מתקפת הלילה של דרקולה ב-טרגובישטה, 1462.
מתקפת הלילה של דרקולה ב-טרגובישטה, 1462.
בשנת 1462 דרש הסולטן העותמאני מהמט השני מהרומנים את מס הגולגולת "דוושירמה", במסגרתו נדרשו התושבים המקומיים לספק
כנגד רצונם את הבנים הטובים ביותר שלהם לטורקים. בנים אלו עברו המרה ואינדוקטרינציה
דתית ואומנו להפוך לחיילי העילית של הצבא העותמאני, היניצ'רים, אשר חזרו לאחר מכן
לתקוף את בני דתם לשעבר. הווייבוד (שליט) של ואלכיה (רומניה המודרנית) ולאד
"דרקולה" השלישי, המוכר בכינויו ולאד צֶפֶשׁ - "המשפד"
- הגיב לדרישה זו באמצעות שליחת אנשי המשלחת הטורקית חזרה למהמט עם הטורבנים משלהם
ממוסמרים לראשיהם. המשמעות הייתה מלחמה.
מהמט גייס את אחד הצבאות
העותמאניים הגדולים בהיסטוריה - לפי הערכות מסוימות בין 150 ל-300 אלף לוחמים –
ופלש לואלכיה. הכוח הזה הנחיל טרור ואימה על כל מקום שעבר בו וביצע
זוועות שונות שלא ניתן אפילו לתאר אותן, במיוחד נגד נשים וילדים. כוחו של ולאד הורכב
מכ-30 אלף חיילים בלבד, רבים מהם היו איכרים ש"השריון" שלהם היה למעשה
צמר כבשים ונשקם היה גרזנים, חרמשים ופטישים. על כן, נאלץ הווייבוד לפעול בשיטת
הגרילה. הוא אכן הצליח להוציא אל הפועל מספר פשיטות מוצלחות נגד הפולשים, אולם בפועל
לא הייתה לכך כמעט שום השפעה שכן הורכב הכוח העותמאני מג'יהאדיסטים צורחים
"רבים כמו הכוכבים בשמים", כפי שכתב אחד המקורות המוקדמים.
מתוך ידיעה שלעולם לא יוכל להביס
את הפולשים, החליט ולאד לעשות את הדבר היעיל ביותר שיכול היה - לערוף את ראשו של
הנחש הג'יהאדיסטי העצום הזה שהורס את ארצו: בניסיון לפזר ולפרק את הכוח הטורקי,
הוא החליט להתנקש בחייו של הסולטן.
כך, בלילה חשוך באופן מוחלט בין
ה-16 ל-17 ביוני 1462, ליד מרגלות הרי הקרפטים, המקום בו הקימו מהמט וצבאו את
המחנה שלהם וישנו, פשט כוחו של ולאד (בין 2000 ל-7000 חיילים) בעוז ועוצמה על גוב
האריות הזה בחיפוש אחר הסולטן עצמו.
לפי עדות אחד הפושטים, נע ולאד
"מהיר כמו ברק לכל הכיוונים" ו"שחט מספר גדול של טורקים" תוך
שהוא מחפש את מהמט. הסולטן, תחת החשכה ורעש הלחימה, היה במצב של כאוס כמו שאר
כוחו, ובפאניקה "ברח מהמחנה". עדות זו מוסיפה שהפשיטה הלילית האדירה
הזאת נמשכה 6 שעות והסתיימה בדיוק לפני עלות השחר. היה זה רק בשלב זה ש-ולאד נסוג
למבצרו בהרים, בזמן שהסולטן "הוברח כמעט בכוח." לגבי ולאד, "איש לא
העז לרדוף אחריו, כי הוא גרם לאימה ולמהומה כזו."
היניצ'ר והכרוניקאי ממוצא סרבי קונסטנטין
מיכאילוביץ' אשר נכח במחנה העותמאני הדגיש עוד יותר את הפרנויה שאחזה בטורקים עוד
לפני הפשיטה הלילית:
"למרות שלנסיך הרומני היה צבא קטן, תמיד התקדמנו בזהירות רבה
ובפחד ובילינו לילות בשינה בתעלות [שהיו מוקפות יתדות]. אבל גם באופן זה לא היינו
בטוחים; כי במשך לילה אחד הרומנים פגעו בנו. הם טבחו בכמה אלפי טורקים ... הסולטן
ספג הפסדים גדולים."
