היסטוריה ללא צנזורה

זורה ניל הרסטון וההתנגדות לקרובנות. בשנות ה-20 של המאה ה-20 אמרה אישה שחורה בשם זורה ניל הרסטון כי "עבדות היא המחיר אותו שילמתי עבור הציוויליזציה". העבדות הייתה קרוב לוודאי נוראית עבור אבותיה, אולם היא הוציא אותם מחוץ לאפריקה והובילה לכך שכיום היא חיה בארה"ב ולא דרומית לסהרה. הרסטון הייתה סופרת כישרונית ואישה יוצאת מן הכלל. היא מעולם לא ביקשה שום יחס מיוחד עקב הרקע או הגזע שלה, אלא רק להזדמנות להצליח בכוחות עצמה. אפילו לקראת סוף חייה בסוף שנות ה-50, כאשר החלו צאצאי העבדים האחרים להפוך ליותר ויותר אגרסיביים ותובעניים, היא סירבה להיות חלק ממה שכינתה "האסכולה המתייפחת של כושיות [Negrohood]." זורה ניל הרסטון נולדה ב-1891 באלבמה אך גדלה ב-איסטוייל שבפלורידה, אחת מהעיירות השחורות המשולבות הראשונות באמריקה. אביה היה איש דת וכן נבחר לראש עיר. היא קיבלה תואר מאוניברסיטת הווארד, היכן שהחלה גם את קריירת הכתיבה שלה והייתה אחת ממייסדי העיתון של המוסד הזה. בשנת 1925 היא זכתה למלגה במכללת ברנארד בניו יורק - קמפוס לנשים בלבד של אוניברסיטת קולומביה. היא למדה אנתרופולוגיה תחת פר...

המקרה והאגדה של רוזה פארקס. מרגע מותה בגיל 92 ועד קבורתה 9 ימים מאוחר יותר, כמעט כל פוליטיקאי או גוף תקשורתי בארה"ב התחרו מי ביניהם יוכל להציג שבחים גדולים יותר לכבוד אישה אשר תויגה באופן חד משמעי בתור "אייקון זכויות האזרח". רוזה פארקס הפכה לאדם מספר 30 בלבד, ולאישה הראשונה, שארון קבורתה הוצב ברוטונדה של הקפיטול, והנשיא ג'ורג' בוש הניח עליו זר. הארון לווה במסדר כבוד צבאי לכבוד האזכרה בוושינגטון, לפני שנקברה פארקס בטקס לוויה בן 7 שעות בדטרויט. הנשיא פקד כי כל הדגלים מעל למבנים פדרליים יורדו לחצי התורן. הייתה זאת ללא ספק הוקרה אדירה, במיוחד עבור אישה שההישג הגדול ביותר של חייה החל ונגמר באחר הצהריים של יום אחד. האגדה של רוזה פארקס היא של תופרת מותשת אשר הייתה עייפה מדי בדצמבר שנת 1955 מכדי לפנות לטובת אמריקאי את מקומה באוטובוס בעיר מונטגומרי, אלבמה, ולעבור לאזור אחר באוטובוס המיועד לשחורים. המהלך "הספונטני" הזה הוביל לחרם אוטובוסים בכל העיר והוא פתח את עידן התנועה האמריקאית לזכויות האזרח. אולם אין ספור הכתבות שהתייחסו לסיפור חייה לאחר מותה רמזו רק במעט את...

עליונות ושוויון תרבותי. ב-2023, בעת ההתנצלות בפני עמים "ילידים" וללא כל קונטקסט היסטורי, הכריז האפיפיור פרנציסקוס כי "לעולם לא תוכל שוב הקהילה הנוצרית להרשות לעצמה להידבק ברעיון שתרבות אחת עדיפה על אחרת..."[1] בפועל, הטענה הזאת לפיה כל התרבויות הינן שוות הינה עמדה מסוכנת מאוד שכן, לכל הפחות, היא מובילה ליחסיות וביטול האמת. עבור רוב האנשים המערביים כיום, מעלה המילה "תרבות" במקרה הטוב קונוטציות של הבדלים שטחיים - לבוש או מזונות "אקזוטיים". המציאות, עם זאת, היא שתרבויות הן לא פחות מאשר תפיסות עולם שלמות וייחודיות לכל אחת של ערכים נכונים ושליליים וטובים ורעים, המושרשים לרוב בדת או בפילוסופיה. אכן, עבור מלומדים מסוימים, כגון המסאי ת"ס אליוט, "תרבות ודת" קשורות בקשר בל יינתק ולמעשה הינן "היבטים שונים של אותו הדבר": "את התרבות אפשר לתאר אפילו בפשטות כזו שהופכת את החיים לשווים לחיות אותם ... אין שום תרבות שיכולה להופיע או להתפתח אלא ביחס לדת ... אנו יכולים לראות בדת את כל אורח חיים של עם, מלידה ועד הקבר, מהבוקר ועד הלילה ואפ...

