מהפכת הקורבנות.
מהפכת הקורבנות.
עד שנות ה-60 של המאה
ה-20 הייתה ההשכלה של הלימודים ההומניסטיים ("מדעי הרוח") לא פחות ממבוא
לדברים המופלאים ביותר שאי פעם נכתבו או שחשבו עליהם. מטרתה הייתה ללמד את
הסטודנטים להבחין בין היפה לבינוני ולהעניק להם הערכה לתפארת הציוויליזציה המערבית.
כיום המצב הוא כבר אחר
לגמרי, כפי שמציין גם העיתונאי והסופר האמריקאי ד"ר ברוס באואר בספרו
"מהפכת הקורבנות: עלייתם של לימודי זהויות וסגירת המוח הליברלי" בו הוא
מנתח באופן חד את החשיבות העצמית והטינה שנחשבים כיום ללמדנות הומניסטית.[1] אלפי
מחלקות באין ספור אוניברסיטאות מקדמות כיום גנות והשמצה כלפי התרבות המערבית
ומלמדות את הסטודנטים לראות את המערב כלא יותר ממדכא "הגמוני" של גזעים
אחרים, נשים, אנשי העולם השלישי, הומוסקסואלים ולמעשה כל אחד אחר.
מרבית המחלקות
ההומניסטיות כיום הינן עוינות כלפי המערב, אולם החדשות יותר כגון לימודי מגדר,
לימודים שחורים/אפריקאים, לימודים קוויריים או לימודים צ'יקאניים הם פשוט אכזריים.
הללו מקדמות את מה שד"ר באואר מכנה "לימודי זהויות", הנושא המרכזי
של ספרו. המחלקות החדשות הללו מנוהלות לעתים קרובות אלו המגדרים את עצמם
כ"קורבנות" והם מעודדים את הסטודנטים לחפש עמוק בחייהם הפרטיים אחר כל
סממן, אף הקטן ביותר, המייצג ניצול והדרה. אין למחלקות הללו שום זכר לסטנדרטים
אקדמיים אמתיים, אלא רק שנאה קונפורמיסטית ל"קפיטליזם",
"גזענות" וכד'.
כמה מהכלים המובילים
להתקפה נגד המערב מגיעים משיטה הנקראת "דקונסטרוקציה". הממציא שלה היה
ז'אק דרידה הצרפתי והיא חוזקה ופותחה עוד בידי מישל פוקו. הדקונסטרוקציה משתמשת
בים של מונחים במטרה לבצע "דקונסטרוקציה" למשמעויות של
"טקסטים" - רומנים, פזמונים, פסלים, יומנים (הם כולם
"טקסטים") - ומציגה את הפוליטיקה והדעות הקדומות שלהם.
התמה האהובה של מבצעי
הדקונסטרוקציה זה הוא השילוש "הקדוש" של גזע, מעמד ומין
("מגדר") והרעיון הוא, למשל, שלא ניתן ליהנות או להבין רומן אלא רק
לזעום אודות הגזענות, המעמדיות והסקסיזם לכאורה של הסופר. כפי שמציין ד"ר
באואר, ה"טקסט" "מבורך או מוקע בהתאם לרשימות ביקורת פוליטיות
מסוימות". כתוצאה מכך, "יצירות ספרותיות היו כעת פשוט שדות לשחק בהם
משחקי שפה ולנהל קרבות פוליטיים, להם היה מעט או שום קשר מהותי ליצירות עצמן."
באואר מסביר שרמאים אלה
אינם קוראים רק את הטקסטים אלא גם "חוקרים" אותם כמו עצורים ביטחוניים.
