קיצור תולדות הרפואה המזרח תיכונית, חלק ב': הניתוח.
קיצור תולדות הרפואה המזרח תיכונית, חלק ב': הניתוח.
אלבוקסיס (אבו אל-קאסם א-זהראווי) נולד בקורדובה במאה ה-10 ותיאר כלים כירורגיים רבים, חלקם הוא עיצב בעצמו. אולם הוא היה למעשה הרופא הבולט היחידי בעולם האסלאמי לו היה ניסיון פרקטי בכירורגיה. אכן, תחום הניתוח היה בתקופה זו מוזנח מאוד על ידי המזרח תיכוניים, לרבות על ידי אביסנה (אבן סינה) ואל-ראזי, וחרף העובדה שהמחקרים של שניהם היו חשובים מאוד עד כמעט התקופה המודרנית, הם לא עלו בתאוריה על אלו של קלאודיוס גלנוס.[1]
גלנוס היה רופא יווני אשר פעל באימפריה הרומית במאה ה-2. הוא יצר כמות אדירה של כתבים, סיכם עד הידע של התקופה, ולמעשה הפך לסמכות הרפואית המובילה של העת העתיקה, שני אולי רק להיפוקרטס וכן מאוד הושפע מהקורפוס ההיפוקרטי. גלנוס למד רפואה באסיה הקטנה, פרגמון ו-סמירנה, ולאחר מכן בקורינתוס ביוון ולבסוף באלכסנדריה. אחר כך הוא חזר לפרגמון כרופא גלדיאטורים, עבר לרומא בחיפוש אחר פטרונים, חזר לפרגמון ואז שב לאיטליה והתיישב לבסוף ברומא. שם הוא נהנה מהקשרים עם העשירים ובעלי ההשפעה אותם שירת, לרבות הקיסרים מרקוס אורליוס, קומודוס וספטימוס סוורוס. הוא נפטר אחרי שנת 210.[2]
הדיסקציה של הגוף האנושי הייתה אסורה בעת העתיקה. גלנוס אומנם התלונן על כך, אך עדיין ביסס את מחקרי האנטומיה שלו על הדיסקציה של בעלי חיים כגון קופים, חזירים וכלבים. אלו הם בדיוק אותם בעלי החיים שהיו בעלי הסטטוס העלוב והנמוך ביותר באסלאם, אך עדיין באופן אירוני, התבססה הרפואה המזרח תיכונית בעיקר על המחקרים של גלנוס. לפי ספר הקודש המזרח תיכוני, היהודים הינם "...אלה אשר קיללם אלוהים ושפך את זעמו עליהם והפך אחדים מהם לקופים ולחזירים" (5:60), ו-"וכאשר עברו על האיסור שהוטל עליהם, אמרנו להם, 'היו קופים בזויים.'" (7:166).
פרסומו של החיבור "על תנועתם של גרמי השמים" (De Revolutionibus Orbium Coelestium) של ניקולאוס קופרניקוס ב-1543 היה ציון דרך אדיר במדע המערבי. אולם באותה השנה התפרסם גם חיבור חשוב נוסף - "על אודות מבנה הגוף האנושי" (De Humani Corporis Fabrica) של אנדריאס וסאליוס הבלגי/פלמי - אשר יצר את הבסיס לרפואה המודרנית בכך שקידם אג'נדה אמפירית - בחינת הגוף האנושי ממקור ראשון באמצעות ניתוח.
וסאליוס תיקן מעל ל-200 טעויות באנטומיה האנושית שהציג גלנוס. האיורים שלו היו טובים בהרבה מכל דבר שהיה קיים באותו הזמן בעולם המזרח תיכוני בו הצגה מאוירת של הגוף האנושי הייתה נתונה לחשדנות דתית, ולמעשה קרוב לוודאי שגם מכל מה שהיה קיים גם בהודו וסין.
