הרוח הפאוסטית - שורשיה ומאפייניה
הרוח הפאוסטית - שורשיה ומאפייניה
בסוף ימי הביניים חי בגרמניה מלומד
יוצא דופן שנחשב כמי שפענח את מסתרי הטבע והיה מסוגל להשתמש בידע שלו בדרכים
מופלאות ומאגיות. היו שראו בו אלכימאי מיומן שרכש את כישוריו בעבודה שקדנית
במעבדה; אחרים טענו שהוא לא יותר מנוכל ושרלטן; אולם רובם הגיעו לבסוף לראות בו
מכשף שכרת ברית עם השטן ומכר את נשמתו תמורת ידע וכוח. המלומד המסתורי הזה היה
דוקטור יוהאן גאורג פאוסט בן המאות ה-15 וה-16 והאגדות הרבות שנקשרו בדמותו שבו את
דמיונם של סופרים, משוררים ומלחינים רבים בדורות הבאים. כחצי מאה לאחר מותו פורסם
בגרמניה ספר שאיגד אגדות אלו ומאוחר יותר, בסוף המאה ה-16, כתב המחזאי האנגלי
כריסטופר מארלו את "ההיסטוריה הטרגית של דוקטור פאוסטוס". מאז אימצו
אינספור יוצרים אחרים את מוטיב פאוסט: מוטיב האדם המבקש לחרוג מן הגבולות שנקבעו
לו מראש ושואף אל ידע שמעבר לזה המוקצה לאחרים. הכותב הבולט ביותר ברוח זו היה
יוהאן וולפגנג פון גתה, שהחלק הראשון של הפואמה הדרמטית הארוכה שלו
"פאוסט" פורסם ב-1808. היחס של גתה במוטיב הפך לבסיס שעליו נשענו
מלחינים כהקטור ברליוז ושארל גונו ביצירותיהם, ולאורך המאות ה-19 וה-20 המשיכו
להופיע סימפוניות, מחזות ורומנים העוסקים באגדה זו, מה שמעיד כי הנושא מהדהד
עמוקות בנשמה האירופית.
בגרסאות הרבות של אגדת פאוסט
מודגשים יסודות שונים, אך התמה המתמדת שחוזרת על עצמה שוב ושוב היא מסעם של אנשים
יוצאי דופן להבנת החיים והטבע, ההגעה לרמת קיום חדשה ופיתוח מלא של כוחות חבויים.
מתוך תמה זו נובעת המשמעות המיוחסת כיום לתואר "פאוסטי". מילה זו
מתייחסת לנטייה רוחנית מערבית שגילתה לאורך הדורות משיכה עזה לרעיון הטמון באגדה;
היא מתארת דחף בסיסי הטבוע בנשמת האדם האירופי ופועל בעיקר בקרב כמה אירופאים
יוצאי דופן. הדחף הפאוסטי אומר לנו: "אל תנוח ואל תסתפק בדבר, יהא אשר יהא
הישגך. עליך לשאוף כל ימי חייך. עליך לגלות הכול, לדעת הכול, לשלוט בכול."
דחף פאוסטי זה בנשמה המערבית שונה בתכלית מן הדחף בנשמה הלבנטינית לצבור ולרכוש,
מן התשוקה לערום כסף מעבר לכל היגיון ומן התאווה להאדרה עצמית. הוא גם מנוגד למשל
למה שניתן לכנות "רוח המניאנה" של העמים הלטיניים, האומרת להם: "הנאה
מן החיים. אל תמהרו. אינכם צריכים לדעת מה נמצא מעבר לרכס הבא". ישנן תרבויות
שבהן מושם דגש רב יותר על הרמוניה, יציבות ושימור המסורת, ופחות על שינוי מתמיד
ופריצה קדימה. בתרבויות כאלה, הידע נתפס לעיתים כמשהו שיש לשמר ולאו דווקא להרחיב
ללא גבול. לעומת זאת, בתרבות הפאוסטית, הידע הוא תמיד זמני וחלקי וכל אמת נתפסת
כשלב בדרך לאמת עמוקה יותר. מכאן נובעת גם הנטייה לביקורת עצמית מתמדת, להטלת ספק,
ולנכונות לערער על מוסכמות.
