תיאו ואן גוך: קורבן של "תיאוטרוריזם" באירופה הרב-תרבותית
תיאו ואן גוך: קורבן של "תיאוטרוריזם" באירופה הרב-תרבותית
תיאו ואן גוך נולד ב-23 ביולי 1957 בהאג למשפחה הולנדית ותיקה ומכובדת, שהייתה קשורה במורשת אמנותית מפוארת. הוא היה נינו של תיאו ואן גוך, אחיו הצעיר של הצייר וינסנט ואן גוך, והמשפחה נשאה בגאווה את השם וההיסטוריה. אביו עבד כמהנדס ואמו כעקרת בית והוא גדל בסביבה חילונית וליברלית שבה חופש הביטוי והפרובוקציה האמנותית נחשבו לערכים מרכזיים. ואן גוך למד בבתי ספר טובים, התעניין בקולנוע ובתיאטרון כבר מגיל צעיר, נשר מלימודי משפטים באוניברסיטת אמסטרדם והחל דרך מקצועית כיוצר סרטים עצמאי, כותב טורים פרובוקטיביים, שחקן ודמות תקשורתית בולטת. בשנות השמונים והתשעים הוא ביים סרטים כמו "לוגר" (1981) ו"בליינד דייט" (1996) אך הפך למוכר בעיקר בזכות התבטאויותיו הגסות, ההומור השחור והביקורת החדה והבלתי מתפשרת שהפנה כלפי כל מי שנתפס בעיניו כצבוע או שקרן - החל מניצול פוליטי של השואה, דרך הנצרות ועד הפוליטיקאים השמאלנים והבורגנות ההולנדית.
עם השנים התרחק ואן גוך מהשמאל הרב-תרבותי שהיה שייך אליו בתחילת דרכו. הוא הבין שההגירה ההמונית ממרוקו וטורקיה, שהחלה בשנות השישים, משנה את פני הולנד באופן דרמטי ומסוכן. הוא הפך למבקר חריף ומפורסם של האסלאם, כינה מוסלמים " זייני עזים", "בני-זונות" ו"סרטנים מזדיינים", והזהיר שוב ושוב שהאסלאם אינו דת שוות ערך לתרבות המערבית, אלא אידיאולוגיה טוטליטרית ששוללת חופש ביטוי, שוויון מגדרי ודמוקרטיה. בעיניו, ההגירה המוסלמית לא הייתה העשרה תרבותית אלא סכנה קיומית ממשית, שיוצרת גטאות שלמים שבהם חוקי השריעה הופכים למציאות במקום החוקה ההולנדית הליברלית.
השיא בביקורתו הגיע עם הסרט הקצר "כניעה" (Submission), ששודר באוגוסט 2004. הסרט, שנמשך כעשר עד שתים-עשרה דקות בלבד, נכתב על ידי איאן חירסי עלי - פוליטיקאית סומלית-הולנדית שהיגרה להולנד לאחר שברחה מנישואים כפויים. חירסי עלי, שנולדה ב-1969 במוגדישו, עברה מילה נשית בילדותה, חוותה נישואים מאורגנים בגיל 22 וברחה להולנד ב-1992, הכירה מקרוב את דיכוי הנשים באסלאם: אלימות פיזית, נישואי קטינות, הפרדה מגדרית וכפייה מינית. הסרט בנוי כמונולוגים של ארבע נשים מוסלמיות שונות, כולן מגולמות על ידי שחקנית אחת (גאדף עבדי). כל אחת מהן פונה ישירות לאללה בתפילה-תלונה אישית ומתארת את סבלה היומיומי.
הסרט מציג את הנשים כשהן לבושות רעלה שחורה מסורתית, אך הבגד שקוף בחלקו המרכזי כך שהגוף חשוף. על עורן מוקרנים או מצוירים פסוקי קוראן בערבית (עם תרגום), שקושרים ישירות בין הטקסט הדתי לבין האלימות שהן חוות. הדמות הראשונה מספרת על נישואים כפויים לבעל אלים שמכה אותה באופן קבוע ומקשרת זאת לפסוק 4:34 בסורה 4, שמתיר לגברים "למשול" בנשים ולהכותן במקרה של "מרדנות". על גבה מופיעים סימני מכות וחבלות. הדמות השנייה מתארת אונס בתוך המשפחה - על ידי דוד או קרוב אחר - ומסבירה כיצד התוקף הצדיק את מעשהו בסמכות דתית, בעוד היא עצמה הוענשה על "זנות". כאן מוקרן פסוק 24:2, שקובע 100 מלקות למי שמבצעת זנות. הדמות השלישית מדברת על כפייה מינית הקשורה למחזור החודשי, תוך קישור לפסוק 2:222 שמתאר את הווסת כ"טומאה" ומצווה על הימנעות. הדמות הרביעית משלימה את התמונה עם סיפורים על איסורים על התנהגות והופעה, תוך שימוש בפסוק 24:31 על צניעות נשים. הסגנון הוויזואלי חזק ומטלטל: שחור-לבן, מוזיקה דרמטית, והניגוד החד בין הרעלה המסורתית לבין הגוף החשוף והפצוע יוצר אפקט רב עוצמה.
