קיצור תולדות הרפואה המזרח תיכונית, חלק א'.
קיצור תולדות הרפואה המזרח תיכונית, חלק א'.
המלומד הפרסי אל-ראזי בן המאות ה-9 וה-10 כתב מספר מכובד של חיבורי רפואה. הוא הציג מספר ביקורות כלפי הרופא היווני המוביל בן המאה ה-2 קלאודיוס גלנוס, אך במקביל גם החשיב את עצמו כחסידו של גלנוס. הוא היה בין הראשונים לתאר את ההבדלים בין אבעבועות שחורות לחצבת, והיה ללא ספק אחד הרופאים המובילים בהיסטוריה האסלאמית, אם כי בפועל יהיה זה קשה לתאר אותו באמת כ"מוסלמי". אכן, ייתכן כי בכל העולם האסלאמי לא היה אדם גדול יותר בעל חשיבה אינדיבידואלית ועצמאית יותר מאשר אל-ראזי, ולהשפעתו הייתה חשיבות אדירה גם באירופה עד המאה ה-17. בזמן שיהיה מי שיכנה אותו "הרופא הגדול ביותר של העולם האסלאמי ואחד הרופאים הגדולים בהיסטוריה", המציאות היא שהוא היה ביקורתי מאוד כלפי הדוקטרינות האסלאמיות, והוא החשיב את הקוראן ללא יותר מאסופה מעורבבת של "אגדות אבסורדיות ולא עקביות".[1] יתר על כן, כתבי "הכפירה" שלו כפי שנתפסו בידי בני דתו, לא נשתמרו ולא נקראו בידי רבים מהם, אם כי הם בכל זאת יכולים לרמוז על כך שנהנה מסבלנות תרבותית וחברתית יחסית, זאת לעומת תקופות ומקומות אחרים של דתו. אביסנה (אבן סינא) בן המאות ה-10 וה-11 היה רופא פרסי מוכשר אשר המשיך את המסלול שסלל אל-ראזי על ידי שילוב הידע הרפואי ההודי, המזרח אסיאתי והמזרח תיכוני, אולם גם הוא, בדומה לאל-ראזי, הסתמך בעיקר על הרפואה של המסורת היוונית. ללא ספק, החלק הארי של מוסלמים אשר השאירו את חותמם על ההיסטוריה של הרפואה היו פרסים. אביסנה ביסס חלק גדול ממחקרו על המורשת שהשאירו היפוקרטס ו-גלנוס, כמו גם האסכולה של אלכסנדריה והרופאים האסלאמיים המוקדמים. ספרו "הקאנון של הרפואה" מתחילת המאה ה-11 שימש במשך מאות שנים כמדריך הרפואה המרכזי, גם באירופה ובמספר אזורים בהודו תחת הכיבוש האסלאמי. הוא כלל תיאורים של ההשפעות של כמה מחלות, וכן מאות תרופות לטיפול בהן. אביסנה התעסק גם בנושאים רבים בנוסף לרפואה, היה ביקורתי מאוד כלפי האלכימיה אשר נתפסה בתקופה זו כשלילית, וביצע מחקרים על תנועה. ככלל, הפך נושא המדעים בעולם האסלאמי לשנוי במחלוקת פוליטית. נשיא צרפת לשעבר ז'אק שיראק ציין כי התרבות האירופאית חייבת לאסלאם באותו האופן כמו לנצרות.[2] בתגובה, כתב פרופ' סילבן גוגנהיים מבית הספר הנורמלי הגבוה של לאון, המתמחה בהיסטוריית ימי הביניים, ספר בו הוא תוקף את "התזה של החוב המערבי לאסלאם"[3], תזה אותה קידמו דמויות מפוקפקות מאוד כגון אדוארד סעיד, אלן דה ליברה, ומוחמד ארקון. גוגנהיים חושף את העובדה הנדחקת לשוליים לעתים קרובות אודות התרומה האמתית של האימפריה הרומית המזרחית לטובת שימור הידע, והוא מכנה את מנזר מון-סן-מישל בצרפת, בו באמת בוצעו התרגומים הרבים מיוונית ללטינית, "החוליה החסרה של המעבר מיוונית לעולם הלטיני של הפילוסופיה האריסטוטלית". למעט מספר קטן מאוד של מלומדים - אל-פאראבי, אביסנה, אבו מאשר, ו-אברואס (אבן רושד) - הוא מציין כי האסלאם שמר מהידע היווני רק את אשר לא היה מנוגד לדוקטרינה הקוראנית. האירופים השיגו את הטקסטים היווניים בגלל שהם הלכו במטרה מכוונת לחפש אותם, לא משום שהם הובאו אליהם. גם אם לא ניתן יהיה להסכים עם הטענה שלא היה כל תרגום מערבית, אין ספק כי היקף תופעה זו הינו מנופח ומוגזם מאוד תודעתית, אך בכל זאת לא ניתן להתעלם ממנה שכן הכתבים הרפואיים של אביסנה ואל-ראזי היו בשימוש במשך מאות שנים. רוב הטקסטים היווניים