היסטוריה ללא צנזורה

ריצ'רד לב הארי בקרב ארסוף, 1191. קרב ארסוף שהתרחש ב-1191 במהלך מסע הצלב השלישי ובקלות יכול לשמש כלא פחות מתסריט הוליוודי. ב-22 באוגוסט 1191 יצא ריצ'רד לב הארי בראש כוח צלבני של כ-10 אלף חיילים מעכו ליפו. תחת השמש הקופחת היה הצבא הזה נתון מתקפות חצים רבות מצד המוני כוחו של סלדין (צלאח א-דין), ג'יהאדיסט שרק מספר שנים קודם לכן השמיד למעשה את הצלבנים בקרב קרני חיטין. המטרה, לאחר שהבטיחו את בטחונה של עכו, הייתה אומנם שחרור ירושלים, אולם עיר זו דרשה מסע אל תוך פנים שטח הארץ, בזמן שמרכז הכוח הצלבני התרכז באזור החוף. המעבר ההררי והריק מעכו לירושלים היה כמעט ובלתי אפשרי מבחינה לוגיסטית. לפיכך החליט ריצ'רד לתפוס את יפו דרומית לעכו שהייתה עיר הנמל הקרובה ביותר ובקו ישיר יותר לירושלים. במהלך המסע הזה בן 120 ק"מ, חרף האבדות מירי פרשי האויב, מכות שמש תחת השריון הכבד, נקישות נחשים, רעב ומחלות, נותר הכוח הנוצרי איתן והמשיך בדרכו. באהא א-דין, הביוגרף הפרטי של סלדין, הביע מורת רוח: "ראיתי אנשים שונים בקרב הפרנקים עם עשרה חיצים תקועים בגבם, ממשכים קדימה בצורה כזו ממש בלי כל דאגה

ריצ'רד לב הארי במצור על עכו, 1189-1191. לאחר התבוסה המכרעת בקרב קרני חיטין ב-1187, המשיך סלדין (צלאח א-דין) לכבוש שוב את ירושלים ורוב הממלכות הנוצריות האחרות, לרבות עיר החוף עכו. נלהב מהצלחותיו, הוא נשבע לא לחסל רק את הצלבנים של ארץ הקודש, אלא אף לפלוש לאירופה ו"לרדוף שם את הפרנקים, כדי לשחרר את האדמה מכל מי שלא מאמין באללה, או למות בניסיון לעשות זאת ." זמן קצר לאחר מכן, עקב מקומה האסטרטגי, הפכה עכו למקום אליו הגיעו הצלבנים הנותרים. אם הם רק יוכלו להחזיר אותה אליהם הם יוכלו להחזיר גם את מרכז הכוח שלהם ולהתחיל לפעול שוב, לרבות בכיוונה של ירושלים. הללו הטילו מצור על העיר בקיץ 1189. הם הוחלשו רבות על ידי רעב, מגיפות ו-דֶבֶר אשר הובילו למותם של אלפים, כל זאת בזמן שהמשיכו המזרח תיכוניים להחזיק בעכו . מצבם העגום השתנה בקיץ 1191 עם הגעתם של מלך צרפת פיליפ השני ובעיקר ריצ'רד לב הארי האנגלי אשר נתפס בידי מרבית הצלבנים בתור המנהיג הטבעי שלהם. הללו הביאו עימם כוחות אשר עזרו להטיל מצור על העיר . ריצ'רד מיד פקד על בניית כלי מצור נוספים, לרבות מגדל מצור נייד בו הוצבו קשתים -

  גוטפריד מבויון בקרב אשקלון, 1099. מספר שבועות בלבד לאחר שחרורה של ירושלים מהכיבוש הג'יהאדיסטי באמצע יולי 1099, עמדו חיילי מסע הצלב הראשון מול האתגר הגדול הראשון שלהם: צבא מזרח תיכוני אדיר המורכב ממצרים, צפון אפריקאים, ערבים, אפריקאים תת סהרים וטורקים, תחת הנהגתו של אל-אפדל שאהאנשאה - הווזיר והשליט הלכה למעשה של מצרים הפאטמית - שהיה בדרכו להטיל מצור על ירושלים ולהשמיד את הנוצרים. למעשה משימה זו אף איחדה את הטורקים הסוניים ואת הפאטמים השיעיים אשר היו במשך עשרות של שנים עוינים אחד כלפי השני. רוברט הנזיר, כרוניקאי של מסע הצלב הראשון ומחבר "ההיסטוריה של ירושלים" ( Historia Hierosolymitana ), נטה לראות קונפליקטים זמניים כמשקפים של הקונפליקטים הנצחיים; הוא ציין כי "הנחש המתפתל", השטן, "בארסו" עורר את "כל המזרח". גוטפריד מבויון, למעשה מלך ירושלים, החליט שלא לקחת עמדה הגנתית ולבצר את העיר אלא לצאת לקרב עם כל הצבא שלו ב-10 באוגוסט. הוא ידע שקרב זה יכריע בפועל את הכל וכן שהצבא הפאטמי גדול ורענן בהרבה לאחר שצעדו האבירים יחפים בחול המדברי וסחבו עי

מהפכת הקורבנות . עד שנות ה-60 של המאה ה-20 הייתה ההשכלה של הלימודים ההומניסטיים ("מדעי הרוח") לא פחות ממבוא לדברים המופלאים ביותר שאי פעם נכתבו או שחשבו עליהם. מטרתה הייתה ללמד את הסטודנטים להבחין בין היפה לבינוני ולהעניק להם הערכה לתפארת הציוויליזציה המערבית . כיום המצב הוא כבר אחר לגמרי, כפי שמציין גם העיתונאי והסופר האמריקאי ד"ר ברוס באואר בספרו "מהפכת הקורבנות: עלייתם של לימודי זהויות וסגירת המוח הליברלי" בו הוא מנתח באופן חד את החשיבות העצמית והטינה שנחשבים כיום ללמדנות הומניסטית.[1] אלפי מחלקות באין ספור אוניברסיטאות מקדמות כיום גנות והשמצה כלפי התרבות המערבית ומלמדות את הסטודנטים לראות את המערב כלא יותר ממדכא "הגמוני" של גזעים אחרים, נשים, אנשי העולם השלישי, הומוסקסואלים ולמעשה כל אחד אחר . מרבית המחלקות ההומניסטיות כיום הינן עוינות כלפי המערב, אולם החדשות יותר כגון לימודי מגדר, לימודים שחורים/אפריקאים, לימודים קוויריים או לימודים צ'יקאניים הם פשוט אכזריים. הללו מקדמות את מה שד"ר באואר מכנה "לימודי זהויות", הנושא המרכזי