המקרה והאגדה של רוזה פארקס.
המקרה והאגדה של רוזה פארקס.
מרגע מותה בגיל 92 ועד קבורתה 9 ימים מאוחר יותר, כמעט כל פוליטיקאי או גוף תקשורתי בארה"ב התחרו מי ביניהם יוכל להציג שבחים גדולים יותר לכבוד אישה אשר תויגה באופן חד משמעי בתור "אייקון זכויות האזרח". רוזה פארקס הפכה לאדם מספר 30 בלבד, ולאישה הראשונה, שארון קבורתה הוצב ברוטונדה של הקפיטול, והנשיא ג'ורג' בוש הניח עליו זר. הארון לווה במסדר כבוד צבאי לכבוד האזכרה בוושינגטון, לפני שנקברה פארקס בטקס לוויה בן 7 שעות בדטרויט. הנשיא פקד כי כל הדגלים מעל למבנים פדרליים יורדו לחצי התורן. הייתה זאת ללא ספק הוקרה אדירה, במיוחד עבור אישה שההישג הגדול ביותר של חייה החל ונגמר באחר הצהריים של יום אחד.
האגדה של רוזה פארקס היא של תופרת מותשת אשר הייתה עייפה מדי בדצמבר שנת 1955 מכדי לפנות לטובת אמריקאי את מקומה באוטובוס בעיר מונטגומרי, אלבמה, ולעבור לאזור אחר באוטובוס המיועד לשחורים. המהלך "הספונטני" הזה הוביל לחרם אוטובוסים בכל העיר והוא פתח את עידן התנועה האמריקאית לזכויות האזרח. אולם אין ספור הכתבות שהתייחסו לסיפור חייה לאחר מותה רמזו רק במעט את אשר באמת התרחש.
המציאות ההיסטורית היא שהמעשה הספונטני לכאורה של פארקס תוכנן היטב בפועל על ידי האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים (NAACP), בו היא עבדה במשך כעשר שנים כמזכירה. המעצר שלה לאחר האירוע אכן עזר לפתוח בחרם האוטובוסים, אולם היא לא שיחקה שום תפקיד בתכנונו. חרף התפיסה הרווחת שהחרם היה הצלחה גדולה למען תנועת החירות, המציאות היא שהוא לא הצליח והיה זה אך ורק צו בית משפט אשר הוביל לאינטגרציה באוטובוסים.
למעשה, מספר נשים שחורות כבר הקדימו את פארקס וביצעו לפניה בדיוק את אותו המהלך. הן נעצרו והואשמו בעבירות קלות. האישה המוכרת ביותר אשר הקדימה את פארקס הייתה קלודט קולווין, תלמידת תיכון בת 15 אשר סירבה לפנות את מקומה במרץ 1955. היא נעצרה והורדתה מהאוטובוס תוך שהיא מתפרעת ובועטת. המשטרה סיפרה כי היא צעקה גסויות מאוד לא מכובדות, בזמן שהיא בעצמה סיפרה מאוחר יותר שעשתה זאת משום שהזכויות החוקתיות שלה נפגעות. אולם קולווין, אשר הקדימה את פארקס ו"יצרה מהומה" גדולה יותר, מוכרת פחות בהרבה מהאגדה של המאוחרת יותר. קולווין הייתה פעילה של מועצת הצעירים של האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים, ואפילו התייעצה על דרכי פעולה וטקטיקה עם ספארקס עצמה.
האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים שקל לפעול משפטית לאחר מאסרה של קולווין, אולם החליט לבסוף כי היא לא תהיה תובעת מעניינת ומושכת מספיק. היא הייתה מאוד שחורה, ושחורים רבים העדיפו דוברת שחורה בהירה יותר. האיגוד אף גילה כי היא הייתה בהריון מגבר נשוי וכן חשף את הנטיות והחיבה שלה להתפרץ בקללות נוראיות במיוחד. אכן, לא הייתה זו ילדה ששחורים שמרניים ודתיים יסכימו לתמוך בה.
מנהיג ה-NAACP במונטגומרי אדגר דניאל ניקסון הסביר מספר שנים מאוחר יותר כי "הייתי חייב להיות בטוח שיש לי מישהי שאוכל לנצח איתה". רוזה פארקס הייתה הרבה יותר מבטיחה מבחינתו: "נקייה מבחינה מוסרית, אמינה, לאף אחד לא היה עליה כלום".