ואן גוך ביים, צילם, ערך והלחין את הסרט בעצמו. הוא ראה בו לא פרובוקציה זולה אלא אקט אמנותי אמיץ שחושף את האמת הקשה: האסלאם, כפי שהוא מיושם במציאות, מדכא באופן שיטתי מחצית מהאוכלוסייה, דהיינו הנשים, ומשתמש בפסוקי הקוראן כדי להצדיק את הדיכוי.
הסרט עורר סערה עזה מיד עם שידורו. מוסלמים רבים בהולנד ראו בו חילול הקודש ו-ואן גוך וחירסי עלי קיבלו איומי מוות רבים. חירסי עלי הייתה תחת הגנה משטרתית כבדה, אך ואן גוך סירב להגנה דומה. הוא האמין שהולנד, כמדינה ליברלית, חייבת להגן על חופש הביטוי בכל מחיר.
ב-2 בנובמבר 2004, בשעה 8:30 בבוקר, רכב תיאו ואן גוך על אופניו ברחוב באמסטרדם. מוחמד בוירי, מרוקני בן 26, ירה בו ממרחק, רדף אחריו, ירה שוב מספר פעמים, שלף מאכלת חדה וחתך את גרונו "כאילו חותך צמיג", כפי שתיאר אחד העדים במטרה להסביר את קור הרוח של הרוצח. הוא תקע סכין שנייה בחזהו, הצמיד אליו מכתב ארוך ופנה ללכת בשלווה מוחלטת. "אתם יודעים מה מצפה לכם בעתיד", אמר לאישה שצעקה עליו. בוירי לא היה "מטורף בודד" או קורבן של עוני ואפליה, כפי שניסו חלק מאנשי התקשורת לתאר אותו. הוא גדל במשפחה מרוקנית עובדת באמסטרדם, למד בבתי ספר הולנדיים, עבד כמתנדב חברתי, היה סטודנט לטכנולוגיית מידע והתנהג כמו צעיר הולנדי רגיל - שתה בירה, עישן חשיש וניסה להכיר בנות. אך בשנת 2003, לאחר מות אמו, הוא עבר תהליך התקרבות מהיר לאסלאם הרדיקלי. הוא החל לפקוד את מסגד אל-תאוחיד באמסטרדם, להאזין להטפות של אימאם סורי, להוריד מהרשת תרגומים של הקוראן ולצפות בסרטוני עריפות ראשים, כולל זה של העיתונאי האמריקני-יהודי דניאל פרל. בדירתו הקטנה נמצאו עשרות סרטונים של הוצאות להורג, והוא הפך לחלק מרשת של צעירים מוסלמים רדיקלים שתכננו פיגועים, לרבות פיצוץ הפרלמנט ההולנדי.
הפתק שתקע בוירי בגופו של ואן גוך היה מניפסט ארוך ומפורט, כתוב בהולנדית עם ציטוטים בערבית. הוא כלל קריאה גלויה לג'יהאד, הכרזה כי "היהודים והצלבנים" הם אויבי האסלאם, ואיומים ישירים על חייה של אייאן חירסי עלי, אותה כינה "כופרת" ו"משתפת פעולה עם אויבי האל". בוירי כתב כי "האסלאם ינצח" וכי כל מי שמעז לבקר את הנביא מוחמד או את הקוראן ראוי למוות. הוא ציטט פסוקי קוראן שמדברים על עונש לכופרים, והבטיח שהולנד, ארה"ב ואירופה כולה "ייפלו" תחת שלטון האסלאם. המכתב היה כתוב בשפה נוקשה, דתית-אידיאולוגית, והדגיש שהמעשה אינו אישי אלא חלק ממאבק גלובלי בין דאר אל-אסלאם (בית האסלאם) לבין דאר אל-חארב (בית המלחמה). הפתק שימש גם כאזהרה לכל מבקרי האסלאם באירופה: שתיקה או מוות.
בוירי נעצר לאחר חילופי יריות עם המשטרה, נשפט ונידון למאסר עולם. בבית המשפט הוא לא הביע חרטה, אלא הצהיר בגאווה שפעל מתוך אמונה אסלאמית טהורה. הוא ראה ב"כניעה" חילול קודש שדורש תגובה דתית והפך את הרצח למעשה של "ג'יהאד אישי".
