קרב אומדורמאן וסופו של המרד המהדי, 1898
קרב אומדורמאן
וסופו של המרד המהדי, 1898.
קרב אומדורמאן
(1898) סימן את קץ שלטונה של אחת התנועות האסלאמיות-קיצוניות והאכזריות ביותר בעת
החדשה. כדי להבין את עוצמת ההתנגשות הצבאית בקרב זה, יש לבחון את הרקע
האידיאולוגי, הפוליטי והצבאי שקדם לו במהלך שני העשורים האחרונים של המאה ה-19:
בשנת 1881 הכריז
על עצמו מוחמד אחמד, מלומד דתי סופי סודני, כ"מהדי של האסלאם" - הדמות
המשיחית האפוקליפטית באמונה האסלאמית. הוא סחף אחריו אלפי לוחמים משבט הבג'ה
ושבטים סודניים נוספים (אשר כונו במערב "דרווישים" או
"פאזי-וואזי") .המהדיסטים שאפו להקים תיאוקרטיה נוקשה המבוססת על חוקי
השריעה, תוך כפיית אסלאם "טהור" של המאה ה-7. אידיאולוגיה זו כללה ביטול
מצוות מסורתיות (כגון חובת העלייה למכה) והחלפתן בג'יהאד חמוש ובהגירה למטרות
כיבוש (הג'רה). קנאות זו והטלת העונשים הקיצוניים הקדימו במובנים רבים את דפוס
הפעולה של ארגון "המדינה האסלאמית" המודרני.
סודן נשלטה על ידי
אליטה טורקית-מצרית מושחתת, שנתפסה בעיני המהדיסטים ככופרת. המהדי הכריז על ג'יהאד
נגד השלטון הזר, אסר על תשלום מסים, והורה על הרג פקידים טורקים ומיעוטים שאינם
מוסלמים (כגון יהודים, יוונים וארמנים) שעבדו בשירות האימפריה העותמאנית. שליט
מצרים, תאופיק, נעזר בבריטים כדי לדכא את המרד. משלחת צבאית מודרנית בריטית-מצרית
בראשות הגנרל הבריטי ויליאם היקס ("היקס פאשה") בת 9000 חיילים נחלה
תבוסה מוחצת בנובמבר 1883 ליד אל-עובייד מול 40,000 דרווישים. החיילים המצרים נטשו
את נשקם והקצינים האירופים נטבחו לאחר שלחמו עד האחרון שבהם. הממשלה הבריטית שלחה
את הגנרל הנודע צ'ארלס גורדון ("הסיני") להעריך את המצב. גורדון מצא
עצמו נצור בבירה ח'רטום עם כוח מצרי-סודני דל מול 50,000 לוחמים מהדיסטים. כוח
החילוץ הבריטי ("משלחת הנילוס") איחר להגיע ובינואר 1885 נפרצו קווי
העיר; גורדון נרצח, ראשו נערף ועשרות אלפי תושבים נטבחו או נמכרו לעבדות.
לאחר מותו הפתאומי
של המהדי ב-1885, הפכה סודן למדינה תיאוקרטית מבודדת. השלטון התאפיין בדיכוי
אכזרי, ביזה, אונס והשמדת שבטים מקומיים שנחשדו בחוסר נאמנות. הטרגדיה בח'רטום
ומות הקדושים של הגנרל גורדון הותירו פצע פתוח בדעת הקהל הבריטית ובוויקטוריאנית
והניעו את הרצון לארגון מחדש של הצבא לקראת מסע נקמה והשבת השליטה באזור.
רקע זה מדגיש את
הפער הקרדינלי שנוצר לקראת שנת 1898: מן הצד האחד, צבא דרווישים המחויב לקנאות
דתית קיצונית, המפגין עוז רוח יוצא דופן ומזלזל בכלי ירייה לטובת לחימה חזיתית
בחרבות וכידונים; ומן הצד השני, צבא בריטי-מצרי נחוש, המצויד בלקחי העבר
ובטכנולוגיית קטל חדישה (כגון מקלעי מקסים). התנגשות זו הגיעה לשיאה הדרמטי בשערי
אומדורמאן.