באופן זה הם מובילים ל"בעייתיות" ("פרומטיזציה") שלהם, כלומר,
הם משדרים סקסיזם ומעמדתיות בתת המודע של אנשים "מיושנים" כגון הרמן
מלוויל או הנרי פילדינג. לכך מוסיפה גם ה-אינטרסקציונליות (הצטלביות) אשר סופרת את
שכבות ה"דיכוי"; לדוגמה, מנקה או מלצרית שחורה הינן "קורבנות"
לשלוש מכות במקביל - גזענות, סקסיזם ומעמדתיות. לאחר הניצחון על כל
ה"שגוי" בטקסטים, יכולים לטעון תומכי הדקונסטרוקציה שהם לא רק
"חקרו" אותם אלא אף "התערבו" בהם. כמובן שסוג כזה של צדקנות
עצמית נכון גם לעבודות האמנות, מוסדות וחברות שלמות.
מישל פוקו הוא שימושי
משום שטען שכל ההצהרות הן למעשה ניסיון להשיג כוח. העובדה שכה רבים מאנשי התרבות
הדגולים היו גברים מערביים מאפשרת לבטל את כולם באשמת השתייכותם למערכת אותה הם
יצרו על-מנת לשמור על כוחם ולהחליש את כל האחרים. פוקו עצמו היה הומוסקסואל בלתי
נלאה, שוטט בבתי מרחץ ועזר להפוך את קבוצת המיעוט שלו לקטגוריית קורבן חשובה
נוספת. באואר מסביר כי "כל הגברים ההטרוסקסואלים הלבנים והבורגנים הם בהגדרה
חזקים, בעוד אלו שאינם לבנים, לא הטרוסקסואלים ולא גברים הם בהגדרה חסרי כוח".
עוד מאפיין מרכזי של
לימודי הזהויות היא הטענה שכל התרבויות שוות. אולם עצם העובדה שהתרבות האירופאית
נבנתה בידי גברים אירופאיים הופכת אותה אוטומטית למפסידה בכל סוג של השוואה.
וכמובן שהאקדמיה המודרנית
אינה מתקיימת ללא לפחות קמצוץ של מרקסיזם ומקדמת לסטודנטים מנטלית אנטי-מערבית,
אנטי-אמריקאית, אנטי קפיטליסטית והיא למעשה זרה לחלוטין לאופן החשיבה הנורמאלי.
השחורים היו אמנם קבוצת
הקורבנות הראשונה לזכות בניקוד אקדמי על העובדה שהם לומדים את עצמם, אולם באואר
מתחיל את סקירתו דווקא עם לימודי נשים/מגדר משום שזה הוא תחום הלימוד הגדול ביותר.
כבר בעת פרסום הספר ב-2012, הציעו מעל ל-661 מוסדות תואר בלימודי נשים/מגדר, 43
תואר שני ו-15 אפילו דוקטורט. הללו מפיצים מיתוסים על אימהות מייסדות שנאבקות
בפטריארכיה כדי לקבל הכרה בלימודי נשים, אולם ד"ר באוור מראה שבפועל המחלקות
הללו נכנסו בקלות לקמפוסים.
יתר על כן, התחום הזה
רווי בנושאים שאין להם כל רלוונטיות לנשים: גזע, מעמד, פוסט-קולוניאליזם,
אוריינטציה מינית ותאוריה קווירית. הפמיניסטיות המוקדמות כגון קייט מילט או סוזן
בראונמילר, אשר החדירו את רעיון הדיכוי הגברי והצורך "להילחם" בו, היו
ללא ספק מופתעות כיום לחלוטין מהאופי של לימודים אלו. יחד עם זאת, שתיהן העריצו את
קרל מרקס והאמינו שהמדינה יכולה לטפל בילדים בזמן שהאימהות ינהלו את המדינה.
התמרמרות היא חלק
אינטגרלי מלימודי המגדר/נשים, וכפי שבראונמילר נהגה לומר - האונס הוא תהליך מודע
של הפחדה שבאמצעותו כל הגברים שומרים על כל הנשים במצב של פחד." הפמיניסטית
הקיצונית אנדריאה דבורקין הסבירה כי "קיום יחסי מין הוא הביטוי הטהור,
הסטרילי והפורמלי של בוז של גברים לנשים." קיצונית אחרת בשם מרי דאלי, שעבורה
היה הפמיניזם לא יותר מביטוי לזעם ונקמה, אסרה על הגברים ללמוד בקורסים שלה במכללת
בוסטון וסירבה להתייחס לקיומם בקורסים מעורבבים. הפמיניסטית הקיצונית רובין מורגן
הסבירה כי "שנאת גברים" הינה "מעשה פוליטי מכובד ובעל קיימא".