עקב הדרמטיות והייחודיות של
האירוע, כתבו בני התקופה לא מעט אודות הפשיטה הנועזה הזאת, המוכרת במקורות רק
כ"מתקפת הלילה" של דרקולה. הכרוניקאי הביזנטי בן התקופה לאוניקוס
צ'לקוקונדילס כותב כי "תחילה, הייתה אימה גדולה במחנה, שכן אנשי הסולטן
האמינו שאיזה צבא זר גדול תקף אותם, שהגיע מבחוץ; הם האמינו שהם נידונים לחלוטין
לאבדון והגיעו למצב של פחד גדול ולרעד". הוא הוסיף כי לאחר מכן הם ראו ב-ולאד
דמות סמכותנית גדולה, אשר דהרה בלילה במבנה פלנקס צפוף "עם לפידים וקרנות
תרועה, לאותת על המתקפה".
"הטורקים נהיו מבועתים מאוד והיו
משותקים, כל אחד נשאר במקום שבו הוקם האוהל שלו ... הוא תקף תחילה את הפורטה
[המאהל האישי] של הסולטן. אבל הם החמיצו ותקפו במקום זאת את אוהלי הווזירים, כלומר
של מחמוד ואישק. נערך שם קרב גדול והם הרגו גמלים, פרדות ובהמות משא [כדי לשתק את
העותמאנים]. כשהם נלחמו בקבוצה מסודרת וקומפקטית, הם לא ספגו אבדות ראויות לציון
... ואז הם פנו והסתערו [שוב] נגד הפורטה של הסולטן, אבל הם מצאו את אנשי הסולטן
פרוסים בחוץ. הם נלחמו שם לזמן קצר, ואז פנו לשוק של המחנה, שדדו אותו והרגו כל מי
שעמד בדרכם. עם עלות השחר, ולאד נסוג מהמחנה, לאחר שאיבד מעט מאוד אנשים באותו
הלילה."
כצפוי, המקורות העותמאניים מגזימים
מאוד בכל הקשור לגבורה הטורקית ולאבדות הולאכיות.
ההיסטוריון סאדודין בן המאה ה-16 כתב אודות המתקפה הלילית: "בלילה
חשוך, לבו [של ולאד] מלא רשעות ומלווה בצבא הכופרים שלו, הוא עף כמו ענן שחור לעבר
צבאו של הסולטן החכם, ותקף אותו ... בחצות החל צבא ואלכיה כמו נחל [החל
לנוע] לעבר המחנה הקיסרי ועשו את דרכם רכובים על סוסים לאמצע הצבא המנצח."
החיילים הטורקים נועצים את
חרבותיהם הלוהטות עמוק לתוך ליבם השחור. ערימות הגופות שהרעילו את [האדמה] היו כה
גבוהות עד שניתן היה לראות בקלות את קורבנות הטבח אפילו בלילה כה חשוך. בעזרת
אללה, חייהם של החיילים הטורקים היו מוגנים מפני ההתקפות הרבות של האויב העגום.
החיילים אזרו אומץ ומיהרו לדקור ולחתוך את ידיהם של האויבים [בהתאם לפסוק הקוראני 5:33]. הם הקיפו את הכוחות השפלים, תקפו אותם מצד
אחד והרגו כופרים רבים בחרבם. הם הקיפו אותם באמצע שדה הקרב, ולא השאירו מנוס
לכופרים ... למרות שקז'יקלו [המשפד] נלחם באומץ, הוא החליט לברוח עם כמה מאנשיו,
כי הוא כבר לא היה חזק כמו שהיה קודם. אוקיינוס של דם כיסה את הארץ באותם מקומות,
כך שלא משנה באיזה כיוון נאלץ סוסו ללכת בדם ועל גופות פצועים."
הפעילות הנועזת והתיאורים המפחידים של דרקולה תרמו רבות לשפה
ודימויים שהוליווד ניצלה מאוחר יותר. הסרט ההוליוודי "דרקולה: ההתחלה"
מ-2014 מסתמך במידה מסוימת על כתיבתו של סאדודין שכן מוצגת בו סצנה
בה ולאד - הערפד כמובן - באופן מילולי עף כמו ענן שחור ומטיל את אימתו על הצבא
העותמאני.
למעשה, שוב באופן לא מפתיע, הפכו ושינו הכרוניקאים העותמאניים עם
השנים את תיאורי ההתרחשויות. הדוגמה הבולטת היא מהמט נסרי אשר כתב מעל לחצי מאה
מאוחר יותר כי הג'יהאדיסטים ידעו על המתקפה המתקרבת ולמעשה אף אפשרו לולאד להיכנס
למחנה ובכך למלכודת:
"כשהבינו שקז'יקלו הווייבוד תוקף אותם בלילה,
הם [הטורקים] שתקו, עד שחייליו התפזרו ביניהם. לאחר מכן החיילים הטורקים צעקו את
שמו של [האל שלהם] ונלחמו נגד הכופרים. הם טבחו כל כך הרבה מהם שאפילו חצי
מהכופרים לא שרדו. קז'יקלו בקושי ברח עם חייו ... שאר צבאו של קז'יקלו נכנע וכרע
ברך לפני הסולטן, וקיבל את העבדות".
