עליונות ושוויון תרבותי.

עליונות ושוויון תרבותי.

ב-2023, בעת ההתנצלות בפני עמים "ילידים" וללא כל קונטקסט היסטורי, הכריז האפיפיור פרנציסקוס כי "לעולם לא תוכל שוב הקהילה הנוצרית להרשות לעצמה להידבק ברעיון שתרבות אחת עדיפה על אחרת..."[1]

בפועל, הטענה הזאת לפיה כל התרבויות הינן שוות הינה עמדה מסוכנת מאוד שכן, לכל הפחות, היא מובילה ליחסיות וביטול האמת. עבור רוב האנשים המערביים כיום, מעלה המילה "תרבות" במקרה הטוב קונוטציות של הבדלים שטחיים - לבוש או מזונות "אקזוטיים". המציאות, עם זאת, היא שתרבויות הן לא פחות מאשר תפיסות עולם שלמות וייחודיות לכל אחת של ערכים נכונים ושליליים וטובים ורעים, המושרשים לרוב בדת או בפילוסופיה.

אכן, עבור מלומדים מסוימים, כגון המסאי ת"ס אליוט, "תרבות ודת" קשורות בקשר בל יינתק ולמעשה הינן "היבטים שונים של אותו הדבר": "את התרבות אפשר לתאר אפילו בפשטות כזו שהופכת את החיים לשווים לחיות אותם ... אין שום תרבות שיכולה להופיע או להתפתח אלא ביחס לדת ... אנו יכולים לראות בדת את כל אורח חיים של עם, מלידה ועד הקבר, מהבוקר ועד הלילה ואפילו בשינה, ודרך זו של החיים היא גם כן התרבות שלהם."[2]

גם ההיסטוריון האנגלו-צרפתי הילייר בלוק כתב: "תרבויות נובעות מדתות; בסופו של דבר, הכוח החיוני שמקיימת כל תרבות הוא הפילוסופיה שלה, יחסה ליקום; דעיכתה של דת כרוכה בריקבון של התרבות המקבילה לה - אנו רואים זאת בצורה הברורה ביותר בהתמוטטות הנצרות כיום."[3]

במילים אחרות, התרבויות מביאות עמן הרבה יותר ממזון זר הטבוע בשמן והמכוסה בחריף הנמכר ברחובות הערים על ידי המהגרים.

למעשה, כל הערכים הזוכים לחיבה במערב המודרני - חופש דת, סובלנות, אנושיות ומונוגמיה - לא התפתחו יש מאין, אלא מושרשים בל יינתק בעקרונות היהודיים-נוצריים, אשר במהלך כאלפיים שנים השפיעו עמוקות על האפיסטמולוגיה המערבית, החברה וכמובן גם התרבות.

הערכים הללו נתפסים אומנם כיום כמובנים מאליו ואף "אוניברסליים", אולם ישנה סיבה ברורה מדוע הם התפתחו דווקא באומות המאופיינות בתרבות היהודית-נוצרית ולא בודהיסטית, הינדית, קונפוציאנית או מזרח תיכונית. גם אם נקבל את הנרטיב המקובל שהייתה זאת "הנאורות" אשר הובילה לקדמה המערבית, בכל מקרה גם הנאורות היא תוצר יהודי-נוצרי.

באופן אירוני, רואים את עצמם מסיבה זו החילוניים של התרבות המערבית כפסגת כל ההיסטוריה האנושית - מלומדים "נאורים" אשר השאירו מאחור את כל המטען התרבותי והדתי שלהם ונותנים עתה חשיבות אך ורק לחומרי. עבורם, כל הדתות והתרבויות הן שטחיות ובסופו של דבר ייעלמו בקרב כל עמי העולם. על פי חשיבה זו, נועד העולם הלא-מערבי להתפתח בדיוק כמו המערב, אשר אינו נתפס כתרבות נבדלת אלא כנקודת הסיום של כלל התרבויות.

האיוולת של חשיבה מסוג זה בולטת במיוחד בכל הקשור לתרבות המזרח תיכונית, אותה רואים המערביים תחת פרדיגמה זו - כמו ילד קטן הדורש הכוונה והשקעה. מבחינתם של נאיביים אלו, כאשר קוראים בני התרבות המזרח תיכונית לג'יהאד או שנאה לכופרים הם עדיין מעריכים את "החילוניות", רוצים לעסוק בדתם בפרטיות בלבד, מכבדים את חופש הדת, שוויון בן המינים וכו'. אולם המציאות היא שתפיסת עולמם של המזרח תיכוניים הינה ייחודית ועתיקה ונטועה בעקורות של התרבות שלה, המעודדת למעשה התנהגות הנחשבת ל"קיצונית" לפי הסטנדרטים המערביים, הנתפסים כאמור באופן שגוי כאוניברסליים.