זהו המקור הן לחוסר המנוחה הבסיסי
שלנו והן לסקרנות הבסיסית שלנו; הוא שהופך אותנו להרפתקנים ודוחף אותנו לסכן את
חיינו במיזמים שאינם עשויים להביא תועלת חומרית נראית לעין, דבר הזר לחלוטין
לאחרים, המורגלים לשפוט הכול לפי תועלת בלבד. הדחף הפאוסטי הוא שדחף אותנו לטפס על
ההרים הגבוהים ביותר בזמן שאחרים הסתפקו בהישארות בעמקים. זה גם מה שהפך אותנו
למדענים, במיוחד בימים שבהם המדע עדיין לא היה מקצוע מתגמל. הרוח הפאוסטית היא
ששלחה אותנו ללכת על הירח.
הדחף הפאוסטי הוא גם הכוח המניע
מאחורי הישגיה ההיסטוריים של אירופה. הוא שהוביל את האירופים לצאת למסעות גילוי אל
יבשות לא מוכרות, לחצות אוקיינוסים, לטפס על פסגות הרים ולחקור אזורים קיצוניים של
כדור הארץ. הוא גם זה שהניע את התפתחות המדע המודרני, מתוך שאיפה להבין את חוקי
הטבע ברמה העמוקה ביותר. המדען הפאוסטי אינו מסתפק בתיאור תופעות; הוא מבקש לחשוף
את העקרונות היסודיים שמאחוריהן, לנסח חוקים כלליים, ואף לשלוט בתהליכים טבעיים.
במובן זה, המדע עצמו הופך להמשך ישיר של השאיפה הפאוסטית.
הדמות הזו, כפי שעוצבה בידי גתה
ביצירתו "פאוסט", מבטאת רעיון רחב יותר, שניתן לכנותו "הרוח הפאוסטית". מדובר בדחף קיומי
עמוק שאינו מסתפק בהישגים, בהבנה חלקית או בשגרה. האדם הפאוסטי מונע על ידי אי שקט
מתמיד; הוא אינו מסוגל לעצור, לנוח או להיות שבע רצון. כל הישג נתפס כשלב ביניים
בלבד, וכל תשובה מעלה שאלות חדשות. זוהי תשוקה לאינסוף, לא רק במובן הפיזי של
חקירת מרחבים חדשים, אלא גם במובן המטפיזי של חיפוש אחר משמעות, אמת ושלמות. במובן
זה, פאוסט אינו חריג אלא דגם קיצוני ומזוקק של תכונה אנושית כללית, המגיעה אצלו
לביטוי מלא ומודע לעצמו.
הדחף הפאוסטי מתעלה מעל "האדם
הכלכלי" והופך את האדם ליותר מצרכן או יצרן גרידא; הוא ביטוי של האלוהי בנשמת
האדם. סצנת הפתיחה ב"פאוסט" של גתה מדגימה את הרעיון הזה בצורה הטובה
ביותר: פאוסט הוא מלומד חסר מנוחה שחקר את כל הידע האנושי, אך נשמתו נותרה צמאה
ותשוקתו לאמת מוחלטת לא דעכה. לבדו בחדר עבודתו הוא מתבונן ביראה ובתשוקה
ב"סימן המקרוקוסמוס" וחווה רגע של התעלות, אך גם של תסכול, שכן ההבנה
החלקית אינה מספקת אותו. "היכן אוחז בך, הו טבע אינסופי?" מכאן נובעת
נכונותו לבצע את המעשה הקיצוני ביותר כריתת ברית עם השד מפיסטופלס - לא מתוך תאווה
פשוטה, אלא מתוך כמיהה עמוקה לידע טוטאלי ולחוויה מלאה של הקיום.
העמקה נוספת ברעיון הפאוסטי מובילה
גם לבחינת מקורותיו האנתרופולוגיים. יש הסבורים כי מקורו נעוץ בתנאים הסביבתיים
והחברתיים של העמים ההודו-אירופיים. עמים אלה חיו לאורך תקופות ארוכות בתנאים של
נדידה, תחרות ומאבק, אשר דרשו מהם לפתח תכונות של תעוזה, יוזמה, ויכולת הסתגלות.
