היסטוריה ללא צנזורה

מיתוס "תור הזהב" המזרח התיכון בעולם המערבי הליברלי של ימינו, שנאה עמוקה ומתמשכת כלפי הציוויליזציה המערבית הפכה לתופעה מוכרת, מדאיגה ומבישה ביותר. ככל שהישגיה של הציוויליזציה המערבית בתחומי המדע, זכויות האדם, הרווחה הכלכלית והחירות גדלים ומתעצמים, כך מתחזק בקרב האינטליגנציה הליברלית דחף פרדוקסלי ומזוכיסטי של שנאה עצמית. דחף זה מתבטא בניסיון בלתי פוסק להאדיר כל תרבות חיצונית, ובלבד שניתן יהיה לתאר אותה כ"קורבן" של המערב וכמודל מוסרי חלופי. אחת הצורות הבולטות, המתוחכמות, המסוכנות והשקריות ביותר של תעמולה זו היא ניפוחו המלאכותי והמנופח של מיתוס "תור הזהב" האסלאמי בימי הביניים. המיתוס הזה אינו תוצר של מחקר היסטורי אובייקטיבי או של עובדות יבשות, אלא צורך אידיאולוגי פוליטי דחוף ומכוון. הוא נועד "להציל" את האסלאם מהשיפוט הנוקב והבלתי נמנע של המציאות העכשווית, דהיינו מציאות של פיגור כלכלי חמור, עריצות דתית קשה, דיכוי שיטתי של נשים ומיעוטים, טרור, עושר נפט מזיק ודגנרציה תרבותית מוחלטת. האפולוגטיקנים המערביים, בסיוע אקדמאים פוסט-מודרניים, מבקשים להוכיח כי...

המדריך הלא-תקין פוליטית להתפתחות הקבוצות האנושיות הדעה הרווחת כיום היא שהאדם המודרני יצא מאפריקה לפני כ-50 או 60 אלף שנים - או אולי אף לפני כ-100 אלף שנים - ולאחר מכן התפזר בכל רחבי העולם. משמעות הדבר היא שלכל האוכלוסיות, החל מהדנים הנורדיים ועד האבוריג'ינים האוסטרליים, היה אב קדמון משותף. ההבדלים שאותם אנו רואים כיום נוצרו עקב תהליכים אבולוציוניים: הלחץ הסביבתי של האזורים המאוד שונים אליהם היגרו בני האדם. דוגמה בולטת לכך היא היכולת לשרוד בגובה רב. בגובה העולה על 2.5 ק"מ מתחילים בני האדם לסבול ממחלת גבהים ואינם מסוגלים לתפקד כנדרש. עדיין, ישנן שלוש קבוצות אנושיות שהעבירו מספיק זמן בגבהים עד שהתפתחו - השתנו עקב ההתאמה עם הזמן גנטית וביולוגית - כך שהם בהחלט יכולים לחיות באזורי ההרים הגבוהים. אלו הם הקבוצה הטיבטית שֶׁרְפָּה, האתיופים ואלו החיים באזור הרי האנדים . באחד המחקרים הוצג שהטיבטים עברו תהליך התאמה והסתגלות לגבהים במהלך 3000 השנים האחרונות, והיו מעורבות בכך מעל ל-30 מוטציות בגנים שונים .[1] באופן יוצא מן הכלל, מצאה האבולוציה 3 פתרונות שונים למחייה בהרים, שכן הה...

