הכלכלה של הנאציונל-סוציאליזם.
הכלכלה
של הנאציונל-סוציאליזם.
הדבר
שמזוהה בצדק יותר מהכל עם הנאציונל-סוציאליסטים זאת היא מלחמת העולם השנייה, שואת
העם היהודי וכמובן אקלים של שנאה. אולם לצד כל זה חשוב לזכור כי הייתה להם גם
מדיניות כלכלית וכן מדיניות פוליטית, שלא היו כה פשוטות להגדרה כמו השוק החופשי או
ניו דיל.
חשוב
לזכור כי בבסיס הנאציזם עמד הסוציאליזם, כפי שבא לידי ביטוי במקרים רבים במדיניות
אותה הם יישמו לאחר 1933. ראשית, בדומה לסובייטים, פתחו למעשה
הנאציונל-סוציאליסטים במלחמה נגד הרכוש הפרטי. זכויות הרכוש נפגעו קשות בשם
"הרווחה הציבורית". הצעד הראשון של מלחמה זו עם עלייתם לשלטון היה ביטול
הרכוש הפרטי: סעיף 153 של חוקת ויימאר הבטיח את קיומו של הרכוש הפרטי, כאשר הפקעה
של רכוש כזה תתאפשר רק לאחר הליך חוקי בלבד; סעיף זה בוטל באמצעות צו ב-28 בפברואר
1933.
המהלך
אפשר לממשלה הנאציונל-סוציאליסטית החדשה לתפוס את השליטה ברכוש הפרטי של גרמניה. היא
אומנם לא השתלטה על הקרקעות כפי שהבולשביקים עשו ברוסיה ב-1917, אולם היא בכל זאת הגדירה
מכסות עבור תעשיות ומשקים ובהמשך ארגנה מחדש את כל התעשייה לתאגידים המנוהלים על
ידי חברי המפלגה הנאצית.
הן
הסובייטים והן הנאציונל-סוציאליסטים ארגנו את התעשייה מחדש ליחידות גדולות יותר, לכאורה
כדי להגביר את השליטה של המדינה על הפעילות הכלכלית. הנאצים ארגנו מחדש את התעשייה
ל-13 קבוצות אדמיניסטרטיביות עם מספר גדול יותר של תת-קבוצות כדי ליצור היררכיה
פרטית לשליטה ממלכתית. המדינה יכלה אפוא לכוון את פעילות החברה מבלי לרכוש בעלות
ישירה על מיזמים. הנטייה ליצירת קרטלים זכתה לעידוד במטרה לחסל כל תחרות שתערער את
המחירים.[1]
באופן
אירוני כינו הנאצים לארגון המחודש הזה "הפרטה", אם כי הבעלים של תאגידים
אלו הוסרו מתפקידי הדירקטוריון והוחלפו על ידי חברי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית
או שמכרו את נשמתם והפכו לחברי המפלגה הזאת. המהלך כלל את קבוצת החברות אי גה
פארבן ואת מפעל למטוסים ומנועים יונקרס. אי
גה פארבן הייתה חברה לכימיקלים שנוסדה ב-1925 בין היתר בידי קרל בוש וקרל דויסברג,
שניהם יהודים, ועד 1926 היה השווי שלה כבר בערך מיליארד מארק. עד 1938 כל העובדים
היהודיים של החברה פוטרו והועד המפקח הוחלף על ידי נאצים.[2] אי גה פארבן הייתה
דוגמה נהדרת לארגון המחודש של התעשייה אותו ביצעו הנאציונל-סוציאליסטים לטובתם.
פרופסור ללימודי השואה סיביל שטיינבאכר כתבה אודות השותפות הציבורית-פרטית: "אוטו
אמברוס ומנהל אי גה פארבן פריץ טר מיר קיימו ישיבת דירקטוריון בברלין עם קרל קראוך
אשר לא היה רק חבר הדירקטוריון של אי גה פארבן אלא גם חבר במעגל התעשיינים סביב רייכספיהרר אס אס הידוע כ'מעגל החברים' של
הימלר".[3]
לאחר
שתפסו את השלטון, הפך סוג כזה של שותפות לדבר נפוץ. עסקים פרטיים הפכו לגופים
ציבוריים בלבד ותעשיינים שהתנגדו לקומיסרים הנאצים ולמדיניותם הוצאו מתפקידיהם
ועסקיהם הוחרמו.