במשך עשרת אלפים דורות היה האדם האירופי צייד עדרים במישורים הקפואים הנוקשיים של צפון
אירופה בתקופות הקרח, מה שעיצב את אופיו. נוסף לכך, תרבותם הדגישה ערכים של תהילה
והישג אישי, דבר שתרם להתפתחות של אינדיבידואליזם חזק. במסגרת זו, האדם לא הוגדר
רק כחלק מקהילה, אלא גם כישות השואפת להצטיין ולהתבלט. בתרבות המודרנית, אין אלו
עורכי דין, פקידים וסוחרים אלא הפילוסופים, החוקרים, המשוררים, המדענים והממציאים
השואפים לקיים את הרוח הפאוסטית.
הפילוסופיה היוונית, למשל, התאפיינה
בתחרות רעיונית חריפה בין הוגים, שכל אחד מהם ביקש להציג הסבר כולל למציאות. גם
בתקופות מאוחרות יותר, ניתן לזהות את אותה רוח תחרותית כבר באוניברסיטאות של ימי
הביניים, בוויכוחים תאולוגיים ובמסורת המדעית של ביקורת הדדית והפרכת השערות.
במובן זה, התרבות המערבית לא דיכאה את הדחף הפאוסטי, אלא עיצבה אותו והפכה אותו
למנוע של יצירתיות מתמשכת.
למעשה, ניתן לראות מבשר מוקדם לאגדת
פאוסט עוד בדמותו של האל הנורדי אודין, שחיפושו אחר אמת והבנה הביא אותו להקריב
אחת מעיניו ולהיות תלוי במשך תשעה ימים על עץ העולם. כך גם אודיסאוס, אשר נדד ללא
הרף בחיפוש אחר ידע וחוויה, מבטאות אף הן את אותה מגמה של חציית גבולות. אולם
פאוסט מייצג שלב אחר בהתפתחות הרעיון: הוא אינו רק גיבור הרפתקאות, אלא אדם
מודרני, תבוני, החותר להבנה שיטתית של המציאות. השאיפה שלו אינה רק לחוות את העולם
אלא לשלוט בו באמצעות ידע, לארגן אותו במסגרת מושגית ולחשוף את חוקיו הפנימיים.
בכך הוא משקף מעבר היסטורי עמוק מתרבות מיתולוגית לתרבות מדעית ופילוסופית, שבה
הידע עצמו הופך לאובייקט של תשוקה ואף של זהות.
אכן, ייתכן שהמילים
"אודיסיאנית" או אולי "יוליסיאנית" - בהשראת שירו הקצר
והעוצמתי של המשורר האנגלי אלפרד טניסון "יוליסס" (1842) - מבטאות את
הרעיון בצורה מדויקת ואף פחות דו-משמעית. גיבורו של טניסון שואף "לעקוב אחר
הידע כמו כוכב שוקע, מעבר לגבול האחרון של המחשבה האנושית". טניסון מעמת את
יוליסס עם בנו טלמאכוס, אדם של "זהירות איטית", המרוכז בתפקידים שגרתיים
וחסר את הרוח הדוחפת של אביו. גם בזקנתו, לאחר חיים מלאים ואירועים יותר משל כל
אדם רגיל, אומר יוליסס: "אין זה מאוחר מדי לחפש עולם חדש ... מטרתי עומדת:
להפליג מעבר לשקיעה, למרחצאות כל הכוכבים המערביים, עד שאמות". הוא חש עצמו
כי "תש כוחנו מפגעי הזמן והגורל, אך עוד עז רצוננו - לשאוף, לחפש, למצוא ולא להיכנע".
הוגים רבים אכן ניסו לתת הגדרות
שונות לתופעת הרוח הפאוסטית. אולם מי שאחראי יותר מכל אחד אחר לדומיננטיות של המונח
הזה היה הפילוסוף וההיסטוריון הגרמני אוסוולד שפנגלר וחיבורו "שקיעת
המערב"[1] בתחילת המאה ה-20, אשר תיאר את התרבות המערבית כ"תרבות
פאוסטית". לשיטתו, לכל תרבות יש "נשמה" ייחודית והנשמה של המערב
מתאפיינת בנטייה אל האינסוף. שפנגלר זיהה נטייה זו בתחומים שונים: במתמטיקה, שבה
מתפתחות תפיסות של אינסוף ורציפות; במוזיקה, שבה מופיעות הרמוניות מורכבות ורב
קוליות; ובאדריכלות הגותית של הקתדרלות, שבה המבנים שואפים לגובה ולמרחב בלתי
מוגבל; באמנות הרומנסקית, בגיבורי הסאגות של הגביע הקדוש ושל זיגפריד, ובמסעי
הצלב. בכל המקרים הללו ניתן לזהות מגמה של פריצה מעבר לגבולות החושיים והמידיים.
