בריאן סייקס והדם של האיים: מסע גנטי בעקבות מוצא הבריטים
בריאן סייקס והדם של האיים: מסע גנטי בעקבות מוצא הבריטים
בעבר, הידע שלנו על נדידות העמים העתיקות התבסס בעיקר על מיתוסים, דיווחיהם של היסטוריונים קדומים ועל ארכאולוגיה. זה מעולם לא היה בסיס רחב במיוחד להסתמך עליו ועידן הרציונליות דחה את רוב השיטות למעט הארכאולוגיה. אולם כיום המדע סיפק לנו חלון חדש אל העבר הפרה-היסטורי: ה-די.אן.איי.; והוא מראה כי מיתוסים קדומים אינם דמיוניים לחלוטין וכי הגיגיהם של היסטוריונים עתיקים באשר שהתרחש לפני זמנם קרובים לעיתים קרובות למה שקרה בפועל.
מתוך דגימה נרחבת של DNA מיטוכונדריאלי (mtDNA) המועבר כמעט ללא שינוי מאם לבת אנו יודעים כעת כי 95 אחוזים מהאירופאים הקווקאזואידים הילידים שייכים לאחד משבעת השבטים המטריליניאליים, אשר כולם מלבד אחד מקורם באירופה. בריאן סייקס (1947-2020), שהיה פרופסור לביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת אוקספורד, תיאר את השבטים הללו ברב-המכר שלו משנת 2001, "שבע בנות חווה".[1] העתיקה שבהן, אותה כינה "אורסולה" (Ursula) היא בת 45,000 שנה ומקורה ביוון. שבטים מטריליניאליים אחרים הגיעו מהרי הקווקז ומספרד, ושניים מקורם בצפון איטליה. הקבוצה שפרופ' סייקס כינה הלנה (Helena) היא בת 20,000 שנה ומקורה בדרום צרפת וכמעט 47% מהאירופאים הם צאצאים של קבוצה זו. השבט הצעיר ביותר, העונה לשם יסמין (Jasmine), הוא היחידי שאינו ממוצא אירופי. הוא בן כ-10,000 שנה וניתן להתחקות אחר שורשיו עד לצפון סוריה.
בספרו מ-2006,[2] התמקד פרופ' סייקס במולדתו בריטניה, כמו גם באירלנד, ומסקנותיו בהחלט מרשימות. תפיסות מחקריות ישנות לגבי מקורותיהם של עמי האיים הבריטיים והגאליים בהחלט צריכות לעבור עדכון ניכר, אך בוודאי שגם לא להיזרק. למרות היותו מדען וגנטיקאי, רחש פרופ' סייקס כבוד רב למיתוסים היסטוריים, שכן הוא גילה שוב ושוב במקרים רבים שמדע הגנים מגבה אותם והוא מצא אותם "קרובים יותר למסקנות הגנטיות מאשר הראיות הארכאולוגיות, שהן לעיתים קרובות מעורפלות."
מחקרו של פרופ' סייקס החל בשנת 1996 כחלק מפרויקט האטלס הגנטי של אוקספורד, אותו הוא ניהל. בעזרת עוזרים, הוא טייל במעל ל-80,000 מייל ואסף כ-10,000 דגימות DNA. הוא גם יכול היה להסתמך על 25,000 דגימות גנטיות מלקוחות החברה שלו, "אוקספורד אנססטורס" (Oxford Ancestors), 6000 נוספות שהתקבלו בדואר ממתנדבים ברחבי האיים הבריטיים וכמעט עוד 9,000 מקולגות שעסקו בעבודה דומה. ממצאיו פורסמו באנגליה בשנת 2006 בספר זה תחת הכותרת "דם האיים: חקר השורשים הגנטיים של ההיסטוריה השבטית שלנו". באופן מעניין שונתה כותרתו בצפון אמריקה ל"סקסונים, ויקינגים וקלטים: השורשים הגנטיים של בריטניה ואירלנד", לא ברור אם עקב צרכים שיווקיים או מתוך תקינות פוליטית.
