זורה ניל הרסטון וההתנגדות לקרובנות.

זורה ניל הרסטון וההתנגדות לקרובנות.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 אמרה אישה שחורה בשם זורה ניל הרסטון כי "עבדות היא המחיר אותו שילמתי עבור הציוויליזציה". העבדות הייתה קרוב לוודאי נוראית עבור אבותיה, אולם היא הוציא אותם מחוץ לאפריקה והובילה לכך שכיום היא חיה בארה"ב ולא דרומית לסהרה.
הרסטון הייתה סופרת כישרונית ואישה יוצאת מן הכלל. היא מעולם לא ביקשה שום יחס מיוחד עקב הרקע או הגזע שלה, אלא רק להזדמנות להצליח בכוחות עצמה. אפילו לקראת סוף חייה בסוף שנות ה-50, כאשר החלו צאצאי העבדים האחרים להפוך ליותר ויותר אגרסיביים ותובעניים, היא סירבה להיות חלק ממה שכינתה "האסכולה המתייפחת של כושיות [Negrohood]."
זורה ניל הרסטון נולדה ב-1891 באלבמה אך גדלה ב-איסטוייל שבפלורידה, אחת מהעיירות השחורות המשולבות הראשונות באמריקה. אביה היה איש דת וכן נבחר לראש עיר. היא קיבלה תואר מאוניברסיטת הווארד, היכן שהחלה גם את קריירת הכתיבה שלה והייתה אחת ממייסדי העיתון של המוסד הזה. בשנת 1925 היא זכתה למלגה במכללת ברנארד בניו יורק - קמפוס לנשים בלבד של אוניברסיטת קולומביה. היא למדה אנתרופולוגיה תחת פרנץ בועז ועבדה עם מרגרט מיד ורות בנדיקט, זאת ללא כל הצטרפות לקבוצת "האסכולה המתייפחת של כושיות".
היא ביצעה עבודות שטח בתחום האנתרופולוגיה ותחת התנועה אשר קיבלה את השם "הרנסאנס של הארלם" כתבה נובלות, סיפורים קצרים ואפילו מחזות. היא לה סגנון כתיבה מקסים והיא תמיד תמכה בנשים אחרות כסוג של פמיניסטית מוקדמת, אולם נושא הגזע כלל לא היה רלוונטי עבורה. הרומן המפורסם ביותר שלה, "עיניהם צופות באלוהים", פורסם ב-1937, לאחר שכתבה אותו תוך 7 שבועות בלבד במהלך עבודת מחקר אודות הוודו בהאיטי.
במאמר מגזין משנת 2022 זכה ספרה זה לתיאור להלן: "דיוקן חצי אוטוביוגרפי מרתק של אודיסיאה של אישה בחיפוש אחר חופש רומנטי ואישי. כעת הוא מוכר בצדק כאחד הרומנים האמריקאים הגדולים של המאה ה-20".[1] גם אם תיאור זה הינו מוגזם, הוא עדיין מעניק לה כבוד רב והספר אכן כולל תיאורים מקסימים כגון "כל האלים שזוכים למחווה הם אכזריים. כל האלים מעניקים סבל ללא סיבה ... דרך סבל חסר הבחנה יודעים הגברים פחד והפחד הוא הרגש האלוהי ביותר ... אלים למחצה זוכים לסגידה באמצעות יין ופרחים. אלים אמתיים דורשים דם."[2] כל הדמויות החשובות בספר הינן שחורות, מדברות בדיאלקט המאפיין את השחורים הכולל ביטויים כגון "tuh do fuh theyselves" או "They got tuh go tuh God". אין בספר כל "גזענות". למעשה, כאשר הורגת הגיבורה הראשית את המאהב שלה באקט של הגנה עצמית, חבר מושבעים של אמריקאים ולא שחורים בלבד מבין את הצד שלה ומזכה אותה.
הכתיבה של הרסטון הרגיזה מאוד את השחורים הקיצוניים; זה כלל לא עניין אותם שמדובר בספר מרגש על הרגשות האנושיים. הם האמינו שכתיבה בדיאלקט שחור משפילה שחורים וכי אין שום משמעות לרומן ללא אמריקאים רשעים. הסופר השחור ריצ'רד רייט אף ציין כי הרסטון כתבה "ללא מסר, ללא מחשבה" וכי היא כותבת למעשה למען האמריקאים בסגנון אשר "מעורר חיוך של רחמים על שפתי הגזע ה'עליון'". אולם המציאות הייתה כמובן אחרת לגמרי וכפי שהרסטון אמרה אודות רומן אחר שלה: "הסיפור הוא על כושים אבל הוא יכול להיות על כל אחד ... זו הפעם הראשונה שסיפור כושי מוצע ללא תחנונים מיוחדים. הדמויות בסיפור מוצגות ביחס לעצמן ולא ביחס ללבנים..."
ב-1942 היא פרסמה אוטוביוגרפיה בשם "עקבות אבק על הכביש". המשוררת השחורה מאיה אנג'לו, אשר תמכה בשלטונו של פילד קסטרו, כתבה את המבוא והתלוננה כי הוא "לא מזכיר אפילו אירוע גזעני אחד לא נעים". נראה כי היא ראתה בשלילה את העובדה שאין לאישה שחורה שום סיפורים מצערים.