שפנגלר ראה במערב תרבות תוססת, המונעת בידי אישיות גדושה בדחפים מתרחבים
וב"רצון אינטלקטואלי לעוצמה". "לחימה", "התקדמות",
ו"התגברות על התנגדויות" היו המונחים שבהם השתמש לתיאור נשמה זו. התואר
"פאוסטי" לוכד בצורה הטובה ביותר את המקוריות המתמשכת והגדולה של המערב
מאז ימי קדם בכל התחומים האינטלקטואליים, האמנותיים וההירואיים.
בהוגים רבים של האקדמיה המודרנית
צומצם ייחודיותו של המערב למונחים כלכליים וטכנולוגיים בטענה שהמערב
"הסתעף" מציוויליזציות אחרות רק כאשר פיתח מנועי קיטור במהפכה
התעשייתית. היסטוריונים רבים מדגישים את המהפכה התעשייתית של 1750-1830 כשינוי
שסימן דפוס התפתחות חדש, אך המהפכה התעשייתית בקושי לוכדת את מה שהיה ייחודי
בתרבות המערבית שקדמה לה. המערב היה ייחודי ביצירתיות ודינמיקה מתרחבת שניתן לעקוב
אחריה עד לתרבות הלוחמים האריסטוקרטית של דוברי השפות ההודו-אירופיות כבר באלף
הרביעי לפני הספירה.[2] התרבות זו הייתה ייחודית בהתפתחותה של דרך החיים הניידת
ביותר בפרה-היסטוריה, עם ביות הסוסים והמצאת לוחמת המרכבות.[3] גם היוונים
הקדמונים היו ייחודיים בגילוי הלוגוס, התבונה הדיאלקטית והמצאת הפוליטיקה האזרחית.
יצירתה של רומא את מערכת הממשל הרפובליקנית והמשפטית החילונית הייתה ייחודית
והכיבושים הבלתי פוסקים של הלגיונות היו המחשה חיונית להתפשטות מרחבית. המיזוג של
תאולוגיית ימי הביניים עם המורשת האינטלקטואלית היוונית-רומית[4] והמצאת
האוניברסיטאות היו תופעות יוצאות דופן[5]. רשימת הטרנספורמציות באירופה היא
אינסופית: הרנסנס, עידן התגליות, המהפכה המדעית, המהפכה הצבאית, הנאורות והמהפכות
הפילוסופיות הגרמניות מקאנט ועד היידגר.
צ'ארלס מאריי, בספרו "הישג
אנושי: החתירה למצוינות באמנויות ובמדעים",[6] ניסה לכמת את ההישגים האנושיים
ומצא כי בין 800 לפני הספירה ל-1950 97% מן ההישגים במדע התרחשו באירופה ובצפון
אמריקה. הוא ציין כי באמנויות, אירופה לבדה ייצרה מספר גבוה בהרבה של "דמויות
משמעותיות" מאשר שאר העולם גם יחד. הוא נמנע מהטיה אירוצנטרית על ידי יצירת
אוספים נפרדים לכל אחד מ"הענקים" באמנויות העולם הערבי, סין, הודו ויפן,
כמו גם של "ענקי" אירופה. מאריי טען שהישג אנושי נקבע לפי המידה שבה
תרבויות מעודדות או מדכאות אוטונומיה ותכלית אינדיבידואלית והמערב היה שונה במתן
אוטונומיה ותכלית רבה יותר ליחידים. יחד עם זאת, הוא מייחס לנצרות את תחושת התכלית
הזו מבלי להסביר את ההישגים המדהימים של היוונים והרומים הפגאנים ומבלי להתייחס
לאופיו הדינמי וההיסטורי של האינדיבידואליזם המערבי. הוא השמיט טרנספורמציות
דרמטיות כגון מסעות הגילוי העולמיים וספרו מתמקד רק בהישגים בדרכי שלום, תוך
התעלמות מהישגים בלוחמה, בחקר ובהנהגה הירואית.