פרופ' סייקס מצא כי מצדם האימהי, מרבית הבריטים הם קלטים ואבותיהם האימהיים חיים על האי בין 8,000 ל-10,000 שנה. "אנחנו עם עתיק", הוא כותב, ו"ההיסטוריה המטריליניאלית של האיים היא ... רציפה." פולשים מאוחרים יותר (אנגלו-סקסונים, נורדים/דנים) הותירו חותם גנטי, אך לא בכמות מספקת כדי להחליף את מה שפרופ' סייקס מכנה המאגר ה"קלטי/פיקטי" המרכזי של האי (הפיקטים היו התושבים המוקדמים ביותר הידועים של סקוטלנד, או "קלדוניה" כפי שכינו אותה הרומאים). משמעות הדבר היא שהסקסונים והנורדים לא השמידו או גירשו את הבריטים המקומיים, כפי שחשבו בעבר, אלא עברו לגור ביניהם והתחתנו עמם. הסקסונים הביאו עמם כמה נשים לאזורים כמו מזרח אנגליה והנורדים הביאו נשים לאיים הסקוטיים, אך המוצא האימהי של הבריטים הוא בכל זאת קלטי ברובו המכריע.
היו גם תנועות בכיוון הפוך. זמן רב האמינו כי הנורדים שהתיישבו באיסלנד הביאו עמם נשים גאליות/קלטיות מאירלנד ומסקוטלנד, כמו גם מספר גברים. ה-DNA בהחלט מאשש זאת. לשני שלישים מהנשים האיסלנדיות יש גנים קלטיים וכך גם לשליש מהגברים. האיסלנדים הם, לפיכך, עם קלטי-נורדי.
לפי המיתוס, השבטים הקלטיים נדדו בהמוניהם לבריטניה ולאירלנד כמה מאות שנים לפני הפלישה הרומית, אך פרופ' סייקס אינו מוצא לכך עדות גנטית. הבריטים דוברי הקלטית היו צאצאים של המתיישבים המקוריים שנעו צפונה לפני כ-10,000 שנה כאשר בריטניה עדיין הייתה מחוברת ליבשת, הקרחונים נסוגו והטמפרטורות התמתנו בסוף עידן הקרח האחרון. ה-די.אן.איי. המקומי או הלא-גרמאני של סקוטלנד אינו שונה מזה שנמצא באירלנד, ויילס או קורנוול. לפיכך, הן הבלשנות והן הגנטיקה מסכימות כי הפיקטים של קלדוניה העתיקה לא היו עם נפרד מהבריטים שבדרום או מהגאלים שבמערב, ובכך היו עם קרוב מאוד לקלטים. יתר על כן, ייתכן שהם היו האנשים הראשונים שהגיעו לבריטניה. מכאן שבוני סטונהנג' ומבנים מֶגָליתיים מפוארים אחרים כגון האבנים העומדות ב-קאלאניש וכפר האבן סקָארָה בּרֵי באיי אורקני, יכלו להיות אך ורק אבותיהם של הפיקטים ולא עם מסתורי כלשהו שנעלם מזמן, כפי שחשבו בעבר.
נראה כי הקלטים היו התושבים המקוריים של מערב ומרכז אירופה. הגרמאנים שפלשו לבריטניה במאות השישית והשביעית היו אנגלים, סקסונים או ג'וטים. הוויקינגים שפלשו שלוש מאות שנים מאוחר יותר היו נורווגים או דנים. הגנים של השבטים הפולשים הללו כה דומים, עד שפרופ' סייקס אינו יכול להבחין ביניהם, אך הוא יכול להבדיל בינם לבין הקלטים המקומיים. גם כאן, הראיות הבלשניות והגנטיות עולות בקנה אחד: העמים הקרובים, הקלטים והגרמאנים, נפרדו לפני עשרות אלפי שנים ועברו לאירופה בשני גלים נפרדים, כאשר הקלטים הגיעו לבריטניה כאלפיים עד עשרת אלפים שנה לפני העמים הגרמאניים.