  דרקולה של ברם סטוקר. לא מעט סופרים כתבו הרבה ופיתחו את האמנות שלהם לרמה של הישגים סופרלטיבים. במקביל, ישנם גם את הנדירים שכתבו מעט מאוד ועדיין הצליחו להשיג הצלחה כבירה בפרויקט גדול אחד. אחד מהנדירים הללו היה הסופר האירי ברם סטוקר (1847-1912). הרומן שלו "דרקולה" הוא ללא ספק אחת היצירות הספרותיות המדהימות בהיסטוריה. סטוקר הבין ברמה הבסיסית שהשימוש הספרותי באימה צריך להסתמך על יצירת מצבי רוח ולא על סצנות תפאורה פשוטות. וכל דבר חייב לתרום למצב רוח זה: מילים, שמות, מקומות, דיאלוגים ואפילו סימני פיסוק. כולם חייבים להוביל לנקודות השיא של האימה והפחד. אם בוחנים את הרקע של סטוקר, הרי שאין דבר בעברו המרמז על כישוריו כסופר אימה. בשונה מ-ה.פ. לאבקרפט, למשל, הוא לא הגיע ממשפחה ותיקה שריחפה מעליה אווירת ריקבון, וגם הוא לא היה חולני כנער. ובשונה מאדגר אלן פו, הוא לא היה מכור לסמים או אלכוהול. ברם סטוקר נולד בדבלין ב-1847 וקיבל את השכלתו בטריניטי קולג'. עם סיום הלימודים הוא התחיל לחבב את התיאטרון ועבד במשך תקופה מסוימת כמבקר של הצגות תיאטרון. לאחר נישואיו עבר ללונדון ב-1878 במט...

מורשתו של ולאד "דרקולה". לפי התפיסה המקובלת החלה ההיסטוריה של רומניה כמדינה מוגדרת עם נסיכויות רומניה או נסיכויות הדנובה, בדומה לאופן שבו רוסיה החלה עם נסיכות מוסקבה. המקור ההיסטורי שלהן הוא בימי הביניים המאוחרים ונוצר עקב הפלישות המונגוליות לאירופה. עדיין, נקודות הפתיחה של שתי המדינות נבדלות זו מזו; המבשר הרוחני שממנו שאבה רוסיה את חסותה הייתה נסיכות קייב (רוס של קייב), אשר התקיימה באזור אוקראינה המודרנית. עבור נסיכויות רומניה היו אלו האלמנטים דוברי הלטינית של קונסטנטינופול. פטרונות זו שהחלה בקונסטנטינופול הייתה נקודת פתיחה חשובה מאוד, אם כי מוכרת פחות כיום, עבור נסיכויות מולדובה (מולדביה) ו-ולאכיה, כמו גם עבור אויביהן. מהמט השני, כובש קונסטנטינופול, למשל, התנגד למעמד האוטונומי למחצה של נסיכויות רומניה כבנות חסות של האימפריה העותמאנית. כל עוד היו עדיין קיימות ולאכיה ומולדובה כמדינות במאה ה-15, כך הייתה זו עדיין משימתו של מהמט להמשיך להשתלט על כל אזורי קונסטנטינופול; זו הסיבה לניסיון הכושל שלו להשמיד את הנסיכויות בעזרת צבאות גדולים אף יותר מאלו שבעזרתם הוא כבש את קונסטנטינו...

מתקפת הלילה של דרקולה ב- טרגובישטה , 1462. בשנת 1462 דרש הסולטן העותמאני מהמט השני מהרומנים את מס ה גולגולת  "דוושירמה", במסגרתו נדרשו התושבים המקומיים לספק כנגד רצונם את הבנים הטובים ביותר שלהם לטורקים. בנים אלו עברו המרה ואינדוקטרינציה דתית ואומנו להפוך לחיילי העילית של הצבא העותמאני, היניצ'רים, אשר חזרו לאחר מכן לתקוף את בני דתם לשעבר. הווייבוד (שליט) של ואלכיה (רומניה המודרנית) ולאד "דרקולה" השלישי, המוכר בכינויו ולאד צֶפֶשׁ - "המשפד" - הגיב לדרישה זו באמצעות שליחת אנשי המשלחת הטורקית חזרה למהמט עם הטורבנים משלהם ממוסמרים לראשיהם. המשמעות הייתה מלחמה. מהמט גייס את אחד הצבאות העותמאניים הגדולים בהיסטוריה - לפי הערכות מסוימות בין 150 ל-300 אלף לוחמים – ופלש לואלכיה. הכוח הזה הנחיל טרור ואימה על כל מקום שעבר בו   וביצע זוועות שונות שלא ניתן אפילו לתאר אותן, במיוחד נגד נשים וילדים. כוחו של ולאד הורכב מכ-30 אלף חיילים בלבד, רבים מהם היו איכרים ש"השריון" שלהם היה למעשה צמר כבשים ונשקם היה גרזנים, חרמשים ופטישים. על כן, נאלץ הווייבוד לפעול ...