כפי שבאואר מסביר,
הפמיניזם "מפרש את חייהם של גברים לאור הדוקטרינה לפיה גברים הם בהגדרה
מדכאים, לוחמי מלחמות, אנסים פוטנציאליים ונהנים ממבנים חברתיים
פטריארכליים." הפמיניסטיות אוהבות את "ההבניה החברתית", או את הדעה
שמודלים לחיקוי שנכפו חברתית, ולא הטבע האנושי, הם שמסבירים את ההתנהגות האנושיות.
באואר מראה שהן משתמשות בכלים אלו רק מתי שנוח להן: כל דבר שהן אינן אוהבת בנשים
זאת הבניה חברתית, בזמן שכל דבר שהן אוהבות בהן הוא חיוני וטבוע מטבעו. הגברים,
לעומת זאת, לא חווים אף פעם הבניה חברתית והם רעים מטבעם. תחום הביולוגיה הוא
תמוהה עבור תלמדי המגדר שכן, מצד אחד, הם מסרבים להודות שלבנים ולבנות יש הבדלי
התנהגות כלשהם בעלי אוריינטציה ביולוגית, בזמן שמצד שני הם גם טוענים אודות
היכולות הנעלות של נשים בלבד."
הדעה הרווחת היא שהלסביות
כבר הפכו למנהיגות של התנועה הזאת; טענתן היא שהנשים נמשכות לגברים רק משום שהחברה
"מגדרה" אותן בצורה כזאת, כך שעם מאמץ של תודעה יכולה הסטודנטית ללימודי
המגדר/נשים להשיל מעליה את כבלי ההטרוסקסואליות ולקיים יחסי מין עם המורה הנקבה
שלה. הדגש הזה על לסביות מעמיד את אחת הפמיניסטיות המוקדמות המפורסמות ביותר, בטי
פרידן, במעמד לא ברור שכן סלדה פרידן מהלסביות והאמינה כי הן יפגעו בתדמית של
הפמיניזם. כך, הועלמה פרידן במידה גדולה מלימודי המגדר/נשים.
עדיין, אולי לחוסר מזלם
של לימודי המגדר/נשים, עדיין נחשב ה"סקסיזם" כמשני ל"גזענות".
תחילה, הייתה התפיסה שבכל האשמה בדבר אונס הייתה האישה ללא ספק דוברת אמת. אולם אז
החלו השחורים להתלונן שהם חווים "לינץ'" עקב ההאשמות הרבות מצד נשים
לבנות ועל כן נאלצו הפמיניסטיות לשנות את הדוקטרינה.
באותה המידה, אין לנשים
המערביות זכות להתלונן על האופן בו מתייחסים המוסלמים לנשים שלהם או לא שלהם.
הצפייה הינה אומנם ש"הפמיניסטיות" יתלוננו ללא הפסקה נגד מילת נשים,
פוליגמיה ועטיפת נשים בסדינים שחורים, אבל אז זו תהיה "אסלמופוביה",
שהיא כמובן הרבה יותר חמורה מחיתוך דגדגן של אישה. האופן שבו גבר לא מערבי מתנהג
היא חלק מהתרבות הלא-מערבית "המעולה" שלו, ואסור על לסביות מערביות רציניות
להיות אשמות ב"ניאו-קולוניאליזם".
דרך נוספת לעקוף את הבעיה
היא להעמיד פנים שהטבע ההגמוני המעוות הייחודי של גברים מערביים הופך אותם ללא
פחות גרועים ממוסלמים. קיימת אף טענה שהסיבה שהמוסלמים אלימים היא רק בגלל שהמערב
דיכא אותם כך שהדרך לרפא אותם היא באמצעות מהפכה בבית.
