"תור הזהב" של הארון א-רשיד.
"תור הזהב" של הארון א-רשיד.
כאשר היה הח'ליף העבאסי של בגדד הארון א-רשיד במצב של על סף מוות בשנת 809 ב-טוס שבפרובינציית ח'וראסאן הפרסית, הוא הציג רשימת שמועות המאשימות את רופאו ג'בריל אבן בוכתישו על שנתן לו תרופה לא נכונה אשר הובילה למחלתו. הוא החליט להוציא אותו להורג ולבתר אותו לחתיכות כפי שעשה מוקדם יותר ל-בשאר, אחיו של אויבו רפי בן אל-לייס אשר הוביל מרד נגדו בין 806 ל-809.[1] בשאר נתפס והובא לח'ליף החולה השוכב במיטתו. כאשר התחנן השבוי לרחמים, פקד הארון א-רשיד על קצב לבתר אותו באמצעות סכינים קהות. כאשר בותרה הגופה ל-14 חתיכות התפלל הח'ליף לאלו בתודה על שאפשר לו להשיג את נקמתו "לשביעות רצונך".
הרופא, אשר היה קרוב לוודאי חף מכך פשע, היה גם נכדו של רופאו הנסטוריאני של סבו של הארון א-רשיד ג'פר אל-מנסור, והתחנן שגזר הדין יידחה עד הבוקר משום שהיה בטוח שהח'ליף לא ישרוד עד למועד זה. ואכן, הארון א-רשיד מת במהלך הלילה ומשפחת בוכתישו המשיכה להחזיק במונופול הרפואי על חצר המלוכה של בגדד במשך ארבעה דורות נוספים.
האפולוגטיקנים המודרניים והיסטוריוגרפיית הד'ימי נוטים להדגיש רבות את "תור הזהב" לא האסלאם לכאורה כפי שבא לידי ביטוי מעל לכל במהלך הח'ליפות העבאסית ובירתה בבגדד. תקופת שלטונו של הארון א-רשיד נחשבת לנקודת השיא של "תור הזהב" הזה, הוא אף מופיע באגדות ההודיות, הפרסיות והערביות הצבעוניות "אלף לילה ולילה" אשר מתארות אותו כ"מונחה בצדקה".
הארון היה ללא ספק תוצר של זמנו. הוא בהחלט יכול היה להיות נדיב מאוד למקורביו, אולם גם נתון לשינויים ואויב מר של מתנגדיו. בתקופותיו החמורות ביותר הוא היה, כפי שתיארו כמה ערבים בני תקופתו, "לא יותר מברברי ... שמעשי הפראות הנוראים [שלו] הם תוצאה טבעית של קנאות ממארת ושנאה זועמת לכל דת שמעבר למסגרת של אל-אסלאם."[2]
למעשה, גם סיפורי "אלף לילה ולילה" אחראים במידה לא מבוטלת להתפתחות מיתוס "תור הזהב", אולם חשוב לזכור שלפי התפיסות האסלאמיות הפופולריות, התאים אופיו העקשן והאלים באופן מושלם לתפקיד הח'ליף האוטוקרטי. אכן, היו חייו האמתיים מאוד עקובים מדם. כאשר היה בן 14, ושוב בגיל 16, מינה אותו אביו הח'ליף אל-מהדי להוביל מסע צבאי נגד הביזנטים. מסעותיו היו מוצלחים, ובמסע השני שלו הוא הרג 54 אלף ביזנטים והוציא קרוב ל-2100 מהם להורג, כפי שכתב ההיסטוריון הפרסי מוחמד אבן ג'ריר א-טברי. היו אומנם מפקדים מנוסים יותר ממנו אשר הובילו לניצחונות, אולם היה זה בזכותם שהעניק לו אביו את התואר "מונחה בצדקה". לצד תואר זה הוא קיבל כבר בגיל 16 גם את התואר "מושל" של אפריקה, מצרים, סוריה, ארמניה ומה שהיום היא אזרבייג'ן. אולם שוב, הנושאים השוטפים של אזורים אלו נוהלו בידי אחרים כגון המורה והמזכיר שלו יחיא אבן ח'אלד, אותו הוא כינה "אבא" ואשר השפעתו על הארון הצעיר ועל הח'ליפות כולה הייתה אדירה.
