מיתוס "תור הזהב" המזרח התיכון

מיתוס "תור הזהב" המזרח התיכון

בעולם המערבי הליברלי של ימינו, שנאה עמוקה ומתמשכת כלפי הציוויליזציה המערבית הפכה לתופעה מוכרת, מדאיגה ומבישה ביותר. ככל שהישגיה של הציוויליזציה המערבית בתחומי המדע, זכויות האדם, הרווחה הכלכלית והחירות גדלים ומתעצמים, כך מתחזק בקרב האינטליגנציה הליברלית דחף פרדוקסלי ומזוכיסטי של שנאה עצמית. דחף זה מתבטא בניסיון בלתי פוסק להאדיר כל תרבות חיצונית, ובלבד שניתן יהיה לתאר אותה כ"קורבן" של המערב וכמודל מוסרי חלופי. אחת הצורות הבולטות, המתוחכמות, המסוכנות והשקריות ביותר של תעמולה זו היא ניפוחו המלאכותי והמנופח של מיתוס "תור הזהב" האסלאמי בימי הביניים. המיתוס הזה אינו תוצר של מחקר היסטורי אובייקטיבי או של עובדות יבשות, אלא צורך אידיאולוגי פוליטי דחוף ומכוון. הוא נועד "להציל" את האסלאם מהשיפוט הנוקב והבלתי נמנע של המציאות העכשווית, דהיינו מציאות של פיגור כלכלי חמור, עריצות דתית קשה, דיכוי שיטתי של נשים ומיעוטים, טרור, עושר נפט מזיק ודגנרציה תרבותית מוחלטת. האפולוגטיקנים המערביים, בסיוע אקדמאים פוסט-מודרניים, מבקשים להוכיח כי האסלאם "היה פעם" נאור וסובלני ובכך הם רומזים למעשה כי המערב והנצרות הם האשמים האמתיים בהידרדרותו. אולם בחינה מדוקדקת, חסרת פניות ומקיפה של העובדות ההיסטוריות מגלה תמונה הפוכה לחלוטין: אותה תקופה של פריחה לכאורה לא הייתה תוצר של הדת האסלאמית עצמה, אלא התקיימה בזכות שרידי התרבויות המפוארות שהאסלאם כבש בכוח החרב ודעכה במהירות ברגע שהצליחה הדוגמה הדתית הנוקשה להכניע סופית את המחשבה החופשית והרציונלית.

יש אקדמאים פרוגרסיבים שמודים בגלוי כי הם מעוותים את העבר המוסלמי כדי לשרת את סדר היום האינטלקטואלי העכשווי שלהם. לדוגמה, יש הטוענים למיתוס של "תור זהב" אסלאמי של סובלנות, ומודים כי מטרתם היא "להשיב אל הפוסטמודרניות את אותו עולם הסחר, החברה והתרבות יהודית-אסלאמית מימי הביניים שאבד, שיאו בספרד המורית שלפני 1492, אשר אפשר ואף טיפח ריבוי, קונוויבנסיה, של דתות ותרבויות, נוצרית, יהודית ומוסלמית; אשר ייחס ערך לאינטרנציונליות היסטורית של המרחב לצד ההוקרה לערכן של ערים מסוימות; אשר היה כוללני וקוסמופוליטי, קוסמופוליטי כאן במשמעות של נינוחות כלפי תרבויות שונות, ערך שעדיין נדיר ומאוים באלף החדש כפי שהיה במאות עברו."[1]

המושג "תור הזהב" של האסלאם אינו אלא תוצר של אינפלציה היסטוריוגרפית מודרנית, המונעת כאמור על ידי אפולוגטיקה מערבית ליברלית שמבקשת לייצר משקל נגד מלאכותי לברבריות המודרנית של הווהאביזם או הרדיקליזם השיעי. בפרט, יש להוקיע בחריפות את "אגדת הקונוויבנסיה" - אותו סיפור שטחי, פוסט-מודרני ומשוחזר על ספרד הכבושה בידי המוסלמים כאילו הייתה מרחב רב-תרבותי הרמוני של חיים משותפים בין נוצרים, יהודים ומוסלמים. מדובר בשכתוב היסטורי מכוון שנועד להעניק תקדים היסטורי כוזב ומומצא לרב-תרבותיות המערבית של ימינו. התזה המרכזית, שחוזרת ועולה מכל ניתוח ביקורתי רציני, היא שכל פריחה תרבותית שהתרחשה תחת שלטון אסלאמי לא נבעה מהדת הזאת אלא התחוללה חרף לה. זהו סיפור של ניכוס תרבותי שבו נשען הכובש ממדבריות ערב על הישגי הנכבשים, בדיוק כמו שצבא כובש מנצל את התשתית של העם הכבוש מבלי לייצר דבר משלו.