דמוקרטיזציה - בין מנת משכל לדמוקרטיה. טאטו ואנהאנן (1929-2015) היה פרופסור אמריטוס למדעי המדינה באוניברסיטת טמפרה בפינלנד וכן אביו של ראש ממשלת פינלנד לשעבר מאטי ואנהאנן. עבודתו המרכזית של פרופ' ואנהאנן במהלך הקריירה הארוכה שלו הייתה בתחומי ה-דמוקרטיזציה (הרמה הדמוקרטית אליה הגיעו מדינות שונות), קונפליקטים אתניים וגזעיים וכן יישום רעיונות אבולוציוניים לחקר הפוליטיקה והתנאים האנושיים. במחקריו ההשוואתיים המוקדמים אודות הדמוקרטיזציה השתמש ואנהאנן בתאוריית חלוקת-משאבים במטרה להסביר את ההבדלים ברמות הדמוקרטיה בין המדינות. לפי תאוריה זו, חלוקה שווה יותר של "משאבי כוח" אינטלקטואליים וכלכליים חשובים אמורה להוביל לדמוקרטיזציה, בעוד שריכוז המשאבים בידי מעטים צפוי להוביל למערכות אוטוקרטיות. ואנהאנן מצא קורלציה מאוד חזקה בין החלוקה של משאבי כוח ודמוקרטיזציה. יחד עם זאת, במהלך המחקרים המוקדמים הללו לא ניסה פרופ' ואנהאנן להסביר מדוע שונה כל כך חלוקת משאבי הכוח בין מדינה למדינה. אולם בספרו מ-2009 "גבולות הדמוקרטיזציה: אקלים, אינטליגנציה וחלוקת משאבים"[1] הוא כבר מספק תשובה...

לואי התשיעי בקרב דמיאט, 1249 . בסוף מאי 1249 מסע הצלב השביעי כבר יצא לדרך. מלך צרפת לואי התשיעי "הקדוש" וצבאו, אשר הורכב מ-25 אלף צלבנים, לרבות טמפלרים והוספיטלרים, הפליגו מקפריסין. בשלב זה האמינו הצלבנים כי לפני שניתן יהיה להחזיר את השליטה בירושלים יש קודם כל לבלום את הסכנה ממצרים, ועל כן היה יעדם עיר הנמל המצרית דמיאט . דמיאט כבר עמדה עוד לפני כן במרכז מסע הצלב החמישי ברבע הראשון של המאה ה-13, ועל כן המסע הזה של הצלבנים לא הפתיע את הסולטאן המצרי אל-סליך איוב. הוא שלח כוח תחת פיקודו של האמיר פא'רדין על מנת לבצר את חיל המצב של דמיאט ולשמור על קו החוף מפני הצלבנים המתקרבים. לאחר מכן שלח המתכנן הזה של הביזה של ירושלים ב-1244 הודעה ללואי בו הזהירו מראש: "אף אחד מעולם לא תקף אותנו מבלי להרגיש את עליונותנו", התגאה הסולטן. "זכור את הכיבושים שעשינו מהנוצרים; גירשנו אותם מהארצות שהיו ברשותם; הערים החזקות ביותר שלהם נפלו תחת ההתקפות שלנו". כל האזורים שנפלו לג'יהאד במזרח התיכון וצפון אפריקה – מעיראק במזרח ועד מרוקו במערב - ולאחר מכן "טורקיה" ובמש...

ריצ'רד לב הארי בקרב ארסוף, 1191. קרב ארסוף שהתרחש ב-1191 במהלך מסע הצלב השלישי ובקלות יכול לשמש כלא פחות מתסריט הוליוודי. ב-22 באוגוסט 1191 יצא ריצ'רד לב הארי בראש כוח צלבני של כ-10 אלף חיילים מעכו ליפו. תחת השמש הקופחת היה הצבא הזה נתון מתקפות חצים רבות מצד המוני כוחו של סלדין (צלאח א-דין), ג'יהאדיסט שרק מספר שנים קודם לכן השמיד למעשה את הצלבנים בקרב קרני חיטין. המטרה, לאחר שהבטיחו את בטחונה של עכו, הייתה אומנם שחרור ירושלים, אולם עיר זו דרשה מסע אל תוך פנים שטח הארץ, בזמן שמרכז הכוח הצלבני התרכז באזור החוף. המעבר ההררי והריק מעכו לירושלים היה כמעט ובלתי אפשרי מבחינה לוגיסטית. לפיכך החליט ריצ'רד לתפוס את יפו דרומית לעכו שהייתה עיר הנמל הקרובה ביותר ובקו ישיר יותר לירושלים. במהלך המסע הזה בן 120 ק"מ, חרף האבדות מירי פרשי האויב, מכות שמש תחת השריון הכבד, נקישות נחשים, רעב ומחלות, נותר הכוח הנוצרי איתן והמשיך בדרכו. באהא א-דין, הביוגרף הפרטי של סלדין, הביע מורת רוח: "ראיתי אנשים שונים בקרב הפרנקים עם עשרה חיצים תקועים בגבם, ממשכים קדימה בצורה כזו ממש בלי כל דאגה...