במסגרת לימודי הזהות, אלו
הם הסטודנטים עצמם אשר הינם נושא הלימוד, מה שמוביל למעורבות פנים כיתתית רחבה.
יחד עם זאת, מכיוון שנשים אמורות להיות לא היררכיות, לא שיפוטיות וקהילתיות,
מסרבים חלק מהפרופסורים לשים את עצמם מעל תלמידיהם ולמעשה ללמד כל דבר. במקרה כזה
הופכים השיעורים ללא יותר מפורקן נפשי טיפולי בהם כולם מקבלים 100. אם מרצה נקבה
מקצה משימה ומצפה מהסטודנטיות לבצע אותה, היא עלולה להיות מואשמת בבגידה באחווה
הנשית.
לימודי המגדר/נשים נועדו
כביכול להעניק קול לחסרי הקול אולם בפועל הם הפכו למעשה למנגנון השתקה יעיל מאוד.
אלו המנהלים את לימודי הזהות מחזקים במנטליות הדומה לזו של שומרי הגולגים ואינם
סובלים דעות אחרות. כפי שמציין באואר, המטרה תמיד הייתה אינדוקטרינציה פוליטית
המתחזה לחינוך והשכלה. התוצאה הייתה שנשים שסיימו לימודים אלו יצאו לעולם במחשבה
שלמדו כיצד לשנות אותו, אולם בפועל אין הן מסוגלות למצוא עבודה או אף לתקשר או
להסתדר עם אנשים רגילים.
לעומת לימודי המגדר/נשים,
הלימודים השחורים לא דוללו ב"הצטלביות" או כל אשפה אחרת שכן הרעיונות
מאחוריהם תמיד היו רק כוח וכסף. המחלקות הראשונות הוקמו בשנות ה-60 באמצעות
טכניקות הפחדה. הייתה זו תקופה של מהומות גזעיות וקיצוניים שחורים איימו על מכללת
המדינה של סן פרנציסקו - כיום אוניברסיטה - בכדי שתקים זו את מחלקת הלימודים
השחורים הראשונה ב-1969. גם בקמפוסים האחרים השתמשו הסטודנטים בטקטיקות דומות
ולאחר כניעתן של הרווארד ו-ייל לא נותרו יותר שום מעצורים. המכללות השחורות התנגדו
תחילה למהלך זה אולם נאלצו לבסוף גם הן ליישר את הקו. בעת כתיבת הספר ב-2012 כבר
היו בארצות הברית מעל ל-800 פרופסורים מן המניין בעלי קביעות בתחום הלימודים
השחורים, לא כולל אין ספור מרצים ברמות הנמוכות יותר.
באואר מראיין בספר את
הסופר והחוקר השחור ד"ר שלבי סטיל ממכון הובר של אוניברסיטת סטנפורד התמחה
ביחסים הבי-גזעים; סטיל נהג בצעירותו לאיים על אנשי מנהלה אמריקאים, אולם כיום היה
מעדיף שהיה נוהג אחרת. הוא מודה כי לשחורים לא היה שום מושג מה המחלקות החדשות
באמת הולכות ללמד והוא מרחם על סטודנטים שמבזבזים את זמנם וכספם בלימודי טינה
במקום ללמוד משהו מועיל לחברה.
הרעיון היה, כפי שהסביר
פעיל שחור קיצוני, "לבצע דה-קולוניזציה למוחם של אנשים שחורים". הבעיה
הייתה ש"הרבה אנשים אפילו לא ידעו שהם שחורים. הרבה אנשים חשבו שהם
אמריקאים". במסגרת הלימודים, השחורים אף טוענים שהיוונים העתיקים גנבו את כל
הרעיונות הטובים שלהם מהמצרים הקדמונים, אשר היו כמובן "שחורים".