השמועה על טבח
אל-עובייד, הנקרא גם "קרב שייקאן", הגיעה בסיני לגנרל הבריטי הדגול
(שקיבל לאחר ניצחונו בסודן תואר אצילות) הוריישו הרברט קיצ'נר, שם הוא שהה בחופשה
לצורך ביצוע עבודת מדידה. לאחר שנקרא לחזור על ידי הקונסול הכללי הבריטי, סר
אוולין בארינג, התחפש קיצ'נר לערבי ומיהר לחצות את המדבר (השמש והחול גרמו לנזק
תמידי בעיניו).
החל מפברואר 1884,
קיצ'נר סייר בנתיבי גישה אפשריים עבור צבא אנגלו-מצרי לסודן; בדק את מצבם של חילות
המצב המצריים בערים סודניות; גייס שבטי מדבר נגד המהדי; אסף מודיעין; ושימש כמתווך
מדברי המעביר מסרים מהגנרל גורדון, שהיה בשלב זה נצור בח'רטום, לקהיר. בתוך כך,
הוא נסע לעיתים קרובות כשהוא מחופש לערבי, רוכב על גמל ומלווה בחופן בעלי ברית
ערבים. זו הייתה עבודה נועזת, מסוכנת ובודדה - והוא ששגשג בה ואף מצא את הבדידות
של המדבר כברכה.
לאחר נפילת חרטום
ומותו של גורדון, דחק קיצ'נר לקדם מתקפה מהירה נגד המהדי כדי לכבוש מחדש את העיר
ולמחוץ את מרד הדרווישים לפני שיתחזק. אך לא היה זה תפקידו לקבוע מדיניות; ממשלת
הליברלים רצתה להיפטר מסודן ומצרותיה, שהמשיכו גם לאחר מות המהדי ביוני 1885. כך,
ביולי התפטר קיצ'נר מתפקידו בצבא המצרי - אולי גם בגלל מות ארוסתו, הרמיון בייקר,
בתו של חברו הגנרל ולנטיין בייקר שהלכה לעולמה מקדחת הטיפואיד בקהיר - ושב לאנגליה
בדרגת סגן-אלוף בכיר.
אולם הוא לא נשאר
הרחק מאפריקה זמן רב. בנובמבר 1885 שירת בוועדה בינלאומית של סולטן זנזיבר,
ובאוגוסט 1886 מונה למושל-גנרל של מזרח סודן, עם בסיס בסואקין. תפקידו העיקרי היה
להגן על חוף ים סוף מפני פשיטות הדרווישים. הוא נקט מדיניות תוקפנית יותר ממה
שהממשלה רצתה, הוביל חיילים לקרב (דבר שהיה אמור להימנע ממנו), נפצע בלסתו ונאלץ
להתפנות. במקום להיענש, קודם לדרגת אלוף בכיר. הוא חזר לסואקין כעוזר ראש המטה של
הצבא המצרי ובדצמבר 1888 הביס שם את הדרווישים יחד עם הסירדאר (המפקד הבריטי
העליון של הצבא המצרי) סר פרנסיס גרנפל.
באוגוסט 1889, ליד
אבו סימבל, נקמו גרנפל וקיצ'נר (שפיקד על הפרשים) את מותו של היקס והשמידו את צבא
הדרווישים שהביס אותו - צבאו של האמיר ואד אל-נג'ומי, שנהרג בקרב.
אך חשוב מכל היה
לנקום את מותו של גורדון. ב-1892 מונה קיצ'נר לסירדאר של הצבא המצרי. הוא עיצב
והכשיר את כוחותיו לקראת מה שהיה בטוח לבוא: הקריאה הסופית למחוץ את הדרווישים של
סודן אחת ולתמיד. הקריאה הזו לא הייתה מגיעה מהליברלים, אך ב-1895 חזרו השמרנים של
לורד רוברט גסקוין ססיל מסולסברי לשלטון ובשנה שלאחר מכן - קיצ'נר, שמרן וידיד
משפחת סולסברי - קיבל פקודה לכבוש את דונגולה שבסודן העליונה. העיר נכבשה ב-23
בספטמבר 1896, אך איש לא חשב שזו תהיה סוף המערכה. אכן, הייתה זו רק תחנת ביניים
בדרך לח'רטום.