עם עליית השושלת העבאסית בשנת 750 והעברת הבירה לבגדד, נחשפה האליטה הכובשת - שחסרה לחלוטין כל תשתית מנהלית, מדעית או תרבותית משל עצמה - לציוויליזציות המפותחות והמתקדמות של המזרח הקרוב. ה"פריחה" הייתה למעשה הכרח פרזיטי של שלטון שנאלץ לאמץ לעצמו את הכלים של נתיניו: הפרסים, הסורים, הביזנטים, המצרים, היהודים ואחרים. התשתית התרבותית כולה הייתה ירושה פרזיטית ולא יצירה מקורית של הכובשים. הידע המושאל שהניע את "תור הזהב" התבסס על מקורות זרים לחלוטין: פילוסופיה יוונית ששרדה בקהילות נוצריות וסוריות, שיטות ממשל פרסיות מהאימפריה הסאסאנית, השיטה העשרונית ומתמטיקה הודית מתקדמת כולל האפס ומדע הרפואה של היפוקרטס וגלנוס ששומר על ידי מתרגמים נוצרים ויהודים. המוסלמים לא יצרו יש מאין; הם ירשו את הידע, התשתיות והמערכות הבירוקרטיות של עמים אלו. להעניק לדתם את הקרדיט על ההישגים האינטלקטואליים של אותה תקופה זה שווה ערך כמו להעניק לצבא כובש קרדיט על תוכן הספרים שהוא משנע לאזוריו; הם היו רק צינורות תעבורה, שליחים ומשמרים של ידע שנוצר על ידי תרבויות עשירות מהם בהרבה.

הדמויות המזוהות עם ה"פילוסופיה האסלאמית" כגון אל-כנדי, אל-פאראבי ואביסנה (אבן סינא) פעלו לרוב כאינדיבידואלים המצויים בעימות מתמיד ומתוח עם האורתודוקסיה הדתית. אל-פאראבי, שהושפע עמוקות מהמורשת היוונית ששרדה בבגדאד אחרי הכיבוש הערבי, העז לטעון דבר כופר לחלוטין מבחינה דתית: שההיגיון והתבונה עולים על ההתגלות. הוא ראה בדת ייצוג סמלי בלבד עבור ההמון הנבער, דחה את תורת הגזירה הקדומה ושאל שאלות רציונליות נוקבות על סמכות הקוראן. חיבורו "המדינה המעולה" שייך לאסלאם בדיוק כפי שוולטר שייך לנצרות - הוא צמח מתוכה כביקורת הרסנית על ליבתה האורתודוקסית. באופן דומה, פיתח אוורואס (אבן רושד) את עקרון האמת הכפולה, המפריד בין דת לפילוסופיה וטען שפילוסופיה היא לעילית ואילו דת היא להמון. תגובת הממסד האסלאמי הייתה חד-משמעית וברוטלית: כתביו נשרפו, הוא הוגלה ולא הותיר אחריו שום אסכולה בעולם האסלאמי. חשוב מכך, יש לנפץ באופן סופי את המיתוס לפיו היה האסלאם ה"גשר" שהחזיר את אריסטו למערב. בפועל, האריסטו שהשפיע על אירופה היה האריסטו היווני המקורי, שהגיע למערב דרך קונסטנטינופול והאימפריה הרומית המזרחית על ידי מלומדים שנמלטו מהכיבוש העותמאני ולא האריסטו הערבי המעובד, החלקי והמסולף.

ההישגים המדעיים והתרבותיים תחת שלטון האסלאם היו תוצר של מרחב שניתן לכנותו "רנסנס יהודי-נוצרי" יותר מאשר אסלאמי. בעוד המוסלמים שימשו בעיקר כצינורות תעבורה, היה זה המערב שפיתח את "המצאת ההמצאה" בזכות היכולת לקיים חקירה חופשית וחסרת פניות שהשתחררה מכבלי הדוגמה הדתית - חירות שמעולם לא התאפשרה תחת כבלי השריעה. בולטים כאן דמויות כמו קונסטנטינוס האפריקאי הנוצרי בן המאה ה-11 שתרגם את היפוקרטס וגלנוס והרמב"ם היהודי שתרם לפילוסופיה ולרפואה; אבן ח'לדון העניק אומנם ניתוח היסטוריוגרפי אך נשאר חריג במרחבו. המתמטיקה של אל-ח'ואריזמי, שממנה נגזרו המילים "אלגברה" ו"אלגוריתם", הייתה בעיקר ריכוז וסידור של שיטות הודיות קודמות, לא המצאה מקורית. המספרים המכונים בטעות "ערביים" הם המצאה הינדית טהורה. המדע האסלאמי היה כמעט תמיד מדע יישומי מוגבל לצרכים דתיים או אדמיניסטרטיביים, ללא רוח של חקירה חופשית אמתית.