אכן,
מצבו של מפעל למטוסים ומנועים יונקרס לא
היה טוב בהרבה. המייסד, פרופ' הוגו יונקרס, סירב להיכנע לדרישת השלטונות ב-1934.
בתגובה השתלטו הנאציונל-סוציאליסטים על המפעל והעניקו פיצויים ליונקרס על אובדנו. זה היה האופן שבו התקיים המשא ומתן גם על חוזים
אחרים.[4] המלחמה הנאצית הזאת נגד העסקים הפכה את התעשיינים ואנשי עסקים אחרים לחוששים
על שפרנסתם תילקח מהם בכוח. במכתב שכתב איש עסקים גרמני לאיש עסקים אמריקאי נכתב: "ההבדל
בין זה לבין המערכת הרוסית הוא קטן בהרבה ממה שאתה חושב, למרות העובדה שרשמית
אנחנו עדיין אנשי עסקים עצמאיים ... כמה אנשי עסקים אפילו התחילו ללמוד תיאוריות
מרקסיסטיות, כדי שתהיה להם הבנה טובה יותר של המערכת הכלכלית הנוכחית."[5]
איש העסקים הגרמני הזה התלונן גם על "החלטות ממשלה שרירותיות הנוגעות לכמות,
איכות ומחירים של חומרי גלם זרים."
הנאציונל-סוציאליסטים
לא ניהלו מלחמה רק נגד אנשי העסקים. גם בעלי קבוצות אחרות של המגזר הפרטי נאלצו
להתמודד עם כמות אדירה של בירוקרטיה ושליטה, כגון החקלאים.
כאשר
תפסו הנאציונל-סוציאליסטים את השלטון ב-1933, אחד המאפיינים המרכזיים ביותר של
האידאולוגיה שלהם היה "מרחב מחייה" עבור האזרחים הגרמניים. החוק הנאצי
"חוות תורשה" (Reichserbhofgesetz) נועד ליישם את עקרון "דם ואדמה"
ובמטרה להגן את החקלאות בתור "מקור הדם של העם הגרמני", ביקש החוק לקדם
קטגוריה חדשה של חווה - חווה תורשתית (Erbhof) - המוגנת מפני כל חוב הנפרד מכוחות השוק.[6]
החוות הללו יועדו לעבור מדור לדור בכדי לשמור על האדמה "טהורה", אם כי
חקלאי חוות התורשה היו מחויבים באחראיות קולקטיבית גם עבור חובות אחד של השני.
מדיניות זו זכתה לתמיכה מצד הבנק המרכזי של הרייך השלישי, כמו גם פקידי "חברת
המזון המדינית" (Reichsnährstand) - גוף מדיני של הנאציונל-סוציאליסטים הנועד להסדיר את ייצור
המזון. סבסוד מוצרים חקלאים היה נפוץ
ברייך הנאצי עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. חברת המזון נוצרה על מנת לקבוע
מחירים ולייצר שליטה בייצור החקלאי. ההיסטוריון הגרמני גץ עלי מתאר את הצעדים אותם
לקחה הממשלה במגזר החקלאי: "המחירים ששולמו
ליצרנים עבור חלב ותפוחי אדמה הועלו ב-25 עד 35 אחוזים במהלך המלחמה". סובסידיות אלו גרמו למחסור כבר באוגוסט 1939, זאת
כאשר הוטלה הקצבה על בשר וביצים במטרה לשמור על התמקדות התעשייה בייצור דגנים.[7]
ספרי
הלימוד בבתי הספר מדגשים פחות את ההיסטוריה הגרמנית בשנים שקדמו למלחמה עצמה, אולם
שתי נקודות מוצגות בעקביות: ליל הבדולח בו אלפי בתי עסק יהודיים נהרסו וה-אוֹטוֹבָּאן,
מערכת כבישים מסיבית אשר שדרגה את יכולות השינוע של רבים. הרושם המתקבל מכך הוא
שבזמן שהחיים היו נוראים עבור היהודים, היטיב השלטון עם חייהם של שאר האזרחים.