פרופ' סייקס מוצא כי ה-DNA הזכרי הסקנדינבי/גרמאני בריכוזיות הגבוהה ביותר נמצא באיים שבצפון ומערב סקוטלנד, שם הוא מהווה 42% מה-DNA באיי שטלנד, 37% באיי אורקני, 29% באיים ההברידיים, ו-24% בסקוטלנד בכללותה. הוא מהווה 20% מה-די.אן.איי. במזרח אנגליה (הממלכה הסקסונית/דנית של מזרח אנגליה), 10% בדרום (הממלכה הסקסונית הישנה של וסקס), ו-15% בסך הכל מצפון לדנלו (Danelaw) - קו הגבול מהמאה התשיעית שהפריד בין אנגליה בשלטון דני לאנגליה בשליטה סקסונית, אשר עבר בערך מלונדון לליברפול. באופן לא מפתיע, מאחר שוויילס נותרה מחוץ לאזורי השלטון הסקסוני או הדני במשך מאות שנים, נמצא בה מעט מאוד DNA גרמאני.
ניתן למצוא בטבלאות הנתונים של פרופ' סייקס עדות לחותם גנטי זכרי גרמאני/סקנדינבי גבוה במקצת, העולה ל-32% בצפון הוויקינגי, 33% במזרח אנגליה, 39% בדרום הסקסוני/נורמני, ויורד עד ל-12% בוויילס ועד 17% אחוזים בדרום-מערב אנגליה. לפיכך, האמונה ארוכת הימים, או כפי שיש שיאמרו, המיתוס, לפיו האנגלים היו גרמאנים, אנגלי הצפון היו סקנדינבים, והוולשים והקורנים היו קלטים - גם אם היא מוגזמת, נראית מבוססת על עובדות.
כמו ה-DNA מיטוכונדריאלי אצל נשים, כרומוזום Y מועבר כמעט ללא שינוי מאב לבן וניתן להתחקות אחריו עד לשבטים פטריליניאליים. שבט אחד שקיבל את השם אושין (Oisin) הוא קלטי בבירור. ה-Y של אושין נמצא בכל מקום באיים, אך הריכוזים הגבוהים ביותר שלו הם באזורים שבהם הייתה התיישבות גרמאנית או ויקינגית מועטה. במערב אירלנד הוא נמצא במעל ל-95% מהגברים, ובוויילס ב-83%. במזרח אנגליה האנגלו-סקסונית/דנית רק ל-51% מהזכרים יש אותו. הדגימות של פרופ' סייקס בנורווגיה מצביעות על כך ש-44% מהגברים הם צאצאים של שבט וודאן (Wodan) ו-22% הם סיגורדים (Sigurds). אלו הן השבטים הגבריים השני והשלישי במספרם בבריטניה והם הנפוצות ביותר מצפון ל-דנלו ובאזורים המיושבים בוויקינגים של סקוטלנד.
למרות שהרומאים כבשו את שני השלישים הדרומיים של בריטניה במשך כמעט 400 שנה, פרופ' סייקס מציין כי "גנים רומיים אמתיים נדירים מאוד באיים" ואותם בודדים מפוזרים ברחבי השליש הדרומי של האי. משמעות הדבר היא שלא יכלה הייתה להיות תנועה משמעותית של מתיישבים רומיים לבריטניה וכן שלגיונרים רומיים שהחזיקו בחיל המצב היו חייבים להיות בעיקר מגויסים מקרב הקלטים והגרמאנים מצפון לאלפים. לאחר תחילת המאה הראשונה לספירה, הלגיונות הרומיים התמלאו יותר ויותר במי שאינם איטלקים.
לבסוף, מה לגבי הכיבוש הנורמני של 1066? פרופ' סייקס אינו יכול לקבוע את תרומתם הגנטית מכיוון שהנורמנים דוברי הצרפתית היו למעשה ויקינגים במוצאם האתני, מה שהופך אותם לבלתי ניתנים להבחנה גנטית מהסקסונים והדנים.
אם כל זה נכון, כיצד מסבירים את נוכחותם של שיער שחור ועיניים חומות באיים? תכונות אלו אינן קלטיות או גרמאניות, אך הן קיימות שם מזה זמן רב. במאה ה-19, ג'ון בדואו (Beddoe), רופא ואתנולוג מבריסטול, נסע לאורכה ולרוחבה של בריטניה ותיעד את המאפיינים הפיזיים של התושבים. בסך הכל הוא ביצע 43,000 תצפיות מפורטות ב-472 מיקומים שונים. הוא מצא כי שיער כהה ועיניים חומות היו נפוצים למדי במערב אירלנד, ויילס, קורנוול ובמידה פחותה באיים ההברידיים הסקוטיים, אך לא נפוצים בכל מקום אחר. ספרו נקרא "הגזעים של בריטניה" (1885).