הרצח חשף את הכישלון העמוק של מדיניות ההגירה והרב-תרבותיות שהנהיגה הולנד מאז שנות השישים. במקום לדרוש הטמעה מלאה, המדינה אפשרה יצירת גטאות שלמים שבהם הפך האסלאם הפך לזהות מרכזית שמתנגשת חזיתית עם ערכי החירות המערביים. בוירי עצמו היה דוגמה מובהקת לכך: יליד הולנד, בוגר מערכת החינוך ההולנדית, אך בחר בשריעה על פני החוקה.
התגובה של האליטות ההולנדיות לרצח הייתה מבישה. המלכה ביאטריקס סירבה להשתתף בהלוויית ואן גוך ובמקום זאת ביקרה במרכז קהילתי מרוקני. התקשורת ההולנדית והאירופית, כולל עיתונים מרכזיים כמו Het Parool ו-De Volkskrant, מיהרה להאשים את "אקלים השנאה" שיצרו מבקרי האסלאם, זאת במקום להוקיע את הרוצח ואת האידיאולוגיה שמאחוריו. הם הציגו אותו כ"פרובוקטור מסוכן", כאילו הבעיה היא לא הרוצחים אלא אלה שמעזים לדבר. זו הייתה דוגמה קלאסית לכניעה תרבותית שבה הפחד מפני אלימות מוסלמית הופך את החופש עצמו לאשם.
חירסי עלי המשיכה את המאבק גם לאחר הרצח. היא עזבה את הולנד, עברה לארה"ב וכתבה ספרים כמו "כופרת" ו-"נוודת" שבהם חשפה כיצד הרב-תרבותיות מאפשרת לאסלאם לשמור על מנהגים ברבריים תחת כיסוי של "כבוד תרבותי". היא טענה שהמערב חייב לבחור בין חירות אמתית לבין כניעה הדרגתית.
הרצח של ואן גוך לא היה אירוע מבודד. שנים ספורות קודם לכן, ב-6 במאי 2002, נרצח פים פורטוין - הפוליטיקאי הפופוליסטי שהזהיר כי ההגירה המוסלמית ההמונית מאיימת על הדמוקרטיה ועל זהותה התרבותית של הולנד. פורטוין, סוציולוג שהפך לפוליטיקאי, עלה בסקרים לקראת הבחירות והיה בדרך להיות ראש ממשלה. הוא דיבר בגלוי על "אסלאמיזציה של תרבותנו" ועל הצורך לשמור על הזהות ההולנדית כבסיס. הוא נרצח על ידי אקטיביסט שמאלני קיצוני, וולקרט ואן דר גראף, שראה בו "סכנה" שיש לעצור. ואן גוך, שהיה חברו, עבד על סרט על רצח פורטוין בשם "06/05" (6 במאי), והמשיך את הקו הביקורתי שלו.
ואן גוך השלים את הסרט זמן קצר לפני רציחתו אך לא הספיק לשחרר אותו בחייו ועל היה זה סרטו האחרון. 06/05 שוחרר לאחר מותו לראשונה בדצמבר 2004 באינטרנט (שחרור דיגיטלי ראשוני מסוגו בהולנד באותה תקופה) ובינואר 2005 יצא להקרנות בבתי קולנוע (בין היתר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של רוטרדם). זהו סרט בדיוני-פוליטי שמבוסס על הרומן של הסופר ההולנדי תומאס רוס באותו השם ואינו דוקומנטרי; הוא מתאר את הרצח של פורטוין כמי ששילם בחייו על כך שהעז לדבר אמיתות לא נעימות על האסלאם כחלק ממזימה פוליטית רחבה יותר ומבקר את האליטות שהשתיקו אותו, זאת במטרה להמשיך את הקו הביקורתי של פורטוין נגד הרב-תרבותיות וההגירה הבלתי מבוקרת. הסרט הפך לסוג של "צוואה" קולנועית של ואן גוך: העובדה שהוא שוחרר זמן קצר אחרי רציחתו (חודש אחד בלבד) העצימה את ההשפעה הרגשית והפוליטית שלו. הוא חיבר בין שני הרצחים הפוליטיים הגדולים של הולנד המודרנית.
פורטוין טען שהאסלאם הוא "תרבות נחשלת" ושאין סובלנות הדדית אמתית. הוא הזהיר שהגירה ללא הטמעה יוצרת חברה בתוך חברה, שבה ערכים כמו שוויון לנשים, חופש ביטוי והומוסקסואליות נדחקים. ואן גוך לקח את הרעיון הזה והפך אותו לאמנות פרובוקטיבית, מה שהוביל בסופו של דבר למותו. התקשורת, מצידה, השוותה אותו למוסוליני.