לגבי הסבל של היהודים, לא יכול להיות בכך כל ספק שכן בתחילת 1933 היו בגרמניה מאות
אלפי בתי עסק יהודיים, בזמן שב-1938 היה מספרם כבר נמוך מ-40 אלף. באותה השנה הוטל
גם מס על רכוש יהודי, והם היו חייבים לרשום את כל הנכסים שלהם במשרדי המיסים אשר
לקחו מהם 20% ובהמשך 25% במסגרת תשלומי המס.
לגבי
האזרחים הלא יהודים, לעומת זאת, התפיסה היא שגויה שכן גם הללו סבלו רבות תחת
הנאציונל-סוציאליסטים. משא ומתן על מכירות פרטיות היה כפוף לכללים רשמיים אשר קבעו
מחירי מכירה עבור כל סוג של מוצר. אם עוסק ביקש להעלות את מחיריו היה עליו לקבל
אישור מיוחד לכך מהממונה על המחירים, שהיה זקוק להצהרת נחיצות מפורטת ונתונים
נוספים כגון עלויות ייצור והפצה. ככלל, הייתה התעשייה במסחור רב בתקופה זו. תעשיית
הברזל, למשל, ייצרה 26% מהדרישה הביתית הגרמנית. ב-1937 עודדה הממשלה את האזרחים
למסור את פסולת המתכות שלהם ובאותה השנה חיפשו הרשויות, לרבות הנוער ההיטלראי, אחר
מפתחות מתכת ישנות בבתים של אנשים פרטיים.[8][9]
ההקצבה
של מתכות הייתה מאוד מחמירה וקבלני בנייה קיבלו קנסות על התקנת צינורות הסקה מרכזיות
ממתכת. עמודי תאורה ומעקות ממתכת הוחלפו בעץ, אולם גם זה נעצר עת נוצר מחסור בעצים
אשר הוביל מצדו למחסור בנייר. כל זה התרחש עוד שנתיים לפני המלחמה. פרויקטים של
בנייה נעצרו עקב המחסור בעצים והאזרחים התבקשו לשרוף כָּבוּל במקום עץ. אפילו לפחם
הייתה הקצבה. כל התעשיות תחת פיקוח המחירים היו נתונות לאותו המצב כמו בתחום
החקלאות בו הוביל המחסור בביצים וחלב לחלוקת תלושי מזון.
כמאפיין
ברור של הסוציאליזם, תפס השלטון הנאציונל-סוציאליסטי שליטה מלאה בכלכלה.
לקחי
ההיסטוריה צריכים להיות ברורים: מדיניות כזו מובילה ל-דרך לשעבוד.[10]
[1]
Peter Temin, "Soviet and Nazi Economic Planning in the 1930s", The
Economic History Review New Series, Vol. 44, No. 4, (1991), pp. 573-593.
[2]
Joseph Borkin, The Crime and Punishment of I.G. Farben, Free Press, 1978.
[3]
Sybille Steinbacher, Auschwitz: A History, trans. Shaun Whiteside, Penguin,
2005.
[4]
Temin.
[5]
Gunter Reimann, Vampire Economy: Doing Business Under Fascism, Ludwig von Mises
Institute, 2014.
[6]
Adam Tooze, The Wages of Destruction: The Making and Breaking of the Nazi
Economy, Penguin Books, 2008.
[7]
Götz Aly, Hitler's Beneficiaries: Plunder, Racial War, and the Nazi Welfare
State, Picador, 2008.
[8]
R. J. Overy, War and Economy in the Third Reich, Clarendon Press, 1995.
[9]
Richard J. Evans, The Third Reich in Power, Penguin Books, 2006.
[10] פרידריך האייק, הדרך לשעבוד, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת שלם, 1998.