תור הזהב באמנות האסלאמית, בין 750 לאמצע המאה ה-11, כלל פריחה של קרמיקה, זכוכית מבריקה, מתכת, טקסטיל, כתבי יד מוארים וגילוף עץ; אך האמנות הדתית חייבת הייתה להיות חסרת דמויות לחלוטין בגלל האיסור האסלאמי הקשיח והבלתי מתפשר. הקליגרפיה התפתחה, אך שוב, היה זה שימור של מסורות קודמות ולא חידוש אסלאמי. האסלאם ביסודו אינו מכיר בערך המדע אלא כידע דתי בלבד. עליית הסופיזם הייתה ריאקציה אנטי-רציונליסטית מובהקת שדחתה את הלוגיקה היוונית לטובת חוויה מיסטית וציות עיוור. דעיכת ה-אִגְ'תִהָאד - החשיבה הביקורתית - והקיפאון המחשבתי קיבלו צידוק אידיאולוגי מקרים כגון שריפת ספריית אלכסנדריה על ידי הח'ליף עומר. יורשיו של עומר השתמשו בו כדי להצדיק את הפסקת המחקר החופשי ושריפת כתביו של אבן אל-היית'ם, שהעז לטעון כי הארץ הינה כדורית. המיינסטרים המוסלמי רתם את הלוגיקה היוונית רק כדי לבצר את הדוגמה וברגע שהתבונה איימה על ההתגלות היא הוקרבה ללא כל היסוס.

הקיפאון האינטלקטואלי שנמשך כבר אלף שנים אינו תקלה זמנית או "תאונה היסטורית", אלא תכונה מובנית ויסודית של האסלאם. הדבר בא לידי ביטוי בהצהרתו המפורשת של נשיא בוסניה אלייה איזטבגוביץ' ב"הכרזה האסלאמית", שקבע כי "לא יכול להיות שלום בין האסלאם לבין צורות אחרות של ארגון חברתי ופוליטי". אכן, מורשת זו נמשכת עד ימינו בצורה מחרידה: ב-1993 הוציא המופתי הסעודי אבן באז פסק הלכה שקבע כי כדור הארץ שטוח וקרא להעניש את הכופרים על כל טענה אחרת, אירוניה מרה שכן הידע על כדוריות כדור הארץ הועבר דווקא על ידי אסטרונומים מוסלמים שירשו אותו מהאסטרונום היווני תלמי בן המאה ה-2. ב-1985 הוצא להורג בסודן מחמוד מוחמד טהא, מוסלמי, רק בשל ניסיונו להציע רפורמה הומניסטית בשריעה. פרשת סלמאן רושדי חשפה את פשיטת הרגל המוסרית של האינטלקטואלים המערביים, שנמנעו מלהגן על חופש הביטוי בשם "רגישות תרבותית" מזויפת. היסטוריונים כמו יו טרבור-רופר הבריטי אף העזו לטעון ש"החברה תרוויח" אם רושדי יישמר פחות, למעשה בגידה מוחלטת בערכי הדמוקרטיה.

אשליית ה"קונוויבנסיה" בספרד המוסלמית היא אחת ההונאות הגדולות של האקדמיה הליברלית. במציאות, מדובר היה בחברה היררכית המבוססת על עליונות מוסלמית ועל דיכוי של הד'ימי - יהודים ונוצרים שחיו כאזרחים סוג ב', שילמו מס גולגולת משפיל (ג'יזיה) והיו נתונים להתפרצויות אלימות ותנאים מגבילים. תקופות ה"פריחה" הקצרות היו תלויות ברצונם הטוב והחולף של שליטים ספציפיים ולא בעקרונות של חירות או שוויון. כאשר עלו לשלטון שושלות קנאיות כמו המוראביטון והמוואחידון, כל זכר לסובלנות נעלם. הרמב"ם עצמו נאלץ לברוח מהרדיפות האסלאמיות בספרד. השכתוב המודרני של התקופה כ"גן עדן" נועד אך ורק כדי לנגח את ההיסטוריה המערבית ולהציג את המערב כאלמנט ברברי, תוך התעלמות מוחלטת מהעבדות והאפליה המובנית ששלטו באל-אנדלוס.