הרב-תרבותיות, שמתעקשת לראות בכל תרבות "שוות ערך", יצרה מצב שבו יכול האסלאם לשמור על ערכיו השונים תוך כדי שהוא נהנה מהזכויות של החברה הליברלית. התוצאה היא יצירת חברה בתוך חברה - חברה שבה חוקי השריעה גוברים על חוקי המדינה. ההגירה ההמונית ללא בקרה וללא דרישה להטמעה מלאה הפכה את אירופה לשדה קרב תרבותי. שכונות שלמות באמסטרדם, רוטרדם, בריסל ופריז הפכו לאזורים שבהם המשטרה חוששת להיכנס, והקריאה "אללה אכבר" מלווה מעשי אלימות. ואן גוך שילם בחייו על כך שהעז לומר את האמת. הוא לא היה פוליטיקאי, אלא אמן שראה את תפקידו כחשיפת שקרים. מותו האלים הראה שהאיום אינו תיאורטי אלא ממשי וקטלני.
הפוליטיקאי חירט וילדרס, שהמשיך את דרכם של פים פורטוין ושל ואן גוך, הפך לפוליטיקאי הימני הבולט ביותר בהולנד. כראש מפלגת החירות הוא הזהיר שנים ארוכות מפני האסלאמיזציה של המדינה, כינה את הקוראן "ספר פשע" והשווה את האסלאם לפשיזם. לאחר הרצח הוא חי תחת אבטחה כבדה 24 שעות ביממה. סרטו "פיטנה" (Fitna) חשף את הקשר בין פסוקי הקוראן לאלימות ובית המשפט ניסה לשפוט אותו על "הסתה לשנאה", אך הוא זוכה בסופו של דבר. אכן, בתי המשפט והפוליטיקאים בהולנד המשיכו את הקו הזה גם אחרי הרצח במקום להגן על חופש הביטוי. זה הראה שהמערכת המשפטית עצמה התחילה לקבל את כללי השריעה, לא באופן רשמי, אלא דרך פחד והתפשרות.
חירסי עלי, ששרדה את האיומים, תיארה בספריה כיצד משתמש האסלאם בדיכוי נשים ככלי לשמירת זהות נפרדת בתוך החברה המערבית. היא הדגישה שהגברים המוסלמים מקבלים מהמערכת הזו גם בת זוג, גם משרתת בית וגם תחושת עליונות, בעוד הנשים משלמות את המחיר. זה היה בדיוק מה ש"כניעה" ניסה להראות, והסרט שילם על כך בחיי יוצרו.
האסלאם, בניגוד לנצרות שחולנה באירופה, שומר על כוחו דווקא דרך דיכוי שיטתי של נשים. דיכוי זה נותן לגברים המוסלמים תחושת כוח בעולם שבו הם מרגישים נחותים כלכלית ותרבותית. זה מסביר מדוע אחים רבים במשפחות מוסלמיות באירופה אוכפים את הכללים הישנים, בעוד אחיות רבות רוצות חירות.
הרצח של ואן גוך הפך לסמל של "חינוך לרצח". הוא לימד את האליטות האירופיות ששקט ושלום נקנים רק בכניעה. במקום להגביר את ההגנה על חופש הביטוי, מדינות אירופה החלו להעביר חוקי "שנאה" שמגנים על רגישות דתית על חשבון חירות.
ואן גוך ופורטוין היו שני קולות שונים - אחד אמנותי ואחד פוליטי - אך שניהם שילמו בחייהם על אותה אמת. הם הראו שהרב-תרבותיות אינה מביאה שלום אלא יוצרת מתח בלתי נסבל בין שתי תרבויות שאחת מהן מסרבת להתפשר.
המערב כולו עומד כיום בפני אותה דילמה. האם הוא ימשיך להתכופף בפני איומי "תיאוטרור", או שיבין סוף סוף שהסובלנות חייבת להיות הדדית? תיאו ואן גוך, במותו, הפך לאזהרה: אם לא נגן על ערכינו, הם יילקחו מאתנו בכוח.
הלקח ברור: סובלנות חד-צדדית היא חולשה קטלנית. אירופה חייבת להגן על ערכי הנאורות, על חופש הביטוי ועל זהותה התרבותית. הגירה ללא גבולות, ללא בדיקות וללא דרישה להטמעה מוחלטת, מאיימת על עצם קיומה של הציוויליזציה המערבית.
תיאו ואן גוך, איש שהאמין בחירות עד יום האחרון, מת כקורבן של אותה אידיאולוגיה. מותו מזהיר את אירופה כולה: הגן על חירותך, או אבד אותה. השאלה היא תשמע את האזהרה לפני שיהיה מאוחר מדי.
לקריאה נוספת:
Ian Buruma, Murder in Amsterdam: The Death of Theo van Gogh and the Limits of Tolerance, Penguin Press HC, 2006.