אל-מהדי הכריז אומנם עליו כיורשו לתפקיד הח'ליף, אולם היה זה לבסוף אחיו של הארון בן ה-19 אל-האדי אשר הפך לח'ליף תחת נסיבות חשודות. רק כאשר מת אל-האדי ב-786, שוב תחת נסיבות מחשידות כתוצאה מקנוניה בתוך הארמון, הפך הארון בן ה-20 לח'ליף.
חיי הנוחות והפינוקים תחת שלטונו של אל-מהדי לא הכינו אותו לסוג החשיבה העצמאית והנדיבה הדרושה על מנת לשלוט באימפריה האסלאמית השברירית שירש. הוא העביר את הניהול האדמיניסטרטיבי ליחיא אבן ח'אלד ושני בניו אל-פאדל ו-ג'פר, והווזירים הפרסיים הללו היו למעשה השליטים האמתיים של הח'ליפות במשך 17 שנים. למעשה, קיבל שלטונם את הכינוי על שם השבט הפרסי "ברמכים" משום שסבו של יחיא היה ברמכ, כוהן דת בודהיסטי ראשי במנזר בפרס.
ככלל, היה שלטונם של ה-ברמכים השיעים יעיל למדיי, עד כדי כך שבסופו של דבר היה זה הארון הסוני עצמו אשר החל לפחד מכוחם, השפעתם ועושרם הרב. כך, הוא זרק את יחיא ואת בניו (לרבות אל-פאדל שנחשב לאחיו המאומץ משום ששניהם שתו את חלב אימותיהם אחד של השני) לכלא עד אשר מתו. אל-פאדל מת חמישה חודשים בלבד לפני הארון עצמו. ג'פר, אשר נחשב ליועץ כישרוני, נדבן וחכם מאוד אשר קידם את השלום אף יותר מבני משפחתו האחרים, הוצא להורג בעריפת ראש. ראשו שופד על הגשר האמצעי בבגדד, ושני חצאי גופו האחרים שופדו על הגשר העליון והגשר התחתון. יאסר, המוציא להורג של ג'פר, מיד הוצא להורג בעצמו משום שהח'ליף לא יכול היה מסוגל להסתכל על האיש שהרג את ג'פר. העושר העצום ורוכשם של משפחת הברמכים הוחרמו וכל שאר בני המשפחה, כמו גם השומרים, העובדים והעבדים שלהם, נאסרו ולפי חלק מהעדויות נטבחו. סופם העגום והמדמם של יחיא אבן ח'אלד ובני משפחתו הינו אירוני משום שהארון מעולם לא היה מסוגל להתמנות ולשלוט ביעילות כח'ליף ללא תמיכת הברמכים והייעוץ האיכותי שלהם.
הח'ליף ה"מונחה בצדקה" פעל למעשה בדומה לסבו צמא הדם ג'פר אל-מנסור שרצח את דודו מצד אביו עבד אללה, אשר עזר לו להשיג את הח'ליפות. לאחר שאסר את עבד אללה במשך 7 שנים הוא העביר אותו לבית שיסודותיו היו ממלח ואשר היה מוקף במים, כך שהבית התמוטט עליו והרג אותו.
אדם נוסף אשר עזר לאל-מנסור לתפוס את השלטון היה אבו-מוסלים מ-ח'וראסאן אשר הביס את עבד אללה. הוא נבגד ונרצח כאשר ביקר בחצר המלכות. למעשה, תפס בית עבאס את הח'ליפות מבית אומיה לאחר שהשמיד וחיסל כמעט את כל בני משפחתו בכך שאנשיו התחזו לתומכים ואף קרובי משפחתם של השיעים הפרסיים הידועים כ"אלידים". עם ניצחונם על בית אומיה העבירו העבאסים את מרכז הח'ליפות מדמשק הכבושה לבגדד והפסיקו כל התחזות. הארון א-רשיד המשיך את העוינות כלפי בני בריתם לשעבר, במיוחד כלפי הזנדיקים, למעשה מניכאים מוסלמים ממקור פרסי.