בערבית היו מבוססים על ביזנטיים מקוריים, והמערב אירופאיים תרגמו בהמשך ישירות מהכתבים של האימפריה הרומית המזרחית, אם כי היו גם טקסטים אשר שילבו תרומות מדעיות מהמזרח התיכון, הודו ואזורים אחרים של אסיה אשר לא היו קיימות בטקסטים היווניים. ועדיין, העולם האסלאמי ביצע מעט מאוד התקדמויות בתחום במשך מאות שנים לאחר שגודל האוכלוסייה הלא אסלאמית שבשטחו החל להצטמצם, וגם הקידומים שהם כן ביצעו בתקופה המוקדמת יותר מוצגים בצורה מוגזמת ומנופחת מאוד. אכן, חרף תרומתם, גם אביסנה וגם אל-ראזי לא תרמו יותר מאשר בני דתות אחרות, וכאמור את אל-ראזי בקושי ניתן אפילו לכנות מוסלמי, בזמן שאביסנה היה מוסלמי חריג מאוד ויוצא דופן. המציאות ההיסטורית היא שהמקורות של המדע המודרני, כניסיון מאורגן ואמפירי הנועד להסביר את תופעות הטבע באמצעות בניית תיאוריה וניסוי, הם ללא ספק אירופאים. מדע מודרני אמתי הופיע במאה ה-17 במערב אירופה ובשום מקום אחר.[4] לעומת אביסנה, היה אל-ראזי אלכימאי מושבע, וייתכן כי ניסה להראות לאחד ה-אמרים כיצד ניתן להפוך מתכת לזהב. לאחר שכמובן נכשל, הוכה בראשו עם ספרו. עם זאת, ב-1279 הוא תורגם ללטינית תחת הכותרת Liber Continens - "ספר מקיף" - והיה בשימוש רחב במערב במשך שנים רבות. לעומת זאת, כעדות לדעיכה במזרח התיכון, לא השתמרו עותקים של הספר בערבית. בין הישגיו, מתאר אל-ראזי כלי זכוכית וכלי אלכימיה אחרים, אשר נשארו בשימושים של כימאים עד המאה ה-19. הוא מתאר את תהליכי הזיקוק, סובלימציה מחומר מוצק לאדים, הסתיידות אבקה ממוצקים, ותמיסה. הוא סיווג חומרים והיה הראשון להשתמש בקטגוריות של בעלי חיים, ירקות ומינרלים לתיאור החומר. הוא תיאר את השימוש במינרל של אמוניום כלוריד וקיים ניסויים מורכבים אשר הועתקו בתקופות המודרניות. הרופא הפלמי בן המאה ה-16 ילוד ברוסל אנדריאס וסאליוס כתב תזה שהתבססה על אל-ראזי, אך הקידומים האדירים שהוא ואחרים ביצעו בתחום האנטומיה באירופה נאסרו על ידי האסלאם במזרח. בהתחשב באמביוולנטיות הדתית של אביסנה ואל-ראזי נראה כי קיים קושי להגדיר באופן נקודתי את הקידומים הרפואיים של אנשי הרפואה המוסלמים. אולי ההתקדמות החד משמעית היחידה עליה ניתן להצביע בוודאות קשורה למחזור הדם. לפי ברנרד לואיס: "בהיסטוריה של המדע המערבי, הקרדיט ניתן לרוב לרופא האנגלי ויליאם הארווי, שחיבורו הכביר על תנועת הלב והדם פורסם בשנת 1628 ושינה הן את התיאוריה והן את הפרקטיקה של הרפואה. תגליתו הגדולה קדמה ונעזרה בעבודתו של רופא ותיאולוג ספרדי, מיגל סרווט, המוכר בדרך כלל בשם מיכאל סרווטוס (1511-1553), אשר חייב את מקומו בהיסטוריה המדעית לגילוי, שפורסם בשנת 1553, של מחזור הדם הקטן או הריאתי של הדם. ... תגלית זו נצפתה, בפירוט דומה להפתיע, על ידי רופא סורי מהמאה ה-13 בשם אבן אל-נפיס. בין כתביו הייתה מסה רפואית שבה, בניגוד לסמכותם הנערצת של גלנוס ואביסנה, הוא קידם את התיאוריה שלו של מחזור הדם במונחים דומים מאוד לאלה שבהם השתמש מאוחר יותר סרווטוס ואשר אומצו על ידי הארווי, אך בניגוד לאלו שלהם, המונחים שלו מבוססים על נימוקים מופשטים ולא על ניסויים. המחקר האוריינטליסטי המודרני הראה, במידה רבה של הסתברות, כי סרווטוס ידע על עבודתו של אבן אל-נפיס, הודות לחוקר רנסנס בשם אנדראה אלפגו (נפטר בערך 1520) שבילה שנים רבות בסוריה באיסוף ותרגום כתבי יד רפואיים ערבים".