מורשתו של ולאד "דרקולה".
מורשתו של ולאד "דרקולה".
לפי התפיסה המקובלת החלה ההיסטוריה
של רומניה כמדינה מוגדרת עם נסיכויות רומניה או נסיכויות הדנובה, בדומה לאופן שבו
רוסיה החלה עם נסיכות מוסקבה. המקור ההיסטורי שלהן הוא בימי הביניים המאוחרים
ונוצר עקב הפלישות המונגוליות לאירופה. עדיין, נקודות הפתיחה של שתי המדינות
נבדלות זו מזו; המבשר הרוחני שממנו שאבה רוסיה את חסותה הייתה נסיכות קייב (רוס של
קייב), אשר התקיימה באזור אוקראינה המודרנית. עבור נסיכויות רומניה היו אלו
האלמנטים דוברי הלטינית של קונסטנטינופול. פטרונות זו שהחלה בקונסטנטינופול הייתה
נקודת פתיחה חשובה מאוד, אם כי מוכרת פחות כיום, עבור נסיכויות מולדובה (מולדביה)
ו-ולאכיה, כמו גם עבור אויביהן.
מהמט השני, כובש קונסטנטינופול,
למשל, התנגד למעמד האוטונומי למחצה של נסיכויות רומניה כבנות חסות של האימפריה
העותמאנית. כל עוד היו עדיין קיימות ולאכיה ומולדובה כמדינות במאה ה-15, כך הייתה זו
עדיין משימתו של מהמט להמשיך להשתלט על כל אזורי קונסטנטינופול; זו הסיבה לניסיון
הכושל שלו להשמיד את הנסיכויות בעזרת צבאות גדולים אף יותר מאלו שבעזרתם הוא כבש
את קונסטנטינופול. שטפן הגדול - שליט (וויווד)
מולדובה - לא באמת ראה את עצמו כצלבן הלוחם לבלום את הג'יהאד, אולם הוא הפך לכזה
בעל כורחו כאשר הנחיל לסולטן ב-1475 את התבוסה הקשה ביותר שלו בקרב וסלוי.
באופן מסורתי, בתפיסת הג'יהאד, לא
השתייכו נסיכויות מולדובה ו-ולאכיה לא ל"בית האסלאם" כגון במקרים של
בולגריה ויוון אשר נכבשו באופן מלא, ולא ל"בית המלחמה", אלא למה שהוגדר
כ"בית השלום". לעותמאנים הייתה שליטה אך ורק על ערי הנמל בגדה הצפונית
של הדנובה או חופי הים השחור ולא הייתה להם אחיזה יבשתית כמו באזורים הכבושים
דרומית לדנובה.
למעשה, עד תחילת המאה ה-18 לא
נחשבו הנסיכויות לשטחה של האימפריה העותמאנית. בשלב זה ניסו העותמאנים להרגיע אזור
בעייתי זה שגרם להם לקשיים כה רבים באמצעות התקנת שושלת פרו-טורקית של מנהיגים
יווניים שנקראו "פנרים", אשר היו למעשה בובות של הטורקים בנסיכויות
הרומניות. עד לשלב זה לא ניתן היה לבנות שום מסגד באופן חוקי בשטח הנסיכויות ללא
אישור חריג מהנסיך והן אף קיבלו פטור מגיוס הכפייה של בניהם ליניצ'רים במסגרת מערכת ה-דוושירמה, זכות שמדינות
הבלקן לא היו זכאיות לה. לעתים, במקרים בהם לא
עמדו הצדדים בתנאים הללו, התרחשו עימותים צבאיים בין העותמאנים לנסיכויות.
ניתן לציין שגם אוסטריה של בית
הבסבורג החזיקה בסטטוס דומה במשך שנים רבות. לאחר שכבשו העותמאנים את הונגריה
ב-1526, הם כשלו בניסיונם הראשון לכבוש גם את וינה ב-1529. שני הצדדים הללו המשיכו
להילחם בשארית המאה ה-16, אולם בית הבסבורג, אשר היה בקונפליקט גם עם מעצמות אירופיות אחרות, ניסה לשלם לטורקים שוחד
תמורת שלום בכל הזדמנות שיכול היה. הדבר הגביל במשך
שנים רבות את העימותים בין העותמאנים לבית הבסבורג
לגבול ההונגרי, אולם זה הוביל למעשה את אוסטריה לסטטוס של חסות. העותמאנים אף
התנגדו לתואר "קיסרי רומא" אותו העניקו לעצמם קיסרי בית הבסבורג. כמו
כן, בזמן שהקיסרים האוסטרים טענו שהתשלום שהם משלמים הוא למעשה "גמלה",
הטורקים מצדם טענו כי מדובר ב"מס הוקרה".