במהלך תקופת שלטון ח'ליפות בית אומיה הייתה עדיין רוב אוכלוסיית סוריה נוצרית כפי שהיה לפני הכיבוש. מצב זה השתנה תחת העבאסים, במיוחד תחת שלטונו חסר הסובלנות כלפי אחרים של הארון א-רשיד. הכנסיות לאורך הגבול הביזנטי נהרסו והיהודים והנוצרים חויבו ללבוש בגדים שונים מהמאמינים. בזמן שיש המצביעים על תקופתו כפסגת ושיא "תור הזהב", הייתה זו למעשה נקודת מפנה עבור שושלת בית עבאס והתרבות האסלאמית כולה. בזמן, כאמור, שהאגדות על הח'ליף הזה ותקופתו מוצגות ב"אלף לילה ולילה" כתקופת פאר, יוקרה וניחוחות שאפיינו לכאורה את שליטי בית עבאס, המציאות היא שאנו מוצאים מעט מאוד במקורות את חייו החד גוניים של "האזרח הפשוט בבגדד והתחושות שגברו בחזהו של האדם מן השורה..."[3]
ספרי השנים המערביים כגון האנלים הפרנקיים מדווחים כי בין השנים 797 ל-806 החליף קרל הגדול מתנות עם משלחות של "אהרון מלך פרס". ייתכן כי הוא חיפש בעלי ברית נגד הביזנטים בזמן שהח'ליף חיפש בעלי ברית נגד ח'ליפות בית אומיה של קורדובה תחת עבד א-רחמן הראשון - אחד השורדים הבודדים של בית זה אשר הצליח לברוח מהעבאסים לאזור הכבוש של ספרד ב-755. המקורות האסלאמיים, לעומת זאת, אינם מזכירים את חילופי המתנות בין קרל הגדול להארון. בשנת 800 נשלחו לקרל הגדול המפתחות של כנסיית הקרב, ובזמן שיש טענות שהללו נשלחו מטעם הארון, אין לכך למעשה שום עדות ממשית והיה זה ככל הנראה הפטריארך של ירושלים אשר שלח אותם בפועל.[4]
האימפריה של הח'ליפות הייתה למעשה בהידרדרות מתמדת במהלך תקופת שלטונו של הארון. הידרדרות זו באה לידי ביטוי בבירור באדמיניסטרציה האימפריאלית, לצד ההשפעה הגדולה של העשירים המעטים, והמשך הלחימה בין התימנים ל-מודרים בצפון ערב, כמו גם בין הסונים לשיעים. למעשה, התנפצה דתו של הארון לאין ספור כתות ותתי-כתות, מה שהוביל לבסוף להיחלשותה הגדולה של הח'ליפות כולה.[5] התדרדרות זו התרחשה אף חרף הישגים כלכליים ותרבותיים מרשימים בעזרת מסחר שהגיע עד סין והביא משם לחצר הח'ליף לתקופה קצרה גם פיתוחים מדעיים. גם הכלכלה החלה להידרדר בתקופתו ו-100 שנים מאוחר יותר עם מותו של הח'ליף אל-מכתפי כבר היה האוצר של הח'ליפות קטן ב-80%.