האפריקאים אף שטו לדרום אמריקה הרבה לפני קולומבוס והקימו את ציוויליזציית
ה-אולמקים. וכל דבר רע שאי פעם קרה לשחורים היה כמובן באשמת המערביים.
באואר מראה שהנחות הבסיס
של הלימודים השחורים הן למעשה הונאה. רון "מאולנה" קארנגה, הממציא של
ה"קוואנזה" וראש הלימודים השחורים באוניברסיטת המדינה של קליפורניה,
לונג ביץ', הוא דוגמה מצוינת לכך. ניית׳ן הייר, איש אקדמיה שחור בעל קביעות
מאוניברסיטת המדינה של סן-פרנציסקו ציין כי "חינוך שחור שאינו מהפכני בימינו
הוא גם לא רלוונטי וגם חסר תועלת". כמו כל כך הרבה "מהפכנים"
אחרים, הוא מזמן הבין שמצבו הרבה יותר טוב בתוך המערכת כל עוד הוא יכול לתמרן את
האמריקאים וככל שיש לשחורים יותר כוח - בתוך המערכת "הנוראית" אותה הם
אמורים להפיל - כך יותר הם יכולים לסבוב את האמריקאים סביב האצבע: "אנחנו
חייבים לנוע בכל רמה כדי להשיג כוח. חייבים ארגון שחושב, פועל, נושם וישן על שאלת
הכוח".
היות ו"בלאק
פאוור" זאת המטרה המרכזית של הלימודים השחורים, התומכים שלהם אינם עושים
הנחות לפמיניזם או ללימודים קווירים. הגברים עומדים במרכז הלימודים הללו והם
בקלילות מדלגים על ההומוסקסואליות של ביירד רסטין, לנגסטון יוז וקואנטי קאלן
השחורים. הכוכבים הגדולים של הלימודים השחורים באקדמיה, כגון קורנל וסט, הפכו
למומחים אדירים בהוצאת כספים, הערצה ותעודות הכרה מהאמריקאים.
השחורים הופתעו לראות גם
את המקסיקנים באמריקה ממהרים אחריהם בלחלוב את האמריקאים. הם תמרנו באופן דומה את
תנאי הקבלה ללימודים והקימו קורסי לימודים צ'יקאניים בכל רחבי המדינה. אחד הפעילים
המרכזיים ואיש האקדמיה רודולפו אקוניה הסביר שהסיבה לשם "צ'יקאניים"
הייתה משום שהוא "מוציא את האמריקאי מהזהות המקסיקנית-אמריקאית". עדיין,
העובדה ששם זה הינו בלשון זכר פגעה ברגשות הפמיניסטיים כך שלימודים אלו זכו גם
לשמות כגון "לימודים צ'יקאניים/ות", "צ'יקאנה וצ'יקאנו"
ואפילו "לימודים צ'יקאנ@", וכל אלו מזכים לבוגרים אפילו תארי דוקטורט.
מראשית הדרך היו
הצ'יקאניים בהתנגשות עם הפמיניזם. הללו פחדו כי "צ'יקאנה יפלו קורבן ל'חשיבה
אירופאית לבנה' ויאבדו את 'הצ'יקאניסמה' שלהם או את נשיותם ויהפכו לגרינגה
קרה". הפולמוס הנצחי בקרב פמיניסטיות של הצ'יקאנה - האם לתמוך בגברי צ'יקאנו
או לשחרר את הנשים האירופאיות/מערביות - נסגר לבסוף עם העובדה שאיש לא מעוניין
להיות בוגד גזע: הן הסבירו שאין זה בני הזוג שלהן אשר מתעללים בהן אלא זאת המערכת
הקפיטליסטית המערבית אשר פוגעת בבני הזוג.