קיצ'נר הורה לבנות
מסילת רכבת מוואדי חלפה לאבו חמד. הבנייה נמשכה שנה שלמה, אך קיצ'נר סבר שהזמן
הושקע כראוי. המסילה הקלה מאוד על ההתקדמות, חסכה מעבר שלושה מפלים מסוכנים בנילוס
וסיפקה קו אספקה איתן. הדרווישים נסוגו כשהתקדם, אך בכוחות עצומים - לפחות 100,000
איש - התרכז צבא דרווישים ב-אומדורמאן.
לפני ההתנגשות
הגדולה, נאלץ קיצ'נר להילחם בצבא דרווישים של 20,000 איש בפיקודו של מחמוד אחמד
בקרב אטברה ב-8 באפריל 1898. לקיצ'נר היו 14,000 חיילים. כשלא הצליח להוציא את
מחמוד מהשוחות והזריבה (גדרות קוצים), הוא הפגיז אותם בירי תותחים קצר ולאחר מכן
שלח את חייליו להתקפה פנים אל פנים עזה. הבריטים - הספורדס, הקמרונים, הלינקולנס,
הוורוויקס ואחרים - גברו על הדרווישים בקרב אכזרי. קיצ'נר איבד בקרב זה 26 בריטים
ו-57 מצרים. הדרווישים איבדו 3,000 הרוגים ועוד 2,000 שבויים, בהם מחמוד עצמו,
שהובל בתהלוכת ניצחון רומית שבה סודנים נאמנים לעגו לו. מחמוד הזהיר את שוביו
הבריטים שמחכה להם הפתעה לא נעימה באומדורמאן. והפתעה אכן חיכתה - רק לא למי שהם
חשבו.
נגד הח'ליפה
עבדאללהי אבן מוחמד, יורשו של המהדי, הביא קיצ'נר כוח של כ-25,000 איש. התותחים
שלו - גם היבשתיים וגם אלה שעל ספינות התותחים בנילוס - היו עדיפים בהרבה על אלה
של הדרווישים. היו לו גם מקלעי מקסים, שהיו יעילים מאוד כאשר לא נתקעו. הוא שלח
שליח לח'ליפה וביקש ממנו לפנות את הנשים והילדים מאומדורמאן, שכן הוא עומד לפתוח
באש. הוא הבטיח שהוא יציל את סודן "מידי מעשי השטן והרשע שלכם".
ב-1 בספטמבר 1898,
סגן צעיר וכתב מלחמה ששירת ברגימנט נושאי הרומח ה-21, וינסטון צ'רצ'יל בן ה-23,
רכב במהירות מטורפת כדי להודיע לקיצ'נר שצבא דרווישים של 60,000 איש מתקדם לתקוף
אותו. הוא העריך שיש לקיצ'נר שעה, אולי שעה וחצי, עד שיגיעו. כשעלה על גבעה,
קיצ'נר אישר את הדיווח - נראה שכל צבאו של הח'ליפה דוהר לעברו, אולי מתוך זעם על
הריסת כיפת קבר המהדי על ידי תותחי הספינות. הוא הורה לחייליו להיכנס למחנה, הקים
פרימטר הגנה והציב את ספינות התותחים בהיכון, שעזרו גם לסרוק הקווים במעקב אחר
התקדמות האויב. הסיבה הייתה שאם הדרווישים היו תוקפים בלילה, כל יתרונו בארטילריה
ובמקלעים היה מתבטל. זה היה הופך לקרב פנים אל פנים. קיצ'נר דאג שחלק ממשרתיו
הסודנים יפיצו שמועה בין אנשי הח'ליפה שהבריטים מתכננים התקפה לילית. התרגיל עבד
והדרווישים לא תקפו עד עלות השחר.
הם הסתערו
בפנאטיות, חמושים ברובים, חרבות וחניתות. אך המשמעת והאש הבריטית - כ-8,000 מחיילי
קיצ'נר היו בריטים, השאר סודנים ומצרים (הסודנים נחשבו לחיילים טובים יותר) - גבו
מחיר אדיר מהאויב. פרט להתקפת הפרשים של רגימנט נושאי הרומח ה-21 לתוך המון דרווישים
מסתתרים של 2,500 איש, ולקרב המאסף של הקטור "פייטינג מאק" מקדונלד
שכוחותיו הסודנים (כ-3,000 איש) עצרו מתקפת נגד ענקית דו-ראשית של כ-32,000
דרווישים - קרב אומדורמאן היה מאוד חד-צדדי. הדרווישים איבדו כ-30,000 איש
(הרוגים, פצועים ושבויים), לעומת פחות מ-50 הרוגים וכ-400 פצועים בכוח
האנגלו-מצרי-סודני. אחד המשתתפים הנוספים בקרב היה דאגלס הייג, לימים מהמפקדים
החשובים במלחמת העולם הראשונה.
