דרקולה של ברם סטוקר

 

דרקולה של ברם סטוקר.

לא מעט סופרים כתבו הרבה ופיתחו את האמנות שלהם לרמה של הישגים סופרלטיבים. במקביל, ישנם גם את הנדירים שכתבו מעט מאוד ועדיין הצליחו להשיג הצלחה כבירה בפרויקט גדול אחד. אחד מהנדירים הללו היה הסופר האירי ברם סטוקר (1847-1912). הרומן שלו "דרקולה" הוא ללא ספק אחת היצירות הספרותיות המדהימות בהיסטוריה.

סטוקר הבין ברמה הבסיסית שהשימוש הספרותי באימה צריך להסתמך על יצירת מצבי רוח ולא על סצנות תפאורה פשוטות. וכל דבר חייב לתרום למצב רוח זה: מילים, שמות, מקומות, דיאלוגים ואפילו סימני פיסוק. כולם חייבים להוביל לנקודות השיא של האימה והפחד.

אם בוחנים את הרקע של סטוקר, הרי שאין דבר בעברו המרמז על כישוריו כסופר אימה. בשונה מ-ה.פ. לאבקרפט, למשל, הוא לא הגיע ממשפחה ותיקה שריחפה מעליה אווירת ריקבון, וגם הוא לא היה חולני כנער. ובשונה מאדגר אלן פו, הוא לא היה מכור לסמים או אלכוהול.

ברם סטוקר נולד בדבלין ב-1847 וקיבל את השכלתו בטריניטי קולג'. עם סיום הלימודים הוא התחיל לחבב את התיאטרון ועבד במשך תקופה מסוימת כמבקר של הצגות תיאטרון. לאחר נישואיו עבר ללונדון ב-1878 במטרה להיות קרוב יותר לקהילת השחקנים.

בין השנים 1879-1898 ניהל את תיאטרון ליסיאום המפורסם. ייתכן שהיה זה עקב היכרותו עם הבמה שהוא פיתח את החיבה לדרמטי, כפי שבא לידי ביטוי בולט בכתביו.

היה זה בלונדון שהוא החל לעבוד עם הנרי אירווינג, אולי השחקן הפופולרי ביותר בתקופתו. ביחד הם טיילו בעולם, ולכל הפחות בשני מקרים ביקר סטוקר גם בבית הלבן ופגש הן את תאודור רוזוולט והן את ויליאם מקינלי.

בשלב כלשהו במהלך מסעותיו הוא פגש את ארמין ואמברי - סופר, בלשן ותייר יהודי-הונגרי - לו הייתה השפעה אדירה על חייו של סטוקר. ייתכן מאוד שאף שימש כיועץ עבור "דרקולה". אכן, היה ואמברי בעל היכרות מלומדת עמוקה עם הפולקלור העתיק של הבלקן ומזרח אירופה, והיה אולי מן הראשונים שדגלו בקשר לשוני בין השפה ההונגרית לטורקית (כיום אכן ידוע שיש בין שתי הקבוצות קשר לינגוויסטי משפחתי עתיק).

העבודה בתיאטרון דרשה רבות מזמנו של סטוקר והיא לא בהכרח הייתה בעלת הכנסה משתלמת. הוא היה אדם סקרן באשר לענייני העולם, ובמטרה להשלים הכנסה הוא החל לכתוב בזמנו הפנוי. מאמציו הראשוניים לא הספיקו. עד אז הוא מעולם לא הציג כישרון ספרותי רב, אולם, כפי שקרה פעמים רבות לאורך ההיסטוריה, יש לגאונות דרך לצוץ במקומות לא צפויים.

ב-1897 הוא פרסם רומן בשם "דרקולה". כותרתו המקורית הייתה "האַל-מֵת", אולם ברגע האחרון שינה סטוקר את הכותרת. לא ניתן אמנם לדעת בוודאות, אולם ייתכן מאוד כי במקור נועד החיבור להיות בכלל מחזה. כך או כך, מדובר ברומן האימה הגותי הגדול ביותר שאי פעם נכתב.