כיום, לימודים צ'יקאניים
בעצמם אינם בטוחים באשר למטרותיהם ויעדיהם. המטרה המקורית שלהם הייתה לייסד את
"אסטלאן" - "יבשת הברונזה" - אשר תילקח מהאזור הדרום מערבי של
ארה"ב ותעבור הליך של טיהור מהאמריקאים. לפי "הרעיון הרוחני של אסטלאן" (El Plan
Espiritual de Aztlan), יוכלו
הצ'יקאנו האדירים "לגרש את המנצל מהקהילות שלנו, הפואבלו שלנו ומהאדמות
שלנו" ו"להביס את מערכת הערך של הדולר של הגרינגו." כך, מנהלי
מכללות חסרי עמוד שדרה אישרו עשרות מחלקות המוקדשות לפירוקה של ארצות הברית.
כיום, כותב באואר, הרעיון
של "אסטלאן" הוא כמעט ואינו ריאלי, כך שאלו שרצו לפרוש מארה"ב הפכו
למעשה לרוכלים בנושאי תלונות ומרקסיסטים. הם מלמדים שנאה לספרד ומצגים אותה
כקולוניאליסטית מרושעת ובמקביל שנאה יוקדת לאירופאים על שלקחו את החלק הצפוני של
מקסיקו. הם מלמדים שעמי האצטקים, האינקה והמאיה היו אנשים נדיבים וקולקטיביסטיים
שכיבדו את הטבע, תוך התעלמות מקורבנות אדם והקניבליזם. כבונוס, זה הוא גם תמיד
יתרון עבור הצ'יקאנו לתמוך במפלגה הדמוקרטית ולהעריץ את פידל קסטרו.
המייסדים של תנועת
הצ'יקאנו מודאגים מהעובדה שהצעירים שלהם אינם זועמים מספיק. איש אקדמיה צ'יקאני
סיפר לד"ר באואר שאחת הצעירות התחרתה על העובדה שמעולם לא נחשפה לשום גזענות.
היא ממש ציפתה להיות קורבן, אך לרוע מזלה אין זה התאפשר. איש האקדמיה נאלץ להסביר
לה שהיא קורבן לגזענות ממוסד מדי יום והיא התקשתה להבין מדוע נדרשת
"השלכה" אקדמית בכדי לחשוף בפניה את הרשעות המערבית והאירופאית. אולם
הסיוט אולי הגדול ביותר של מייסדי הלימודים הצ'יקאניים אלו היספאנים עשירים -
תופעה אשר אינה אמורה להיות קיימת במערכת הפיננסית של הגרינגו וסיוט גדול אף יותר
זה הוא היספאני המאמין שהוא אמריקאי.
בדומה לקבוצות הקורבן
האחרות, גם הצ'יקאנו אוהבים לדבר בכיתות הלימוד על עצמם - "החשיבות לתעד את
הסיפור שלנו" - ולהציג סיפורי גזענות ואת ההתעוררות הקולקטיבית של הצ'יקאנו.
נישה של לימודי צ'יקאנו מתייחסת למאכלים, מוזיקה, ריקודים, ליבוש ועוד מקסיקניים
כתנועה תרבותית. בדומה לשחורים, גם הצ'יקאנו הצליחו להוציא מתנועתם את
ההומוסקסואלים והם מצלחים להציג עצמם כקורבנות גם בלעדיהם. באואר מציין שללא רעיון
ה-אסטלאן, הפך מרכז המוקד לתעמולה מרקסיסטית.
כאשר הומוסקסואלים חוקרים
את עצמם, הם עושים זאת לרוב במחלקות ללימודי נשים. ייתכן כי הסיבה לכך היא
שלימודים הומוסקסואלים הוקמו מאוחר יותר, כאשר לימודי הנשים כבר היו מלאים
בלסביות. כך או כך, ד"ר באואר, שהוא עצמו הומוסקסואל, כותב כי התחום הוא אנטי
גברי באותה המידה כמו לימודי נשים/מגדר: "אפילו להציע שאולי כדאי לבחון את
הזהות, ההיסטוריה והחוויה הגברית של הומוסקסואלים כנושא בפני עצמו, ללא התייחסות
מתמדת לרשעות לכאורה של הפטריארכיה ודיכוי נשים, זה לזהות את עצמך כסקסיסט".