כך, החל מהמצור הראשון על וינה
ב-1529 ועד סופה של המלחמה הארוכה בטורקים ב-1606 הייתה אוסטריה הלכה למעשה מדינת
חסות טורקית, אך לאחר מכן נאלצו העותמאנים להסכים באופן משפיל לקרוא לשליטי בית
הבסבורג "קיסרי רומא". המהלך ערער את המשימה העותמאנית מאז מהמט השני
במאה ה-15 אשר הייתה לכבוש או להשמיד כל אומה הזוכה לפטרונותה של רומא, ועל כן הם
דרשו מהאוסטרים להעלות את סכום "מס הוקרה". המצב המורכב הזה נמשך עד
המצור השני על וינה ב-1683. לפיכך, הכינוי השגוי "שלטון עותמאני" אינו
חל במידה רבה, כמעמד חוקי, על הנסיכויות הרומניות שלפני המאה ה-18 מאשר על אוסטריה
בשלב מסוים - אם כי החסות העותמאנית הורגשה תמיד בצורה ישירה הרבה יותר בנסיכויות.
זה היה האויב נגדו לחם "דרקולה" במהלך חלק גדול משלטונו.
השלטון השלישי של ולאד השלישי "צפש" היה כמו הראשון - קצר
מאוד. כחודש בלבד לאחר ההסמכה שוב פלשו בסוף 1476 או
תחילת 1477 הטורקים לולאכיה וכפי שנכתב במכתב ששלח השגריר של הדוכס של מילאן
ל-בודה: "הטורקים נכנסו לולאכיה ושוב כבשו את
המדינה וחתכו לחתיכות את דרקולה, המפקד של מלך הונגריה, עם כ-4,000 מאנשיו".
המקורות מציגים עדויות שונות באשר לאופי בו מצא אויב הג'יהאד את מותו.
שטפן הגדול ממולדובה, למשל, כותב כי לאחר שיצא
עם 200 שומרים, "זמן קצר מאוד לאחר מכן חזר בסאראב [הבויאר] הבוגד [עם בעלי
בריתו הטורקים] ומצא אותו [דרקולה] לבדו והרג אותו"; כל אנשיו נהרגו יחד
איתו, מלבד עשרה.
מקור אחר טוען שולאד הצליח להדוף את בסאראב והטורקים,
אולם אז נבגד בידי האצילים האחרים ונרצח על ידם באופן הדומה לזה של יוליוס קיסר,
לא לפני שהרג עשרה מהם במו ידיו. אכן, נראה שמרבית העדויות מרמזות על בגידה, והוא
אכן היה פרנואיד, לא סמך על אף אחד ותמיד הסתובב עם שומרים. הכרוניקאי החשוב של
ימי הביניים אשר כתב על אוסטריה והונגריה יעקוב אונרסט בן המאה ה-15 אכן מתאר
מזימה משוכללת:
"דרקולה נהרג בערמומיות רבה, כי
הטורקים רצו לנקום את האיבה הגדולה שהוא נשא נגדם במשך זמן כה רב וגם את הנזקים
הגדולים [שהוא] גרם להם. הם שכרו טורקי [או משרת עותמאני לפעול] כאחד ממשרתיו
במשימה להרוג אותו בזמן שירתו. הטורקי קיבל כנראה הוראה לתקוף את דרקולה מאחור.
לאחר מכן היה עליו לכרות את ראשו ולהחזירו רכוב על סוס אל הסולטן."
