציות של הבדלים שטחיים - לבוש או מזונות "אקזוטיים". המציאות, עם זאת, היא שתרבויות הן לא פחות מאשר תפיסות עולם שלמות וייחודיות לכל אחת של ערכים נכונים ושליליים וטובים ורעים, המושרשים לרוב בדת או בפילוסופיה. אכן, עבור מלומדים מסוימים, כגון המסאי ת"ס אליוט, "תרבות ודת" קשורות בקשר בל יינתק ולמעשה הינן "היבטים שונים של אותו הדבר": "את התרבות אפשר לתאר אפילו בפשטות כזו שהופכת את החיים לשווים לחיות אותם ... אין שום תרבות שיכולה להופיע או להתפתח אלא ביחס לדת ... אנו יכולים לראות בדת את כל אורח חיים של עם, מלידה ועד הקבר, מהבוקר ועד הלילה ואפ...

דמוקרטיזציה - בין מנת משכל לדמוקרטיה. טאטו ואנהאנן (1929-2015) היה פרופסור אמריטוס למדעי המדינה באוניברסיטת טמפרה בפינלנד וכן אביו של ראש ממשלת פינלנד לשעבר מאטי ואנהאנן. עבודתו המרכזית של פרופ' ואנהאנן במהלך הקריירה הארוכה שלו הייתה בתחומי ה-דמוקרטיזציה (הרמה הדמוקרטית אליה הגיעו מדינות שונות), קונפליקטים אתניים וגזעיים וכן יישום רעיונות אבולוציוניים לחקר הפוליטיקה והתנאים האנושיים. במחקריו ההשוואתיים המוקדמים אודות הדמוקרטיזציה השתמש ואנהאנן בתאוריית חלוקת-משאבים במטרה להסביר את ההבדלים ברמות הדמוקרטיה בין המדינות. לפי תאוריה זו, חלוקה שווה יותר של "משאבי כוח" אינטלקטואליים וכלכליים חשובים אמורה להוביל לדמוקרטיזציה, בעוד שריכוז המשאבים בידי מעטים צפוי להוביל למערכות אוטוקרטיות. ואנהאנן מצא קורלציה מאוד חזקה בין החלוקה של משאבי כוח ודמוקרטיזציה. יחד עם זאת, במהלך המחקרים המוקדמים הללו לא ניסה פרופ' ואנהאנן להסביר מדוע שונה כל כך חלוקת משאבי הכוח בין מדינה למדינה. אולם בספרו מ-2009 "גבולות הדמוקרטיזציה: אקלים, אינטליגנציה וחלוקת משאבים"[1] הוא כבר מספק תשובה...