ההיסטוריון הרומני ניקולאיה יורגה (1871-1940) ציין כי מתקפת הלילה
בטרגובישטה נותרה אחד ה"פרשות הצבאיות הנואשות וההרואיות ביותר בתולדות העותמאנים"
שכן "עד אז לא התרחשה בהיסטוריה הטורקית התקפה ישירה כה נועזת נגד הסולטן
עצמו". לאחר המסע ההיסטורי שלו, במחבוא שלו בהרים, כותב מקור מזרח סלבי עתיק,
"החל דרקולה עצמו להשגיח על אלה שחזרו איתו מאותו הקרב", ומוסיף: "לאדם
שנפצע בחזה הוא היה נותן כבוד גדול ותשבחות, אבל האיש שנפצע בגב, את האיש הזה הוא שיפד
על יתד דרך פי הטבעת, ואומר, 'אתה לא גבר אלא אישה'".[1]
לגבי מהמט, במטרה לייצר רושם מכובד ולהרגיע את זעמו, הוא פקד עם
עלות השחר לצוד כל ואלכי שרק ניתן. אלפי אנשים חסרי כל הובאו בכוח לפניו ונטבחו
באופן פולחני. ראשיהם "נחתכו כדי להזין חרבות", כותב טורסון בג, היסטוריון
עותמאני שהיה שנכח באירוע, ואשר סיפק את ההסבר הבא: "זו הסיבה, כפי שאומר
הקוראן, שהחרב החזקה חייבת ליפול עליהם ולפצל אותם לשניים: 3,700 כופרים הובאו
לסולטן בחיים ואז נחתכו לשניים." בתגובה, לפי מקור עותמאני, בויארים מבוהלים,
אצילי ואלכיה, "התאספו כולם והלכו להתחנן בפני הסולטן", "כורעים על
ברכיהם מולו ונכנעים לו".
שבוי ואלכי שנתפס במהלך הלחימה הובא גם כן לסולטן ותושאל. השבוי
הגיב אומנם ישירות לכל שאלה, אולם כאשר נשאלה היכן נמצא דרקולה, אמר הלה שיודע אך
מסרב לומר עקב הפחד מולאד. לאחר שהזכירו לו שוביו כי יוציאו אותו להורג, ענה להם
כי "הוא היה יותר ממוכן למות, ולא היה מעז לחשוף דבר על האיש הזה." בעודו
מתבונן ומאזין כלאחר יד לצעקות המוות של הוצאתו להורג של הולאכי אשר עדיין סירב
לדבר, נשמע הסולטן מעיר ש"עם פחד כזה המקיף אותו", עלול להיות דרקולה
בלתי ניתן לעצירה.
ולאד ביצע הכנות רבות למתקפה הלילית ולפי צ'לקוקונדילס "אומרים ש"ולאד,
בתחפושת, "נכנס למחנה הקיסר כמרגל, ושכשהוא הסתובב, הוא גילה כיצד הוקם
המחנה. אבל אני עצמי לא מאמין ש-ולאד עצמו ייקח סיכון כזה...". אולם אי
ההצלחה במשימתו העיקרית הייתה שהצבא הג'יהאדיסטי היה פשוט גדול מדי, וכפי שכותב טורסון
בג, הייתה המתקפה "כאילו טיפת מים נפלה לים". עדיין הניסיון ההירואי
להתנקש בסולטן עצמו היה מעשה מאוד ייחודי אותו לא ניסו אפילו יאנוש הוניאדי או סקנדרבג
במהלך שנות הלחימה הרבות שלהם נגד הג'יהאד.
[1] http://hypocritereader.com/52/tale-of-dracula
מקורות:
Kurt W. Treptow (ed.), Dracula: Essays on the
Life and Times of Vlad the Impaler, Center for Romanian Studies, 2019.
Kurt W. Treptow, Vlad III Dracula: The Life
and Times of the Historical Dracula, The Center for Romanian Studies, 2020.
Laonikos Chalkokondyles, The Histories, Vol. 1, trans.
Anthony Kaldellis, Harvard University Press, 2014.
Radu R. Florescu and Raymond T. McNally, Dracula:
Prince of Many Faces, Back Bay Books, 1989.
Konstantin Mihailović, Memoirs of a Janissary, trans.
Benjamin Stolz, Markus Wiener Publishers, 2011.