אכן, ראשו של ולאד נשלח לקונסטנטינופול הכבושה וננעץ על היתד הגבוה
ביותר בעיר. וכך הסתיימה אחת הדמויות המרתקות של
ההיסטוריה - אדם שהפך לאגדה מאיימת עוד בימי חייו. וכיצד ההיסטוריה
שופטת את ולאד השלישי דרקולה? בביוגרפיה חשובה על חייו נכתב:
"ולאד היה דמות הרואית וטרגית
כאחד. אדם שניסה לעצב את ההיסטוריה, אבל גם כזה שעוצב על ידה ... גדולתו של ולאד
טמונה בעובדה שהוא ביקש להתעלות מעל הגבולות שהציבו לו זמן ומקום. זה טבעי לפרגן לאנדרדוג,
זה שעומד להילחם על מה שהוא מאמין שנכון כנגד כל הסיכויים. זו אחת הסיבות שולאד
כבש את דמיונם של אינספור דורות ומדוע כה רבים ביקשו להשמיץ אותו במהלך חייו.
ההתרסה ההרואית שלו כלפי האימפריה החזקה ביותר של ימיו, היא, מעל לכל, מה שהבטיח
את מקומו בהיסטוריה של אירופה..."[1]
הווייבוד (שליט) של ולאכיה הזה היה בראש ובראשונה אויב בלתי נסבל ואולי אף קיומי של הטורקים, חרף העובדה
שהוא, כמו אביו ובעיקר אחיו ראדו, יכול היה בקלות להיכנע להם ולהפיק מהם תועלת.
במקום זאת הוא בחר להתנגד לג'יהאד, ירק בפניהם בהזדמנות הראשונה שהייתה לו ועשה את
כל מה שהיה ביכולותיו על מנת לבלום את התקדמותם לממלכת ולאכיה. הוא הבין שבאש יש
להילחם רק באמצעות אש והשתמש בטקטיקות שלמד מהטורקים נגד הטורקים עצמם. בדומה לסקנדרבג האלבני לפניו, הייתה הצלחתו במידה גדולה עקב העובדה שגם
הוא היה בעל היכרות אינטימית מקרוב כנגד
רצונו עם הטורקים בצעירותו, חוויה שהותירה בו חותם נפשי בל יימחה, וכך
גם תקופות השבי הארוכות שחווה. כפי שנכתב עליו בביוגרפיה נוספת:
"יש לראות את כל חייו של דרקולה
על פני סורגי הכלא - למעשה הוא בילה כפול שנים בכלא ממה שעשה על כס המלכות, ובכל
אחד מהרגעים הללו הייתה סכנה לחייו. עובדה זו בוודאי מספקת להיסטוריון רמז רלוונטי
מדוע העריך דרקולה את החיים ברמה כה נמוכה. אפשר להוסיף להסברים האלה שכילד לא היה
לו כמעט קיום משפחתי. כשהיה ילד צעיר, הוא נשלח לחצר מרוחקת וזרה כבן ערובה,
בידיעה שאביו נוקט במדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם הבטחות שניתנו; הוא היה עד
להתעללות מינית [מצד הטורקים] באחיו הצעיר, ראדו, ולעקירת עיניהם של בני ערובה
אחרים. בהמשך חייו נודע לו שאביו נרצח; אחיו הבכור נקבר בחיים; .... [הוא] התמודד
עם עריקה המונית של הבויארים וקנוניות של בני משפחתו, כולל שטפן. לבסוף, המלך
ההונגרי מתיאש, שבו נתן את מבטחו, בגד בו."[2]
ועדיין, חרף כל זאת, ולאד תמיד הצליח להתרומם
שוב ולהתנגד לטורקים באופנים שמעטים אחרים היו יכולים. אולם לאחר מותו, בדומה
לאלבניה לאחר מותו של סקנדרבג והונגריה לאחר מותו של יאנוש הוניאדי, גם
ולאכיה הוכנעה במהירות על ידי הטורקים ונותרה
תחת שליטה עותמאנית קרוב ל-500 שנים, התרחשות שההשפעות
שלה עדיין ניכרות גם היום. ללא אנשים כגון האדון המשפד של ולאכיה, הלב האמיץ של אלבניה והאביר
הלבן של הונגריה אשר היו מנהיגים אמתיים, הובילו והעניקו השראה היסטורית אדירה, ואשר באמצעות מעשי תעוזה טהורים הצליחו להביס את הג'יהאד במספר אירועים
חשובים כנגד כל הסיכויים, היה זה בלתי נמנע שכל אזור הבלקן היה נופל לעותמאנים;
זאת הודות במידה רבה לשליטים ואצילים מקומיים אנוכיים, פחדנים או אופורטוניסטים,
אך ביתר שאת, גם לטבעה השברירי של הנצרות, שהוחמר בשל השסע הקתולי-אורתודוקסי ומאוחר
יותר גם הפרוטסטנטי.