קיים מיתוס אירי עתיק לפיו האי שלהם יושב לראשונה על ידי עם שהגיע מספרד, ומיתוס אנגלי/ולשי לפיו ברוטוס הוביל קבוצה של טרויאנים מאיטליה לבריטניה. פרופ' סייקס מצא כי עשוי להיות גרעין של אמת בשני המיתוסים הללו. הוא הצליח להתחקות אחר תנועותיהן של היסמיניות (הצעירה מבין שבע הבנות וקרוב לודאי שחורת שיער בשל מקורה מהמזרח הקרוב) לאורך החוף הצפוני של הים התיכון לספרד ומשם לאירלנד ולחלקים המערביים של בריטניה לפני כ-6,000 שנה. ענף אחר של אותו שבט נע דרך העמקים המרכזיים של אירופה לבריטניה. כיום, "יסמין" מהווה כ-13% מה-DNA המיטוכונדריאלי בסקוטלנד, 12% באנגליה ו-9% אחוזים בוויילס. באופן מפתיע, פרופ' סייקס אינו מציין את האחוז עבור אירלנד. אחת מהשבטים המטריליניאליים של צפון איטליה, הטאראנים (Tarans) הגיע אף הוא לפני כ-6,000 שנה וזה יכול להיות המקור למיתוס של ברוטוס. פרופ' סייקס מאמין ששני השבטים הללו הכניסו את החקלאות לאיים.
ה-יסמינים לא היו שמיים, אלא היו דומים אתנית לאיברים העתיקים של ספרד - השחקנית פנלופה קרוז עשויה להיות דוגמה בולטת במיוחד לכך - ולפלאסגים של אתונה העתיקה. פרופ' סייקס אינו מוצא עדויות ארכאולוגיות לפלישה חמושה ומאמין שיחסיהם עם הגאלים, הפיקטים והבריטים היו מבוססים על שיתוף פעולה.
ועם זאת, אם זה אכן היה המצב, מוזר שאין כיום DNA זכרי של יסמין בבריטניה. האם ייתכן שהקלטים ניהלו מלחמה נגד היסמינים וחסו רק על הנשים? בכל מקרה, הגעתו דרך הים של שבט יסמין הים-תיכוני יכולה להסביר לא רק את נוכחותו של שיער שחור בקרב עם שהוא קלטי וגרמאני בדרך כלל, אלא גם תסביר את השאלה שנותרה ללא מענה עד כה: מדוע נמצאו דרוּאידים רק בקרב הקלטים של בריטניה וגאליה ולא בקרב הקלטים של חלקי אירופה אחרים. הקלאסיקנית הצרפתייה סימון וייל האמינה שהדת הדרואידית (דרוּאידיזם) היא ממקור איברי. אם זה נכון, הגעתו של שבט יסמין יכולה להסביר כיצד היא הגיעה לבריטניה.