אולם מה הרסטון עצמה כתבה בנושא הגזע? דרך משל: "מילים וביטויים מסוימים אומרים דבר אחד עבור דיקסי [דרומי] ומשהו אחר לגמרי מבחוץ. לדוגמה, הפרדה מתפרשת כשנאה גזעית על ידי זרים, אבל לא כך בדרום, שם זה רק אומר פעילויות חברתיות נפרדות וקשרים - לא שנאת כושים". ב-1928 היא כתבה מאמר בשם "איך זה מרגיש להיות צבעונית כמוני"[3]. בין כלל הציטוטים של המאמר המעניין הזה ניתן לציין: "אני לא צבעונית באופן טרגי. אין צער גדול סכור בנפשי, ולא אורב מאחורי עיניי. לא אכפת לי בכלל. אני לא שייכת לאסכולה המתייפחת של הכושיות". "מישהו תמיד לידי מזכיר לי שאני נכדתם של עבדים. זה לא מצליח לייצר אצלי דיכאון. עבדות היא שישים שנה בעבר. הניתוח עבר בהצלחה והמטופל במצב טוב, תודה". ברם, גם מאה שנים לאחר מאמרה של הרסטון רבים עדיין לא הפנימו את דבריה. כפי שכתבה בנושא העבדות: "עבדות היא המחיר ששילמתי עבור הציוויליזציה, והבחירה לא הייתה שלי. זו הייתה הרפתקה בעלת כורחי ושווה את כל מה ששילמתי על כך דרך אבותיי". הרסטון המשיכה לכתוב אל תוך שנות ה-50 והתנגדה בתוקף לדרישות העורכים לפרסם סיפורי שחורים שליליים.
היא לעגה לאופן בו ניגשים השחורים לאמריקאים והציגה אותם כך: "הובאנו לכאן בניגוד לרצוננו. הוחזקנו כעבדים מאתיים ארבעים ושש שנה. אנחנו בשום אופן לא אחראים לשום דבר. אנחנו תלויים. מגיע לנו משהו מעבודתם של אבותינו. הביטו עלינו ברחמים ותנו!"
אחד הדברים האחרונים שהרסטון פרסמה היה מכתב לעורך. היה זה אודות החלטת פסק דין בראון נגד מועצת החינוך של בית המשפט העליון מ-1954 אודות האינטגרציה בבתי הספר: "כמה סיפוק אני יכולה לקבל מצו בית משפט לפיו מישהו יתחבר איתי שלא רוצה אותי להתקרב אליו?" היא שאלה. "אני רואה בפסיקה של בית המשפט העליון בארה"ב עלבון מעליב". היא לעגה על "האמונה שאין תענוג גדול יותר לכושים מאשר הקשר הפיזי ללבנים".
למרבה הפלא, היא אפילו ראתה בבית המשפט גוף שלוקח את השלטון בחוצפה מהעם וכתבה כי "נוצר תקדים" וכי "ממשלה יכולה להחליף את החוקה באמצעות צווים". אכן, נראה כי כיום אין מי שיעז לקרוא לפסק הדין הזה או דומיו "תפיסת כוח ברוטלית" או כל ביטוי דומה.
כל זה יכול להסביר מדוע בעת מותה ב-1960 היא הייתה נשכחת וחסרת כל. היא כתבה כי "אני כל כך שלמה שאין לי הרבה אינסטינקט עדרי ... או אם אני חייבת להיות מחוברת עם הצאן, תנו לי להיות הרועה של עצמי". עוד כתבה כי "לאף אחד על פני כדור הארץ מעולם לא היה סיכוי גדול יותר לתפארת ... זה מרגש לחשוב - לדעת שעל כל מעשה שלי, אקבל פי שניים שבחים או פי שניים יותר האשמה". היא ידעה שמצד אחד יהיו כאלו שישתמשו במוצא השחור שלהם כנגדה, אך ההצלחה שלה תהיה מתוקה יותר מצד שני. ללא ספק שהיא הייתה סולדת מהבכיינים המודרניים.
ב-2022 פרסם הניו יורק טיימס כי "דבריה לא מאפשרים לקוראים להתייחס אליה [אחרת] אלא כאחת מענקי האינטלקטואלים של המאה ה-20".[4] הכתבה דאגה כמובן להוסיף "חרף ההתמודדות עם סקסיזם, גזענות ובורות כללית..." ובכך רמזה למעשה כי הרסטון לחמה בגזענות האמריקאית כל חייה, זאת חרף העובדה שהיו אלו בפועל גברים שחורים אשר העליבו ופגעו בה. כמו כן, אין ספק שהיא הייתה מוצאת זאת אירוני שעיתון כמו הניו יורק טיימס מאשים אחרים ב"בורות כללית".

[1] https://reason.com/2022/05/22/zora-neale-hurstons-inconvenient-individualism/

[2] http://www.columbia.edu/~ey2172/hurston.html

[3] https://www.facinghistory.org/resource-library/how-it-feels-be-colored-me

[4] https://www.nytimes.com/2022/01/14/books/review/you-dont-know-us-negroes-zora-neale-hurston.html