הפעולות של הרומן מוצגות בצורת מתוחכמת באמצעות קטעים ממכתבים, יומנים ו"דיווחים ממקור ראשון". ההתרחשות הכללית היא שערפד "אל-מת" בשם "הרוזן דרקולה" מבקש לברוח מגבולותיו בהרי הקרפטים ברמה הטרנסילבנית ולעבור לעיר מאוכלסת יותר - לונדון - בה הוא יוכל להדביק אנשים אחרים ב-ערפדות.

מי שעוקב אחרי הרוזן הוא ד"ר ואן הלסינג, אשר יודע בדיוק מה הם הערפדים וכיצד ניתן להשמיד אותם.

הרומן מקבל את השראתו ממספר מקורות שונים. הוא עושה שימוש בפחד האנושי מפני הדבקות וזיהומים והתפשטותה של מחלה מוזרה שיכולה להשתלט על נפשנו. הוא משחק בסקרנותנו לגבי הטרפות המינית וברעב ובתשוקה הגשמית. הוא משחק גם בסלידה המולדת שלנו מכך שדם החיים שלנו מתרוקן על ידי כוחות בלתי נראים. ובנוסף לכל היסודות הפסיכולוגיים המובנים האלה, מדובר גם בסיפור נהדר: המרדף וההרס של רוע עתיק שיוצר עלילה משובחת.

ג'ונתן הארקר הוא הדמות הראשית של הרומן, עורך דין אנגלי המבקר את טירתו של דרקולה. ב"יומנו" זוכים הקוראים לאינדיקציה הראשונה המרמזת כי דרקולה אינו לגמרי אנושי:

"כאשר נשענתי מהחלון, עיניי נתפסו על ידי משהו שזז קומה מתחתיי, וקצת משמאלי, שם חשבתי, לפי סדר החדרים, שחלונות חדרו של הרוזן עצמו יביטו החוצה ... נסוגתי מעבודות האבן והבטתי בזהירות החוצה. מה שראיתי היה ראשו של הרוזן יוצא מהחלון ... אולם עצם הרגשות שלי השתנו לסלידה ואימה כשראיתי את האיש כולו מגיח לאט מהחלון ומתחיל לזחול במורד חומת הטירה מעל התהום הנוראה, כשפניו כלפי מטה עם גלימתו פרושה סביבו כמו כנפיים גדולות. בהתחלה לא האמנתי למראה עיני...

מכאן הופכת העלילה לנוראית עוד יותר עבור הארקר וחבריו.

קשה לומר בוודאות עד כמה הכיר סטוקר את דרקולה ההיסטורי - ולאד צפש השלישי - כמו גם אודות הפולקלור המזרח-אירופי. כנראה שלא הרבה, זאת, חרף הקשרים עם ואמברי. אין בכתיבתו את התובנה ההיסטורית והישגיו של ולאד לבלום את הג'יהאד של הח'ליפות העותמאנית למזרח אירופה.

"דרקולה" לא היה אומנם הרומן הראשון להציג ערפדות וכל הקשור לכך, אולם שוב, יצירה ספרותית אינה לחלוטין מקורית. הגדולה נמצאת ביכולותיו של המחבר לעבד את חומר הגלם הקיים לצורה משכנעת ספרותית.

אין כל ספק כי סטוקר היה סופר יצירתי מאוד אשר שילב באופן מדהים את המיתוס של ולאד המשפד, הערפדות, "רוזנת הדמים" ארז'בט באטורי ואת הפחדים הוויקטוריאניים הנפוצים.

הרומן הפך להצלחה מיידית ומעולם לא יצא מהדפוס. עם זאת, לא היה לסטוקר מזל רב. הוא לא היה סופר מקצועי ולא הצליח להבטיח זכויות יוצרים מחוץ לממלכה המאוחדת. היה זה בתקופה שקדמה להסכמים הבינלאומיים אשר כיום מסדירים נושאים מסוג זה באופן אוטומטי.

הסרט הגרמני "נוספרטו" מ-1922 של פרידריך וילהלם מורנאו היה ללא ספק הפרה של הסטנדרטים המודרניים של זכויות היוצרים. אלמנתו של סטוקר ניצחה אומנם בקרב המשפטי אולם היה זה כבר מאוחר מדי שכן בשלב זה נכנס דרקולה כה עמוק לתרבות הפופולרית שהוא נתפס למעשה כנחלת הכלל.