כדי להבין את גודל העיוות ההיסטורי הזה, יש להשוות את "משקל" הציוויליזציות באופן כן ובלתי מתפשר. העיתונאית אוריאנה פלאצ'י היטיבה לנסח זאת[2] בצורה הטובה ביותר: מאחורי הציוויליזציה המערבית עומדים הומרוס, סוקרטס, אפלטון, אריסטו, הפרתנון, הדמוקרטיה, החוק הרומי, הדת היהודית-נוצרית שחינכה על אהבה וצדק, הרנסנס, המהפכה התעשייתית והמהפכה המדעית. מאחוריו עומדים דה-וינצ'י, באך, בטהובן, דרווין ואיינשטיין. המערב המציא את החשמל, הרכבת, המטוס, האנטיביוטיקה, הרדיו וחקר החלל. מנגד, מה מציע האסלאם כמשקל נגד? בעיקר את מוחמד והקוראן. גם ההישגים המיוחסים לו בימי הביניים הם פרשנויות יד-שנייה לידע מערבי יווני או מזרחי הודי. האסלאם לא יצר חברה חופשית אחת, לא פיתח צורות חברתיות הראויות להערצה ולא הצליח להשתחרר מהקיפאון האורתודוקסי של המאה ה-12. האמונה שכל התרבויות שוות בערכן היא שקר פרוגרסיבי מסוכן שנועד להחליש את הביטחון העצמי של המערב.

הפרק המביש ביותר במיתוס "תור הזהב" הוא השתיקה והבגידה של אנשי הרוח המערביים מול האסלאם המיליטנטי המודרני. הם מעדיפים גמגום, האשמת הקורבן והצדקה עקיפה של ברבריות בשם ה"סובלנות". הרודנים והפונדמנטליסטים ששולטים במקומות כגון אפגניסטן מצרים או איראן מציגים את "תור הזהב" כמודל לעריצותם, והמערב, במקום להתעמת עם האמת, ממשיך להפיץ את המוצג השקרי. "תור הזהב" של האסלאם הוא מיתוס שנבנה על יסודות של גזל תרבותי ושכתוב היסטורי מכוון. פירות המחשבה והמדע של אותה תקופה שייכים לעמים שנכבשו, לרבות הפרסים, ולבודדים שנחשבו לכופרים בתוך עמם. האסלאם כשיטה דתית ופוליטית מעולם לא עודד חקירה חופשית, דמוקרטיה או שגשוג מבוסס ידע. ההישגים הללו הושגו על ידי אנשים שהיו לרוב פחות "דתיים" בגישתם, אם בכלל. ניכוס הישגים אלו לדת האסלאם הוא עיוות היסטורי המשרת אג'נדות פוליטיות ומזוכיסטיות.

"תור הזהב" האסלאמי לא היה אסלאמי באמת ולא זהוב במובן האמתי. הוא היה תקופה קצרה, שברירית ומבודדת של העתקה ושימור ידע זר בתוך חברה שדיכאה כל חקירה אמתית בשנייה שהדוגמה הדתית התחזקה. האסלאם לא יצר מדע, אמנות או פילוסופיה אלא הוא ספג אותם דרך כיבושי הג'יהאד ואז קפא לתמיד בקיפאון מובנה. המיתוס הוא שקר, בין אם מכוון, אידאולוגי או מבורות, שנועד להסתיר את כישלונו הנוכחי של האסלאם ולהאשים את המערב בכל דבר. הכרה באמת הזו היא חיונית. על המערב להפסיק להתנצל על עליונותו התרבותית והמדעית המובהקת. הניסיון "לאזן" את ההיסטוריה על ידי המצאת נאורות אסלאמית דמיונית הוא לא רק טעות אינטלקטואלית חמורה, אלא בגידה בערכי החירות, החקירה והקדמה שמהם כולנו נהנים. האמת הכואבת והבלתי נמנעת היא שהקדמה האנושית צמחה במערב בזכות החופש מהדוגמה הדתית, בעוד העולם המוסלמי נותר כלוא בעבר שמעולם לא היה "זהוב" כפי שמנסים למכור לנו באופן מוטה ומסוכן. מי שממשיך להפיץ את המיתוס הזה לא עוזר לאף אחד, לא למערב, לא למוסלמים עצמם ולא לאנושות כולה.

[1] https://australianhumanitiesreview.org/2001/06/01/arabesques-of-the-cosmopolitan-and-international-lucien-henry-baroque-allegory-and-islamophilia/#footnote18

[2] Oriana Fallaci, The Rage and the Pride, Rizzoli, 2002.

לקריאה נוספת:

Bernard Lewis, What Went Wrong?: The Clash Between Islam and Modernity in the Middle East, Harper Perennial, 2002.

Serge Trifkovic, The Sword of the Prophet: Islam; History, Theology, Impact on the World, Regina Orthodox Press, 2002.