[5] ניתן לציין כי לא היה זה מדויק מצדו של ברנרד לואיס להשתמש במונח "ערבים" ועדיף היה לכתוב "מזרח תיכוניים" שכן חלק גדול מהמלומדים היו כאמור בפועל פרסיים, רוב המתורגמנים מיוונית היו נוצרים מזרחיים או יהודים, והמחקרים עליהם הם התבססו היו יווניים, הודיים או אחרים ממקורות פרה-אסלאמיים. אחת הסיבות למחסור בפיתוחים חדשים, חרף הפוטנציאל האדיר, היה הקונספט השלילי שלהם של חיקוי "הכופר". יתר על כן, לחדשנות - "בידעה" - הייתה קונוטציה שלילית מאוד, והיא אף נחשבה לקרובה מאוד לכפירה. כמו כן, הייתה גם התנגדות דתית חזקה לאימוץ של הדפוס. אבן אל-נפיס היה ככל הנראה מלומד מאוד מצליח, מת כאדם עשיר בגיל 80, והשאיר את הספרייה שלו עבור בית חולים בקהיר. ועדיין, ספרו והתאוריות שלו נותרו לא ידועים במזרח התיכון ולא הייתה להן השפעה על תחום הרפואה. סרווטוס נעצר בז'נבה ב-1553, הואשם בכפירה, והרשויות הפרוטסטנטיות דרשו שיחזור בו מההצהרות הדתיות שלו. הוא סירב ונשרף ככופר. אולם עבודתו הרפואית נותרה גם אחריו, והמורשת שלה הרכיבה במשך שנים רבות את הבסיס להתקדמויות מדעיות אדירות במערב. העובדה שאל-נפיס מת כאדם מצליח בעיר חשובה אולם אחרים באזורו לא המשיכו את עבודתו היא מעניינת למדי, אך הוא בשום אופן אינו הדוגמה היחידה או יוצאת הדופן לכישלון התרבותי הזה. בזמן שבאירופה העבודה והמחקר של סרווטוס שהוצא להורג המשיכו להתפתח רבות אחריו, הוצגה במזרח התיכון אמפתיה מזערית מאוד כלפי מעט הכישרונות הגדולים האמתיים שנוצרו בו. ייתכן כי אל-נפיס היה הראשון לתאר את מחזור הריאות של הדם. בין אם סרווטוס אכן גילה דרכו מידע זה או לא, הוא העביר אותו הלאה אל פרופסור לאנטומיה ריאלדו קולומבו מאוניברסיטת פדובה אשר פיתח תחום זה יותר מכל אחד אחר לפניו. כתבי אל-נפיס התגלו לראשונה ב-1924, ולמעט האפשרות שהידע שלו הועבר דרך סרווטוס, לא הייתה לו כל השפעה ממשית על ההיסטוריה של הרפואה, אלא רק על סביבתו המידית. למעט אל-נפיס, התבססה הרפואה הערבית על המודלים היווניים ותרמה מעט מאוד להיסטוריה, אם כי כן הייתה לה השפעה גדולה מאוד על תחום הרוקחות עקב הגילוי והקטלוג של אלפי תרופות חדשות. המילים "אלכוהול" או "סירופ" הן ממקור ערבי. רכיבים חדשים ששימושם נעשה בידי הערבים כללו מור, מושק, לאודנום, נפטא, סנה, קמפור ובאופן אירוני גם אלכוהול. אביסנה ואל-ראזי העדיפו את התבונה וטענו כי מינרלים או תרופות כימיקליות עדיפות בהרבה על שיקויים קסומים או צמחי מרפא עממיים. התרומה הגדולה הערבית האמתית למען הרפואה טמונה ביסודיות שימור וארגון הידע השיטתי. למעט הרוקחות, הם תרמו מעט חידושים מעבר למה שכבר היה ידוע בתקופתם, וההשפעה של אביסנה הפכה לבסוף למכשול למחקרים חדשים ונוספים.[6] [1] Ibn Warraq, Why I Am Not A Muslim, Momus & Warraq Publishers, 2020. [2] https://galliawatch.blogspot.com/2008/05/petition-or-fatwa-against-gougenheim.html [3] https://www.nytimes.com/2008/04/28/world/europe/28iht-politicus.2.12398698.html [4] Edward Grant, The Foundations of Modern Science in the Middle Ages: Their Religious, Institutional and Intellectual Contexts, Cambridge University Press, 1996. [5] Bernard Lewis, What Went Wrong?: The Clash Between Islam and Modernity in the Middle East, Harper Perennial, 2003. [6] Michael T. Kennedy, A Brief History of Disease, Science and Medicine: From the Ice Age to the Genome Project, Asklepiad Press, 2009.
אל-ראזי
מיכאל סרווטוס.
אביסנה
סילבן גוגנהיים.
אנדריאס וסאליוס.
ריאלדו קולומבו.