שלושה ימים לאחר
מכן, ניצבו הצבאות המנצחים בחרטום לטקס זיכרון לכבוד הגנרל גורדון. התזמורת ניגנה
את המנון האהוב על גורדון, "היה עמי"
(Abide with Me), וקיצ'נר - האיש
הקשוח והקר עם העיניים הכחולות-חדות - עמד עם גרון חנוק ועיניים דומעות. עם המשלחת
היה גם ויליאם סטייבלי "מונקי" גורדון, אחיינו של גורדון וקצין הנדסה.
הוא קיבל את המשימה (או הכבוד) לפוצץ את קבר המהדי.
בגלל יחסו המזלזל
של קיצ'נר לעיתונות, מיהרו כתבי המלחמה לבקר אותו. הם טענו שהורה לטבוח בפצועי
הדרווישים (טענה שקרית, אף שבקרבות עם דרווישים "מתים" רבים התחזו למתים
ואז התקיפו ולכן נורו במקרים רבים גם לאחר הקרב, חרף אזהרותיו של קיצ'נר על בזבוז
תחמושת). בדומה לתקשורת המודרנית הם אף האשימו אותו בחילול קבר המהדי (אף שהמהדי
עצמו לא היה עדין עם גורדון). כמו כן דווח שהשאיר את גולגולת המהדי כמזכרת - וזה
היה נכון. קיצ'נר היה ידוע באהבתו לאסוף חפצי אמנות, במיוחד פורצלן. הגולגולת
הייתה יכולה להפוך לאבן דיו או אפילו לספל קפה מרשים, אך בגלל הסערה בעיתונות היא
נקברה במהירות במקום לא מסומן.
"ובכן, נתנו להם ניקוי יסודי!"
- קיצ'נר
בשדה הקרב באומדורמן.
לאחר
ש"ניקה" את הדרווישים, פתח קיצ'נר פקודות חתומות שהורו לו להמשיך
בדחיפות דרומה לסודן. שם היה עליו לעצור משלחת של קצין צרפתי אמיץ, ז'אן-בטיסט
מרשן, שחצה את אפריקה ממערב למזרח והגיע לפשודה על הנילוס, וטען שהיא שייכת לצרפת.
האזור היה, מבחינה רשמית, שטח מצרי - ולכן בריטי - ותפקידו של קיצ'נר היה לגרום
למרשן לסגת מבלי להצית מלחמה. הצרפתי היה אמיץ - תכונה שכל קצין בריטי העריך -
וקיצ'נר, שדיבר צרפתית שוטפת, הסתדר איתו בצורה ג'נטלמנית למדי. הם שמרו על שלום
בפשודה והעבירו את השאלות החשובות לממשלותיהם, שפתרו את "משבר פשודה"
לטובת בריטניה.
קיצ'נר שב לאנגליה
כגיבור, הוענק לו תואר אצולה - לורד קיצ'נר מחרטום ואספול, לפני שחזר לסודן בדצמבר
1898. הוא גייס כספים להקמת מכללה לזכרו של גורדון (כיום אוניברסיטת חרטום), אך
נראה שאיבד עניין בה במהרה (הוא לא היה טיפוס אקדמי). הוא בנה מחדש את חרטום
וארמון המושל. כמושל-גנרל הראשון של הקונדומיניום האנגלו-מצרי בסודן, הוא סייע
להקים את מה שרבים ראו כשירות המדינה הטוב ביותר באימפריה הבריטית - שירות שהסתמך
במידה רבה על גיוס ספורטאים מאוקסברידג' ובתי הספר היוקרתיים.
"לורד קיצ'נר זכה בתואר האצולה שמגיע לו כי היה
איש עסקים מצוין; הוא דאג לכל פרט חשוב ואכף חיסכון."
- לורד
קרומר, הקונסול-גנרל של מצרים, על תכונה שהפכה אותו פופולרי יותר בקרב פקידים מאשר
בקרב קציניו.
מקור:
Philip Warner, Kitchener: The Man behind the
Legend, Scribner, 1986.