הטענה של הלסביות היא
שגברים הומוסקסואלים לבנים אינם קורבנות אמתיים: "לסבית, אחרי הכל, לא יכולה
להסוות את המין שלה, וגבר שחור לא יכול להסתיר את צבעו, אבל גבר לבן הומו יכול
לשמור את הנטייה המינית שלו בסוד ובכך לתפקד בצורה חלקה כחבר במעמד המדכאים".
רק אם הוא גוסס מאיידס הוא ייחשב כקורבן.
בדומה ללימודי נשים, גם
הלימודים ההומוסקסואליים התפשטו לתחומים ריקים מתוכן נוספים. כאשר המחזאי ופעיל
זכויות הומוסקסואלים לארי קרמר העניק לאוניברסיטת ייל מיליון דולר עבור הקמת מכון
ללימודים לסביים והומואים הוא חשב שיקבל בתמורה למדנות רצינית אודות
ההומוסקסואליזם; במקום זאת, הוא קיבל קורסים בנושאי "מגדר ומיניות במוזיקה
פופולרית", עבירה מגדרית", "יופי, אופנה ועיצוב עצמי"
ו"אתנוגרפיות קוויריות". קרמר התלונן, אולם הנהגת ייל, אשר הינה בעלת
המאפיינים ההומוסקסואליים ביותר בכל ליגת הקיסוס, סירבה להחזיר את כספו.
תחת הנהגה נשית מולאו
קורסי הלימודים ההומוסקסואליים בווידויים, כתיבת יומנים, סיפורי יציאה מהארון
וטיפולים. המורים "מעודדים את התלמידים להתייחס לכל היבט בחיי היומיום שלהם
כמרתקים ומשמעותיים אך ורק בגלל שהם הומוסקסואלים." למעשה, רווי כל התחום הזה
בטענות חסרות משמעות של מרקס, מישל פוקו וז'אק דרידה.
עבור הקיצוניים ביותר שום
הומוסקסואל אמתי לא ירצה להתגייס לצבא או להתחתן עם בן זוגו. הוא לא אמור להיות
קשור למוסדות הבורגניים, אך במידה וכן אז הוא מיישר למעשה קו עם המערכת המדכאת.
נראה כי הדבר שמעצבן את
באואר יותר מהכל זאת העמדת הפנים של "זוּלָתִיוּת". אלו שמנהלים את
הלימודים ההומוסקסואלים הם ההומוסקסואלים העשירים והפריווילגיים ביותר בהיסטוריה,
אולם הם כותבים על עצמם באופן המרמז שאין הם יכולים ללכת ברחוב ללא שמישהו מנסה
לפגוע או לכל הפחות ללעוג להם. האוריינטציה הארוטית שלהם היא התירוץ שלהם לשנוא כל
דבר אמריקאי ומערבי. הללו מנותקים לחלוטין מההומוסקסואלים הצעירים יותר אשר אינם
מחזקים בתפיסות דומות: ההומוסקסואלים הצעירים "לא רואים את עצמם כשונים בצורה
משמעותית מהחברים הסטרייטים שלהם; הם לא רואים את עצמם כחברים בתת-תרבות או
מרגישים שההומוסקסואליות שלהם מחייבת אותם להיות רדיקלים פוליטיים או ליברטינים
מיניים או לחיות בגטאות של הומוסקסואלים. להראות לאנשים הומוסקסואלים צעירים היום
עיתון או מגזין גאים משנת 1990 או קודם לכן זה להציג בפניהם עולם זר להם
לחלוטין." בדומה למחלקות ללימודים צ'יקאניים, גם הלימודים ההומוסקסואליים
רוצים שהסטודנטים שלהם יהיו זועמים, לא מותאמים, וצמאי דם כמוהם.