"בסופו של דבר, דתות אנטגוניסטיות חייבות להיות תרבויות אנטגוניסטיות; ובסופו של דבר, לא ניתן ליישב דתות".

- ת"ס אליוט

כל ניסיון להציג את יסודות הפרדיגמה המערבית כ"אוניברסלית" וליישם אותה בתרבות זרה כגון המזרח תיכונית נידונה לכישלון. כל מחשבה שהמזרח תיכוניים יכולים להיות במקביל גם נאמנים לדתם וגם מותאמים בטבעיות לחברה המערבית הינה שגויה. הסיבה לקיומה של חשיבה כזאת היא התפיסה שהתרבות היהודית-נוצרית הייתה צריכה לשנות באופן כלשהו את עצמה בכדי להיות חלק מחברה חילונית, כאשר בפועל היו אלו העקרונות שלה, אשר זרים למזרח תיכוניים, שהיוו למעשה את הבסיס להיווצרותו של המערב.

"רב-תרבותיות" הוא עוד רעיון שהמערב אמור לאמץ ולהדגיש את סגולותיו. גם מאחוריו עומדת התפיסה כי כל התרבויות שוות וכי שום תרבות - בעיקר המערבית - איננה "עליונה על אחרות", כפי שציין גם האפיפיור הפרוגרסיבי פרנציסקוס. המציאות היא שרב-תרבותיות זאת למעשה רק עוד לשון נקייה שנועדה להחליף את אמיתות הדת ותרבותה ביחסיות.

המערביים הקדמונים הבינו היטב כי כניעה לתרבות זרה הינה בגדר התאבדות - למעשה מחיקת התרבות שלהם. אם לצטט שוב את ת"ס אליוט: "... זה הוא בלתי נמנע שאנו צריכים, כאשר אנחנו מגנים על דתנו, להגן בו-זמנית על התרבות שלנו, ולהיפך: אנו מצייתים לאינסטינקט הבסיסי לשמר את קיומנו".

אנקדוטה היסטורית מדגישה היטב את "התנגשות התרבויות" הזאת: כאשר אסרו השלטונות הקולוניאליים הבריטיים בהודו את ה-סאטי - מנהג הינדי בו שרפו המקומיים את האלמנות בחיים מעל מדורת שריפת ההלוויה של בעליהן - התלוננו הכוהנים ההינדיים למושל הבריטי צ'ארלס ג'יימס נייפייר כי הסאטי הינו מנהגם ועל זכותם לקיימו. נייפייר ענה בתגובה:

"שיהיה כך. שריפת אלמנות זו מנהגכם; להכין את מדורת הלוויה. אבל לאומה שלי יש גם מנהג. כשגברים שורפים נשים בחיים אנחנו תולים אותם ומחרימים את כל רכושם. הנגרים שלי יקימו אפוא גיבטים [כלובי תלייה] עליהם יתלו כל הנוגעים בדבר כשהאלמנה תאכל על ידי הלהבות. בואו כולנו נפעל לפי המנהגים הלאומיים."[4]

חשוב לזכור כי כל התנגדות ל"רב-תרבותיות", למעשה יחסיות, היא שונה מהתנגדות לקבוצות גזעיות או אתניות אחרות והינה בפועל התנגדות לחוסר אחדות ולכאוס. גם אומות הומוגניות מבחינה גזעית יהיו מפולגות ושבריריות במידה והינה הטרוגניות מבחינה תרבותית. בארה"ב ניתן למצוא למשל קווקאזואידים גם בימין וגם בשמאל אשר שונאים אחד את השני. במזרח התיכון הנוצרים והמוסלמים הינם הומוגניים לרוב מבחינה גזעית, אתנית ולשונית, אולם אחת מהקבוצות הללו רודפת ללא חרף את השנייה בצורה אכזרית אך ורק עקב דתה.

אכן, החברה האזרחית של כל אומה יכולה להיות מורכבת מקבוצות גזעיות או אתניות שונות, אולם היא תהיה יציבה וחזקה אך רק במידה ומרבית האזרחים שלה מחזקים באותה ראיית עולם, באותם סדרי עדיפויות, אותן אתיקות, אותה תפיסה של נכון ושגוי, טוב ורע, או במילים אחרות - אותה תרבות.

[1] https://press.vatican.va/content/salastampa/en/bollettino/pubblico/2023/03/30/230330b.html

[2] T.S. Eliot, Notes Towards a Definition of Culture, Gardners Books, 1972.

[3] Hilaire Belloc, The Great Heresies, Trinity Communications, 1987.

[4] William Napier, History of General Sir Charles Napier's Administration of Scinde, Chapman and Hall, 1851.

https://books.google.co.il/books?id=d84BAAAAMAAJ&vq=suttee&dq=History+of+the+Administration+of+Scinde&pg=PA35&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false