ההשוואות שמנסים לעתים לקדם בין הפאר של "תור הזהב" של האסלאם אל מול "הפיגור" של המערב אינן יכולות להיות מחקריות או מלומדות באמת שכן האזורים הללו חוו תקופות ושינויים רבים, ישנה התעלמות כמעט מוחלטת מהפאר האדיר שבאמת היה באימפריה הרומית המזרחית וההבדלים הגדולים שהיו גם בין בית אומיה לבית עבאס. לאימפריה הרומית המזרחית עם בירתה בקונסטנטינופול ולח'ליפויות השונות עם מרכזן בדמשק או בגדד הייתה גישה כמעט ישירה לידע וההישגים של התרבויות המוקדמות יותר, בין עם הייתה זו ההמשכיות של התרבויות העתיקות הקדומות במקרה של הביזנטים, או כיבושים והשתלטויות כמו במקרה של המוסלמים. העוצמות הצבאיות והכיבושים העניקו למוסלמים עושר אדיר ובכך גם את האפשרויות לשפר את אורך חייהם של השליטים ומעט האצילים.
מערב אירופה, לעומת זאת, התנתקה מהמזרח וצפון אפריקה לחלוטין לאחר כיבושי הג'יהאד, וללא הקשרים הימיים הישירים עם קונסטנטינופול בים התיכון, כמו גם עם מצרים וסוריה, היא נפגעה מאוד תרבותית וצבאית ללא הגנה מספקת ובכך הפכה למסוגרת. אכן, במקום לבקר את העוני ו"הפיגור" האינטלקטואלי והטכנולוגי לכאורה של אירופה במהלך מה שקיבל את השם "ימי ביניים", בהתחשב בנסיבות שנוצרו הצליחו המערביים להציג חיוניות אינטלקטואלית וחוסן רוחני לאחר ששרדו את השפל של פולשים מכל כיוון אפשרי ואת המלחמות הפנימיות והמגיפות. הם לא זכו לכמעט שום תמיכה צבאית או כלכלית מצד האימפריה המזרחית אשר גם היא סגרה פעמים רבות את גבולותיה עקב ההתקפות מהמזרח ואף ניהלה לעתים קרובות סכסוכים דתיים גם עם המערב.
החלטתו של הארון לפצל את האימפריה שלו בין בניו הייתה בראיה היסטוריות טעות עבורו וסימלה למעשה את תחילת הסוף עבור העבאסים. הוא היה לפרנואיד ופחד להיות מורעל, וההרס שהביא לברמכים הפכה אותו ללא פופולרי בעיני רבים. הוא הגדיר את בנו הבכור אל-אמין כיורשו הראשון ואת אחיו הצעיר המוכשר והאינטליגנטי יותר אל-מאמון כיורשו השני. כך, לאחר מותו של הארון פרצה מלחמה בין האחים. אל-אמין נרצח בספטמבר 813 וסדרה של מרידות הובילה ל-4 ח'ליפים שונים במשך 34 שנים. גם שנקרא "תור הזהב" של העבאסים הסתיים בכל מקרה עם מותו של הח'ליף אל-ואת'ק הראשון כבר ב-847, הרבה לפני מותו של הח'ליף העבאסי האחרון אל-מסתעצם בידי המונגולים ב-1258.
בגדד, ששמה הרשמי היה "עיר השלום", נבנתה בין השנים 762-766 באמצעות חומרים שנלקחו מההריסות של קטסיפון, עיר הבירה הגדולה והיפה ביותר של האימפריה הסאסאנית שנכבשה ונבזזה כבר ביוני 637. ב-1258 חוותה בגדד גורל דומה כאשר נשרפה בידי המונגולים ומרבית אוכלוסייתה, כמו גם בני בית עבאס הנותרים, נטבחו.
[1] C.E. Bosworth, The History of al-Tabari, vol. 30, State University of New York Press, 1989.
[2] https://burtoniana.org/books/1885-Arabian%20Nights/HTML/afterword.html
[3] Philip K. Hitti, History of the Arabs, Macmillan, 1968.
[4] Einar Joranson, "The Alleged Frankish Protectorate in Palestine", The American Historical Review, Vol. 32(2), (1927), pp. 241–61.
[5] "Harun al-Rashid", in The Encyclopaedia of Islam, vol. 3, Brill, 1976.