הזיהוי של שפנגלר את המערב
כ"פאוסטי" מגשר על הפער בין המערב התרבותי והשוחר שלום לבין המערב
האנטגוניסטי וה"לא תרבותי" בכך שהוא מציג תרבות תוססת המונעת בידי
אישיות פאוסטית גדושת דחפים המתבטאים בכל תחומי החיים. בעיני שפנגלר, לא היה חוסר
התאמה בין ה"רעיונות הגדולים" של המערב לבין ה"מציאויות" של
כיבוש וסבל; שניהם היו ביטויים של אותה נשמה חסרת מנוחה. הנטיות ההתפשטותיות של
האירופאים הונעו בידי רצון עז להשיג מעשים גדולים ואלמוות הירואי. בניגוד למקס
ובר, שראה במערב כשירות לרציונליזציה, שפנגלר ראה בנשמה הפאוסטית רצון לעוצמה
קדמונית ולא רציונלית. זה לא היה אתוס רציונליסטי רגוע, אלא תשוקה אנרגטית לפרוץ
אל הלא נודע ולהשיג שליטה. המערב נשלט בידי דחף עז להתעלות מעל גבולות הקיום, רצון
נחוש להתגבר ולשבור כל התנגדות. היה משהו פאוסטואי בכל האנשים הגדולים של אירופה,
במציאות ובבדיה: המלט, ניוטון, מיכלאנג'לו, דנטה, דקארט, באך, וגנר וביסמרק. אפילו
הדת הפכה לאתיקה פאוסטית בידי האדם האירופי, ששינה אותה ונתן לה כיוון מוסרי חדש
של רצון לעוצמה. שפנגלר סבר שכל תרבות עוברת תהליך אורגני של לידה, צמיחה ורקבון
והוא הבחין בין השלבים החיוניים המוקדמים לבין השלבים המאוחרים יותר המאוכלסים
ביחידים העוסקים בשימור זיכרונות העבר ובהתעסקות בענייני היומיום הלא מרגשים.
שפנגלר המעיט אומנם בערכה של הרוח
הפאוסטואית אצל היוונים והרומים, אולם אלו מדגישים ללא ספק את התרבות התחרותית (ἀγών) והאינדיבידואליסטית
שלהם. היוונים שהקימו מושבות בכל הים התיכון והרומים שיצרו את האימפריה המפוארת
והמשפיעה בהיסטוריה הונעו בידי דחף בלתי ניתן לכיבוש למרחק. שפנגלר מייחס את מוצא
הנשמה הפאוסטואית לאקלים הנורדי, שחישל אדם בחיוניות, אינטלקט מושחז ותשוקה בלתי
ניתנת לכיבוש למאבק ולתעוזה. האופי הנורדי היה פחות פסיבי ויותר אנרגטי,
אינדיבידואליסטי ועסוק במעמד ובמעשים הירואיים. עבור האינדיבידואל הנורדי הזה,
המעשה חשוב יותר מן הקיום הפיזי גרידא. הוא רוצה לטפס גבוה ולהגיע לרמות עוצמה
קיומיות גבוהות יותר, להסתער לשמים ולעצב את העולם. ניטשה כתב על הלוחם
ה"אריסטוקרטי" המשתוקק למצבים גאים ונעלים של הנשמה, כפי שהם נחווים דרך
קרב, הרפתקה ומלחמה. עמנואל קאנט, במאמרו על ההיסטוריה האוניברסלית, ציין כי בלי
התשוקה לשם כבוד, רכוש ומעמד, בני האדם לעולם לא היו מתפתחים מעבר לקיום פרימיטיבי
וטוב לב, בדומה לכבשים שהם רועים. קאנט סבר שאין התפתחות של כישרונות אנושיים ללא
קונפליקט, תוקפנות וגאווה.
התכונות האנטי-חברתיות
והאינדיבידואליסטיות של האירופאים היו עזות יותר. הם היו עם רועים מן הערבות
ונשלטו בידי מעמד של אריסטוקרטים חופשיים: השליט לא היה אוטוקרט אלא "ראשון
בין שווים" והתקיים אתוס חזק של שוויוניות אריסטוקרטית נגד שלטון עריץ.