כתב היד המקורי יקר הערך של הרומן אבד למשך תקופה ממושכת, אולם במהלך שנות ה-80 הוא נמצא בטרנסילבניה. לא לגמרי ברור כיצד הוא הגיע לשם, אולם כיום הוא נמצא בבעלותו של אחד משני מייסדי "מיקרוסופט" פול אלן, אחד האנשים הבודדים בעולם בעל הממון הנדרש לרכושו.

נספח: ולאד או מיכאי?

מיכאי האמיץ (1558-1601) היה לאורך השנים נסיך ולאכיה, נסיך טרנסילבניה ונסיך מולדובה. הוא ניסה לבטל את מעמד החסות העותמאנית של ולאכיה ואף להפוך אותה לאימפריה. קיימות אף טענות מאוד רציניות שהיה זה הנסיך הואלכי הזה ולא קרוב משפחתו ולאד צפש השלישי אשר היווה למעשה את ההשראה לדמות ה-דרקולה של ברם סטוקר.[1] מעניין לא פחות, גם הטענות לפיהן היה מבוסס דרקולה של סטוקר על ולאד צפש עדיין מציינות שקיימת דמות מסוימת, שהוזכרה על ידי הרוזן, שמבוססת ככל הנראה על מיכאי האמיץ.[2] מה שהטענות הללו מפספסות, עם בחינה מדוקדקת של ספרו של סטוקר, היא האפשרות שהרוזן דרקולה מדבר על עצמו בגוף שלישי.
באזכוריו של הרוזן בפרק השלישי, ההתלהמות הנוסטלגית שג'ונתן הארקר מכנה "סיפור הגזע שלו", מתאר דרקולה אב קדמון שלו, שאותו ייתכן מאוד סטוקר אכן מבסס על ולאד צפש. ייתכן גם שסטוקר התבלבל בין ולאד צפש לבין אביו ולאד השני דראקול (אב קדמון של מיכאי).[3] במידה ואכן הייתה זו טעות מצדו של סטוקר, הרי שנראה שהוא משקף את המקור שלו - ספר של דיפלומט אנגלי מתחילת המאה ה-19 אודות נסיכויות ולאכיה ומולדובה אשר תיאר הרבה יותר אודות מיכאי האמיץ מאשר ולאד השלישי.[4]
במידה ודעה זו נכונה, אין זה יהיה מפתיע משום שבזמן שולאד חי בימי הביניים המאוחרים, היה מיכאי דמות מהתקופה אותה כינו האנגלים "העידן האליזבתני". מיכאי האמיץ, כאמור קרוב משפחתו של ולאד, היה למעשה מצביא צבאי מצליח יותר ממנו נגד העותמאנים ועד המאה ה-20 גם נכתב עליו למעשה הרבה יותר מדרקולה.
במהלך שנות המלחמה הארוכה בטורקים בין בית הבסבורג לעותמאנים (1593-1606) פורסמה ספרות אנגלית חסרת תקדים אודות הטורקים. חלק גדול מהכתיבה מתארת באופן ישיר או עקיף את אירועי המלחמה.[5] מיכאי מופיע כדמות מרכזית במלחמה זו והוא היה לא רק מפקד צבאי אלא גם מנהיג שנוי במחלוקת. לבסוף, מה שהתחיל עוד באמצעות האופן שבו תפס את שלטון ולאכיה ב-1593, הוא הקים על עצמו אויבים רבים מדי, בין אם טורקים, יוונים, יהודים ואפילו האפיפיורות, דבר שהוביל בסופו של דבר להתנקשות בחייו ב-1601.

[1] Hans Corneel De Roos, "Count Dracula’s Address and Lifetime Identity", in Marius-Mircea Crișan (ed.), Dracula: An International Perspective, Palgrave Macmillan, 2017, pp. 95-118.

[2] Radu R. Florescu and Raymond T. McNally, Dracula: Prince of Many Faces, Back Bay Books, 1989.

[3] Hans Corneel De Roos, "Bram Stoker’s Vampire Trap - Vlad the Impaler and his Nameless Double", Linköping Electronic Articles in Computer and Information Science, vol. 14 no. 2, (2012).

[4] William Wilkinson, An Account of the Principalities of Wallachia and Moldavia, Longman, 1820.

[5] Anders Ingram, Writing the Ottomans: Turkish History in Early Modern England, Palgrave Macmillan, 2015.