למעשה, הטורקים תמיד הסתמכו על חוסר האחדות של האויבים שלהם במטרה
לקדם את הג'יהאד. עוד במאי האיום של 1453 שקל מהמט השני האם לפקוד על מתקפה חזיתית
על חומות קונסטנטינופול משום שכישלון יכול היה להחליש את כוחותיו אל מול מתקפת נגד
פוטנציאלית מכיוונה של אירופה. הגנרל העותמאני זנגאן פאשה, אשר במקור היה גם הוא
נער אלבני אשר נלקח מביתו ועבר אינדוקטרינציה והמרה דתית ואומן כיניצ'ר, המליץ
לסולטן לקיים את המתקפה. קשה יהיה לערער על דבריו גם היום:
"אתה, הו פדישה, מכיר היטב את המחלוקות
הגדולות המשתוללות באיטליה, במיוחד, ובכל פרנקיסטאן [אירופה] בכלל. כתוצאה
מהמחלוקות הללו, הגאיורים ["כופרים"] אינם מסוגלים לפעול נגדנו.
הפוטנציאלים הנוצרים לעולם לא יתאחדו נגדנו. כאשר, לאחר מאמצים ממושכים, הם מסכמים
משהו כמו שלום בינם לבין עצמם, זה אף פעם לא נמשך זמן רב ... אין ספק שהם חושבים
הרבה, מדברים הרבה ומסבירים הרבה, אבל אחרי הכל הם עושים מעט מאוד. כשהם מחליטים
לעשות משהו, הם מבזבזים זמן רב לפני שהם מתחילים לפעול. נניח שהם אפילו התחילו
משהו. הם לא יכולים להתקדם מאוד עם זה כי הם בטוח לא יסכימו ביניהם כיצד להמשיך..."
מהמט פקד על מתקפה. יומיים לאחר מכן קונסטנטינופול נפלה. זנגאן פאשה זכה
להוקרה וקודם למשרת הווזיר הגדול של העותמאנים. בהקשר לולאד, קיימת סיבה מרכזית
מאוד נוספת להתנגדותו העזה לטורקים אשר לרוב נשכחת או זוכה להתעלמות היסטורית:
"לאחר נפילת קונסטנטינופול, הוא,
כמו רבים מיורשיו, ראה את עצמו כפטרון ומגן העצמאי היחיד של האורתודוקסיה המזרחית,
מאות שנים לפני שרוסיה קיבלה את המעטפת המסורתית הזו ... עם זאת, מעבר לארצו היה הקונספט
הרחב הרבה יותר של ארץ מולדת של הציוויליזציה האירופית, שיש להגן עליה מפני אמונה
זרה. את המשימה הזו הוא ירש מהמורה שלו הוניאדי ומהצלבנים של פעם."[3]
ללא ספק, הייתה הדת מרכיב מרכזי בהתנגדותו לאויביו. הדבר בא לידי
ביטוי, לדוגמה, בהסכם שביצע עם מהמט ב-1459; ההסכם היה קנאי
מאוד בשמירה על זכותה הנוצרית של ולאכיה כפי שניתן לראות בכמה ממונחיו:
"אם נוצרים כלשהם יאמצו את האסלאם כשהם
מחוץ למדינה [בשטחים עותמאניים], עם שובם הם יחזרו שוב לנצרות ... כאשר למוחמדני תהיה
מחלוקת עם וולאכי, התיק יידון על ידי המועצה המלכותית, על פי מסורות הארץ [כלומר
על פי תפיסות צדק נוצריות לא מוסלמיות] ... לסוחרים טורקיים לא תהיה הזכות לקחת
איתם משרתים וולאכיים משני המינים, ולא יורשה להם מקום מיוחד לתפילתם."