חשוב לציין שמחקרים גנטיים עדכניים יותר מתחו ביקורת חריפה על עבודתו של סייקס ורבים מהם מצביעים על כך שעבודתו, שנחשבה פורצת דרך בזמנה, נתפסת כיום כמיושנת ומוגבלת. תפיסה זו התגבשה במידה גדולה בעקבות מחקריו של הגנטיקאי פרופ' דייוויד רייך מאוניברסיטת הרווארד.. דרך משל, מחקרים מאוחרים יותר (כולל על ההגירה האנגלו-סקסונית) מראים תרומה משמעותית יותר של מהגרים גרמאניים/סקנדינביים באנגליה ממה שסייקס העריך, אם כי עם וריאציות אזוריות. ההבדלים בין אנגלים לוולשים/סקוטים/אירים קשורים גם להגירות היסטוריות ולא רק ל"גרעין קלטי" קדום. כדוגמה ספציפית, אחד המחקרים הופך את הטענה של "רציפות קלטית עתיקה" מניאולית ללא מדויקת; לפיו, האוכלוסייה המודרנית קרובה יותר לצפון-אירופאים מאשר לאיברים או דרום-צרפתים, כפי שסייקס טען.[3]
מצד שני ישנם קולות כי חלק מהביקורת על סייקס מונעת לפחות חלקית משיקולים פוליטיים - רצון להמעיט בחשיבות של "רציפות" או "גרעין ילידי" אירופי, ולהדגיש במקום זאת הגירות המוניות והחלפות אוכלוסין כדי לתמוך בנרטיב של "תמיד היינו ארץ של מהגרים". הספר של סייקס מדגיש משכיות קלטית חזקה וחותם גרמאני/סקנדינבי מוגבל יחסית - מה שמתנגש עם נרטיבים מסוימים על "אנגליה הגרמנית" או עם דחיית כל רעיון של זהות אתנית-גנטית יציבה. כמו כן, חלק טוענים שהדגש המוגזם על "outdated" נובע גם מכך שהמסקנות שלו לא נוחות לסיפור הרב-תרבותי המודרני, במיוחד החלק בספר על "גיוון" היסטורי מוגבל לעומת הגיוון העכשווי.
כך או כך, כיום ניתן לשמוע ללא הרף כקביעה דוגמטית הדורשת כניעה מחשבתית שגיוון תרבותי או דתי הוא המקור לכל דבר טוב: אמנות ומדע, יצירתיות ואנרגיה, עושר ועוצמה. בריטניה עשויה להיראות כמספקת אישוש היסטורי למיתוס הרב-תרבותי הזה. הרי יש כאן קלטים, גרמאנים-ויקינגים, רומאים (ובמידה שסייקס צדק במחקרו "המיושן" גם יסמינים) שמתערבבים יחד על אי אחד ובסופו של דבר מגיעים לשלוט ברוב העולם. הבריטים המודרניים הצטיינו כמעט בכל דבר: פוליטיקה, מלחמה, כלכלה, מדע, ספרות ומוזיקה. כך ניתן לטעון שהגירה במספרים גדולים מהמזרח וצפון אפריקה המודרנית תוביל לתוצאות חיוביות דומות. אולם כמובן שבפועל אין שום עדות היסטורית או בת זמננו לכך שהסוג הקיצוני של הגיוון המאפיין כיום את המערב, לרבות בריטניה, הוא מתכון למשהו אחר מלבד כאוס, מתח ואפילו מלחמת אזרחים. מה שההיסטוריה הבריטית מראה הוא שגיוון מועיל, במידה ואכן כך, רק כאשר הוא מוטמע בתוך אחדות גדולה יותר. הקלטים והגרמאנים היו בעצמם גזעים קרובים (בעלי שיער בהיר, עור בהיר ואירופאים) ואיחודם במה שהוא כיום אנגליה היה יותר בגדר איחוד מחדש. האלמנט האקזוטי היחיד על פניו, ה-יסמינים הים-תיכוניים של סייקס, עדיין היו קווקזואידים, וכיום הגנים שלהם נמצאים רק בכ-12% מהבריטים. כמו כן, אפילו כמות צנועה זו של גיוון הייתה מקור למלחמות בלתי פוסקות בין אנגליה לבין אזורי הספר הקלטיים יותר שלה ורק לאחר מאות שנים ללא הגירות או פלישות חדשות, הניבה לבסוף התערובת את תפארתה של האימפריה הבריטית ואת ההישגים התרבותיים האדירים הנלווים אליה.
האחדות היא כוחנו. אמונה עיוורת בהיפוכו של דבר היא כשלעצמה עדות לשקיעתנו.
[1] Bryan Sykes, The Seven Daughters of Eve: The Science that Reveals Our Genetic Ancestry, Corgi Books, 2002.
בריאן סייקס, שבע בנות חווה, תרגום: עתליה זילבר, עם עובד, 2003.
[2] Bryan Sykes, Blood of the Isles: Exploring the Genetic Roots of Our Tribal History, Bantam, 2006.
[3] Olalde, I. et al. "The Beaker phenomenon and the genomic transformation of northwest Europe". Nature 555, 190–196 (2018).