חבורות אלו היו מוקדשות להתנהגות טורפת ולביצוע מעשים עילאיים. הצעירים הונעו בידי
צורך פסיכולוגי עמוק לכבוד ולהכרה, שטופח בסביבה תרבותית שבה מעמד הוענק באמצעות
סיכון החיים בקרב עד מוות על יוקרה טהורה. תחרות זו על תהילה השפיעה באופן
אינדיבידואליסטי על הלוחמים; הם לא נבלעו באופן אנונימי בקבוצה. סגנון חיים זה דרש
אגרסיביות ואינדיבידואליזם, שכן כל אחד היה חייב להפוך ללוחם. הערך החשוב ביותר
היה המרדף אחר תהילה אינדיבידואלית, כפי שמתואר באיליאדה, ב-ביוולף ובסאגות
האיסלנדיות והגרמניות.[7]
בהקשר זה ניתן להזכיר גם את פרידריך
ניטשה, אשר הדגיש את תפקידו של המאבק בהתפתחות התרבות. לפי תפיסתו, התרבות אינה
נוצרת מתוך הרמוניה ושלווה, אלא מתוך עימות, תחרות ומתח. הוא ראה בתרבות היוונית
דוגמה לכך: חברה שהצליחה להפוך את היצרים האלימים והכאוטיים לכוח יוצר, באמצעות
מסגרות של חוק, אמנות ופילוסופיה. רעיון זה משתלב היטב עם התפיסה הפאוסטית,
המדגישה את המתח בין דחף בלתי מרוסן לבין ניסיונות לעצבו ולהכווין אותו.
הנשמה הפאוסטית הייתה נוכחת גם
בערגה לאינסוף של הוויקינגים, אצל הפורטוגזים בהודו המזרחית והספרדים באמריקה שהיו
אחוזי תשוקה להגיע מרחקים שאינם ממופים ולכל מה שאינו ידוע ומסוכן. ההגירה
לאמריקה, הבהלה לזהב בקליפורניה, ברית ערי הנזה, בית הוהנשטאופן בסיציליה, הייעוד
הגלוי, כיבוש החלל - כל אלה היו דרמות של געגועים בלתי נשלטים לחופש ולעצמאות
עצומה. דרמות אלו הן פאוסטיות טהורות; שום תרבות אחרת אינה מכירה אותן.
עם זאת, המערב מצוי זה שנים רבות
בשקיעה רוחנית, כפי שמרמזת כותרת ספרו של שפנגלר. הוא נכנס לשלב הציביליזציה
המאוחר, שבו התרבות מיצתה במידה גדולה את אפשרויותיה היצירתיות. שקיעתה של הנשמה
הפאוסטית האורגנית היא ככל הנראה בלתי הפיכה, אך השקיעה היא גם מחזורית ואינה תמיד
קבועה. עמי אירופה אינם חייבים לאבד את דחפם העילאי לעליונות טכנולוגית והמערב יכול
לעמוד על שלו מחדש מול המרקסיזם התרבותי המנסה להרוס את הרוח הפאוסטית לצמיתות.
דמותו של פאוסט, כפי שעוצבה בידי
גתה, אינה רק סיפור על אדם אחד, אלא מראה המשקפת את מצבו הקיומי של האדם בכלל.
האדם הפאוסטי ממשיך לחיות גם כיום - בכל מי שאינו מסתפק בקיים, ששואל שאלות, שחותר
קדימה ושמוכן להתמודד עם הסיכונים הכרוכים בכך. דווקא חוסר המנוחה, חוסר הסיפוק
והחתירה הבלתי פוסקת הם המגדירים את התשוקה האנושיות במובנה הדינמי ביותר, ומציבים
את האדם תמיד על הסף שבין הישג לבין שאיפה חדשה. כפי שכתב מרקוס אורליוס:
"נוחות היא ההתמכרות הגרועה ביותר".
[1] Oswald Spengler, Helmut Werner (ed.), The Decline of the
West, trans. Charles Francis Atkinson, Oxford University Press, 1991.
[2] https://www.youtube.com/watch?v=DpbjquTQT98
[3] David W. Anthony, The Horse, the Wheel, and Language: How
Bronze-Age Riders from the Eurasian Steppes Shaped the Modern World, Princeton
University Press, 2010.
[4] Edward Grant, God and Reason in the Middle Ages, Indiana
University, 2001.
[5] Olaf Pedersen, The First Universities: Studium Generale and
the Origins of University Education in Europe, Aarhus Universitet, 2009.
[6] Charles Murray, Human Accomplishment: The Pursuit of
Excellence in the Arts and Sciences, 800 B.C. to 1950, HarperCollins, 2003.
[7] Aaron Gurevich, The Origins of European Individualism,
trans. K. Judelson, Oxford, 1995.