יתר על כן, בניגוד לתפיסה הפופולרית החלקית מאוד שהגדירה אותו מאוחר
יותר, "היה דרקולה נראה לעתים קרובות בחברת
נזירים אורתודוקסים רומנים. הוא נודע כמי שחיבב במיוחד את המנזרים של טיסמנה ושל
סנאגוב, שבשניהם ביקר לעתים קרובות ... גם כאשר הטיל עונש מוות, הוא התעקש על טקס
ראוי לקורבנותיו וקבורה נוצרית ... דרקולה גם היה די אדם של ימי הביניים כדי לקחת
את שבועת הדרקון שלו ברצינות, והוא ראה את עצמו כצלבן נוצרי נגד הכופרים".[4]
הוא גם ייסד את המנזר של קומאנה, שלח תרומות להר
אתוס, ואפילו "הקים כנסייה ריבונית בארצו, ובעצם הניח את הבסיס לכנסייה האורתודוקסית
הרומנית. יש להכיר בכך כאחד ההישגים הגדולים ביותר שלו כנסיך ולאכיה".[5] בנוסף, על פי מסמך בן התקופה, ולאד בנה "מבצר בבוקרשט", דהיינו
הוא הניח את היסודות של מדינת רומניה המודרנית.
בדומה לסקנדרבג, ולאד זכה להוקרה לא רק
במולדתו רומניה המודרנית, אלא גם הפך לשם מוכר בכל רחבי העולם, אף הרבה יותר
מהמנהיג הצבאי האלבני. אולם הדמיון המודרני מסתיים כאן. בזמן שהתהילה המודרנית של סקנדרבג קשורה להתנגדותו ההירואית לטורקים, דרקולה זכור בעיקר כדמות
צמאת דם. עם פרסומו של הרומן "דרקולה" של ברם סטוקר ב-1897
שוב הפך הרומני ההיסטורי לדמות שנויה במחלוקת. בזמן שהסקסונים של המאה ה-15 הפכו
אותו לסדיסט מטורף אך עדיין אנושי, הסופר האירי הפך אותו לערפד - ייצור לילי שעף בחשכה בחיפושיו אחר קורבנות חפים מפשע לפני שחוזר
לארון המתים.
כצפוי וכידוע, סטוקר ידע מעט מאוד על ההיסטוריה של רומניה, ואפילו
פחות על דרקולה ההיסטורי. בהתבסס בעיקר על התפיסה אותה קידמו הסקסונים, בעיקר
התפיסה לפיה נהג לשתות את דם אויביו, סטוקר מצא למעשה
שם מתאים עבור האנטגוניסט מוצץ הדם של הרומן שלו, ובכך סיפק לו גם סוג של חזות
היסטורית. דרקולה הפך לרב מכר אייקוני, ולאחר מכן
העניק גם השראה לאינספור ספרים, רומנים, סרטים הוליוודיים וסדרות טלוויזיה הסובבות
סביב ערפדיות - שאף אחד מהם לא אומר דבר על המציאות ההיסטורית אלא תורמים לעיוות
הקונטקסט ההיסטורי שבו פעל ולאד השלישי דרקולה האמתי.
תרומה נוספת לתופעה היו חפירות שבוצעו ב-1933 כאשר נמצא קבר לא מסומן
במנזר סנאגוב, המקום בו האמינו רבים שקברו הנזירים
הרומנים את גופת חסרת הראש של הפטרון שלהם. הממצא הוצג כסצנה מסרט אימה, וכפי
שדיווח מנהל החפירה: "מתחת למצבה המיוחסת לולאד לא היה קבר. רק עצמות ולסתות רבות של סוסים".[6]
[1] Kurt W. Treptow, Vlad III Dracula: The Life and Times of the
Historical Dracula, The Center for Romanian Studies, 2020.
[2] Radu R. Florescu and Raymond T. McNally, Dracula:
Prince of Many Faces, Back Bay Books, 1989.
[3] ibid.
[4] ibid.
[5] Treptow.
[6] https://kutztownenglish.files.wordpress.com/2015/09/jds_v4_2002_rezachevici.pdf