האיגוד תכנן את חרם האוטובוסים במשך שנים וחיכה לדמות הנכונה שתשמש כבובת דמות ציבורית. אכן, פארקס טופחה כל חייה והייתה מאוד רחוקה מלהיות גיבור מקרי. תומכת אינטגרציה אמריקאית בשם וירג'יניה דאר שילמה עבור פארקס בכדי שתשתתף בסמינרים לאסטרטגיית זכויות האזרח בבית ספר ב-טנסי, אשר היה גם מוכר בנוכחותם הרבה בו של תומכי הקומוניזם, והוא היה תחת מעקב של האפ.בי.איי.
יתר על כן, תפקידה של פארקס הוגדר במהלך כמוגבל מאוד: היה עליה להישאר במקומה ולשתוק. אחרים נכנסו מידית לפעולה בכדי להפעיל את החרם. ביום מעצרה, פרופסור לאנגלית בשם ג'ו אן רובינס ממכללת אלבמה בה למדו רק שחורים ביצע במשך כל הלילה באמצעות מכשיר מימאוגרפיה שכפולים ל-35 אלף עלונים הקוראים ליום אחד של חרם אוטובוסים 3 ימים מאוחר יותר. כחלק ממהלך מתואם, נפגשו המטיפים השחורים של מונטגומרי וסיכמו לתמוך מהבימות שלהם בחרם המתוכנן ליום ראשון הקרוב וכן לארגן מפגש ענק באותו הלילה בכדי לבחון את תוצאותיו.
באותו הערב, לאחר חרם מוצלח באופן מפתיע, התכנסו אלפי שחורים בתוך וסביב הכנסייה לשמוע את מרטין לותר קינג בן ה-26 בנאומו הפומבי הראשון. החרם נמשך מעל לשנה, כאשר הן השחורים והן חברת האוטובוסים היו עקשניים יותר מהציפיות. הם תכננו הסעות מאורגנות באופן שאפילו ארגון "מועצת האזרחים" היה חייב להודות שבוצעו "בדיוק צבאי". לפארקס לא היה שום חלק באף אחד מהמהלכים הללו.
אולם לבסוף לא היה זה החרם אשר הוביל לאינטגרציה אלא תיק משפטי, שגם גם בו לא היה לפארקס שום נגיעה ולאו הקטנה ביותר. בתיק זה - בראודר נגד גייל מ-1956 בו השתתפה בין ארבעת התובעים גם קלודט קולווין הגסה שניבלה את הפה לעתים קרובות - קבע פאנל מחוזי בן 3 שופטים כי הפרדה באוטובוסים הינה מנוגדת לתיקון ה-14 לחוקה באותה המידה כמו ההפרדה בבתי הספר. בדצמבר אותה השנה אישר בית המשפט העליון את ההחלטה. היה זה אז, ורק אז, שהסכימה מונטגומרי להפסיק את ההפרדה באוטובוסים.
ניתן לטעון לפיכך כי החרם היה הן כישלון והן מיותר. רוזה פארקס שימשה כזרז בלבד בהתארגנות של מה שהפך להפגנה מרשימה של סולידריות שחורה, אולם בפועל, אין ספק שכל דמות ייצוגית הייתה משרתת את המטרה באותה המידה בדיוק. היא לא הסתכנה במוות. היא לא נעמדה מול זרנוקי כיבוי או כלבי משטרה. היא לא חוותה השפלה. היא ידעה היטב שאם תהיה מנומסת ותשתף פעולה עם המשטרה היא תזכה ליחס אדיב. היא גם ידעה שהאיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים ובני בריתו הלא שחורים יוציאו אותה מהכלא באופן מיידי.
אין ספק כי קיימת חשיבות גדולה לפארקס כסמל היסטורי ייצוגי. יחד עם זאת, המציאות ההיסטורית היא שהיא לא הייתה יותר משחקן משנה בדרמה לא הכרחית. במהלך 50 השנים שבאו לאחר האירוע באוטובוס היא לא עשתה דבר אחד חשוב במטרה לשפר את היחסים בין האוכלוסיות וקבוצות. נציג בית הנבחרים השחור ג'ון קוניירס העניק לה משרה במטה שלו בדטרויט, קרוב לוודאי באדיבות ולא עקב כישוריה. ככל שהזדקנה ניהלה את כספיה בצורה שגוייה והייתה חייבת להסתמך על הכנסייה המקומית לצורכי תשלום שכר הדירה. בשלב מסוים, בעל הדירה פשוט הפסיק לגבות ממנה את התשלום.
לא רבים, אם בכלל, הגיעו לאלמותיות היסטוריות באמצעות חצי שעה של חוסר תזוזה. ב-1996 העניק לה הנשיא ביל קלינטון את מדליית החירות הנשיאותית וב-1999 הוענקה לה מדליית הזהב של הקונגרס, שני כיבודים ראשונים במעלה.