הרופא הסורי אבן אל-נפיס פעל בבתי החולים של קהיר ודמשק במאה ה-13 ובהחלט היה איש רפואה כישרוני. יחד עם זאת, אל-נפיס עצמו כתב שנמנע ממנהג הדיסקציה בגין חוק השריעה הדתי וכן עקב "החמלה" האישית שלו לגוף האדם. כמו כן, הוא כתב כי הוא ואחרים סביבו מסתמכים על הדיונים אודות הצורות הפיניות של גוף האדם שהציגו חוקרים אחרים שהקדימו אותם וכן עסקו בדיסקציה, בעיקר גלנוס. אכן, זכה גלנוס למחאות גדולות מאל-נפיס, אשר מציין גם כי ספריו של גלנוס "הם הספרים הטובים ביותר בתחום זה שהגיעו אלינו". חשוב לציין כי אל-נפיס היה גם מומחה למשפט האסלאמי, כך שלפירושו של מנהג הניתוח כלא אסלאמי יש משקל מיוחד.[3]
במהלך ימי הביניים המאוחרים ותקופת הרנסנס השתפרה הרפואה האירופאית בממדים אדירים, במידה גדולה הודות למוסדות הרפואה שהתפתחו האוניברסיטאות החדשות שקמו במערב עוד ועוד, מוסדות בהם נהגו לעסוק בדיסקציה של גוף האדם בכדי ללמד את הסטודנטים. התקיימו בהם גם ניתוחים של חזירים, אשר אנטומית קרובים מאוד לבני האדם. חשוב לציין כי לא הייתה באירופה של המאה ה-13 התנגדות אידאולוגית גדולה לניתוח גוף בני האדם, ובתקופתו של אל-נפיס ניתחו כאמור האנטומיסטים האירופאים הן בני אדם והן חזירים. כתוצאה, הם קיבלו ידע אמפירי אדיר אודות האנטומיה אשר לא היה זמין בשום מקום בעולם המזרח תיכוני. התקדמותם הרבה של האירופאים העניקה להם את הדחף להגיע לידע מדעי נוסף אשר היה אסור בקונטקסט המזרח תיכוני. בנוסף לדיסקציה של בני אדם וחזירים, המשמעות הייתה גם ביצוע הניתוחים בפורום רפואי ציבורי וכן פרסום איורים מפורטים מאוד של האנטומיה האנושית על כל פרטיה בצורה הדקדקנית ביותר. במזרח התיכון, לעומת זאת, בנוסף לאיסור הדיסקציה, במיוחד של החזירים, הייתה ההשכלה הרפואית מבוססת בתקופה זו בעיקר על שינון טקסטים סמכותיים ורשמיים.
עדיין, חשוב לזכור שהפיתוחים החדשים בתחום האנטומיה לא הובילו מידית למהפכה בתחום הניתוחים שכן עקב העדר יכולת הרדמה הוגבלו הניתוחים בעיקר לאזורים החיצוניים של הגוף ולקטיעות, אשר בכל מקרה לא דרשו ידע מעמיק מאוד באנטומיה או פיזיולוגיה. עם זאת, בזמן שהפיתוחים במהלך הרנסנס והמאה ה-16 לא הובילו למהפכה מידית בתחום הרפואה, הם כן הובילו לבסוף באופן קריטי, ובהדרגה, לשיפורים מערביים מאוחרים יותר. המהפכה הרפואית האמתית התרחשה במאה ה-19 כאשר החל השימוש בשיטות מספיק טובות בתחום ההרדמה ותאוריית החיידקים של המחלה הוכחה סופית. הצד הקריטי בהבנה ריאליסטית של תאים, עֲצַבִּים ומיקרואורגניזמים כגון בקטריה הושג בזכות העובדה שהייתה התרבות המערבית הראשונה לפתח את המיקרוסקופ, כמו גם את השיטה המדעית. באופן אירוני, הוליד העולם המזרח תיכוני את אחד המדענים הגדולים של ימי הביניים - אלחזן (אבן אל-היית'ם) - אשר היה במאות ה-10 וה-11 המומחה הגדול ביותר בעולם בתחום האופטיקה, אולם המחקרים פורצי הדרך שלו זכו להתייחסות קטנה מאוד מעמיתיו בני דתו ומחקרו לא זכה לקידום נוסף באזור הזה של העולם, לעתים קרובות עקב התנגדות דתית.
[1] Michael T. Kennedy, A Brief History of Disease, Science and Medicine: From the Ice Age to the Genome Project, Asklepiad Press, 2009.
[2] David C. Lindberg, The Beginnings of Western Science: The European Scientific Tradition in Philosophical, Religious, and Institutional Context, Prehistory to A.D. 1450, University of Chicago Press, 2008.
[3] Toby E. Huff, The Rise of Early Modern Science: Islam, China and the West, Cambridge University Press, 2003.
אנדריאס וסאליוס
אבן אל-נפיס
גלנוס
אבן אל-היית'ם
אבו אל-קאסם א-זהראווי