בתוך הלימודים
ההומוסקסואלים קיים מישור עמוק יותר - לימודים קוויריים. התחום הומצא בידי שתי
נשים שאחת מהן, איב קוסופסקי סדג'וויק, הייתה סטרייטית הנשואה באושר. כפי שכותב
באואר: "קוויר הוא בהגדרה כל מה שעומד בסתירה לנורמלי, לגיטימי, דומיננטי.
אין שום דבר ספציפי אליו הוא מתייחס בהכרח". לפי הסטנדרט הזה, גם הקו קלוקס
קלן יהיה נושא מתאים ללימודים קוויריים. הומוסקסואלים אותנטיים אמורים לפתח
ולהוקיר את הקוויריות הפולמוסית הזו: "לסביות והומואים שאין להם רצון 'להיות
קווירים' נכשלו במשימה שהיא חובה עליהם".
הלימודים הקוויריים
לוקחים את ההבניה החברתית לקצה: "ייתכן שאתה גבר שאין לו משיכה לגברים אחרים
ומעולם לא היו לך התנחלויות מיניות עם גבר אחר, אבל אם אתה בוחר לקרוא לעצמך
'קוויר', זה מה שאתה." לחלופין, אתה יכול להיות הומוסקסואל שקיים יחסי מין עם
אלפי גברים, אבל אם אתה מציג את עצמך כסטרייט, זה מה שאתה. ולגבי גברים ונשים:
"אפילו הבדלי מין אינם שאלה ביולוגית, אלא שאלה שלגביה אמורים תיאורטיקנים
קווירים להתבטא."
לא כל התופעות הללו הן
ילידות לארה"ב. "לימודי תרבות" הגיעו לארה"ב מבריטניה. הללו
נמצאים במחלקות לאנגלית ובמסגרתן נבדק כל דבר סביבנו "במטרה להבין טוב יותר
את פעולתו של כוח תרבותי הגמוני בחיי היומיום." רבים מהעוסקים בתחום זה
מחשבים את עצמם ל"אמנים" או "פעילים פוליטיים" ולא אקדמאים.
באואר מציין כי הם אינם יודעים דבר בתחומם ורק מקשקשים את שפת הדקונסטרוקציה.
ישנם אפילו "לימודי
שומנים". מדובר בעוד קטגוריה של לימודי נשים. היופי, לפי תפיסה זו, הוא רק
עוד הבניה חברתית של מערכת דיכוי ועלינו לגבור על הדעה הקדומה בנושאי המשקל;
התקשורת ממשיכה לדווח בחוסר אחריות לגבי "מגפת ההשמנה", שהיא סוג של
"האשמה ושיימינג".
וישנם גם לימודי גברים,
וגם הללו נמצאים באופן מלא בתוך לימודי נשים ונועדו בפועל לתת נדבך נוסף להצגת
והדגשת המאפיינים השליליים של הגברים. ברחבי ארה"ב וקנדה ניתן למצוא מעל
ל-100 מחלקות כאלו.
ד"ר באואר פסימי
לגבי מה שניתן לעשות נגד המפולת הפסאודו-אקדמית הזאת. אלו המקדמים זאת נעוצים עמוק
מאוד בתוך המערכת האקדמית ובעלי קשרים עם ההנהלות. הדבר היחיד שניתן לעשות הוא
להקים אוניברסיטאות חדשות ולהעסיק בעלי דוקטורט שלא מוציאים עבודה משום שהתקנים
הלכו לקשקושים הללו, אולם אין זה ממש פרקטי.
מתחים ואלימות הם בלתי
נמנעים בחברות רב-תרבותיות, אולם שום קמפוס לא אמור ללמד נשים לשנוא גברים ולעודד
סטודנטים אמריקאים לשנוא את המורשת וההיסטוריה של עצמם. יהיו הפתרונות האפשריים
אשר יהיו, כל זה הוא ללא ספק סממן לניוון המדהים של זמננו שהאוניברסיטאות שורצות
בדיסציפלינות שלמות המוקדשות להשמדת המערב.
