היסטוריה ללא צנזורה

  אל שרפטון: חייו של דמגוג . אלפרד צ'ארלס שרפטון הבן, הידוע בכל רחבי ארצות הברית "כרוורנד אל שרפטון", הוא ללא ספק אחת הדמויות המרכזיות, המשפיעות והשנויות ביותר במחלוקת בתולדות הפעילות השחורה-גזענית במאה ה-20 וה-21. ספרו המקיף של קרל פ. הורוביץ, "שרפטון: עלייתו של דמגוג" (מהדורה מורחבת 2018), הכולל 370 עמודים בתוספת מבוא, מציג תיעוד שיטתי, עובדתי ומפורט של הקריירה הארוכה של האיש .[1] הורוביץ, עורך ומנתח מדיניות ב- National Legal and Policy Center , אינו נופל לפיתוי של קריקטורה זולה. הוא מציג את שרפטון כפי שהוא: דמגוג מוכשר, ציני ומסוכן, ששלט לאורך עשרות שנים על זרם מרכזי בדעת הקהל השחור. שרפטון אינו דמות שולית. להפך, הוא מייצג נאמנה את מה שמיליוני שחורים אמריקנים חושבים ומקבלים. סקרי דעת קהל, כמו זה של מכון הסקרים ג'ון זוגבי מ-2013, מראים כי הוא זוכה לתמיכה גבוהה פי שניים אפילו מג'סי ג'קסון. לארגונו "רשת הפעולה הלאומית" (NAN) יש כמאה סניפים ברחבי המדינה, והוא מקיים קשרים אישיים הדוקים עם מאות ואלפי כמרים שחורים. שיטותיו - הסתה, שקרים, ס...

" לוחמת" - עיוות היסטורי בשירות הנרטיב . הסרט The Woman King או כפי שנקרא בעברית   " לוחמת " ( 2022 ) , בכיכובה של ויולה דייוויס, הוצג לצופים כ"סיפור אמתי מדהים" על יחידה צבאית נשית אמיצה - האגוג'י - שהגנה על ממלכת דהומיי במערב אפריקה במאה ה-19.[1][2] על פי הפרסומים הרשמיים, היחידה נלחמה בצרפתים ובשבטים שכנים ששעבדו את בני עמם ופגעו בכבודם. זהו נרטיב נוח, מרגש ומותאם היטב לרוח הפרוגרסיבית של התקופה: נשים שחורות חזקות, ממלכה אפריקאית המתגוננת מפני דיכוי אירופי וקולוניאלי, והתנגדות נחרצת לסחר בעבדים .[3] בפועל, האמת ההיסטורית היא שהנרטיב הזה הפוך כמעט לחלוטין מן המציאות ההיסטורית. דהומיי לא הייתה ממלכה שלווה שנאלצה להתגונן; היא הייתה ממלכה שנבנתה על מלחמות בלתי פוסקות, על ציד בני אדם ועל מכירתם כעבדים. האגוג'י לא היו בעיקר כוח הגנתי, אלא כלי מרכזי בציד העבדים. הסרט אינו משתמש ב"חופש אמנותי" סביר; הוא מבצע שכתוב שיטתי של ההיסטוריה כדי להתאים לסדר ערכים עכשווי. יתרה מכך, הוא מציג את האירופאים כרשע מוחלט ואחיד, תוך התעלמות מוחלטת מן העובדה...

  האסכולה הסטואית, חלק ו '. הפרדוקס הסטואי של קיקרו . לא ניתן לטעון כי מרקוס טוליוס קיקרו היה סטואיקן במלוא מובן המילה והוא עצמו מעולם לא העלה טענה כזו. עם זאת, אין עוררין על כך שהיה תלמיד מסור ומעמיק של הפילוסופיה הסטואית. הוא למד ישירות אצל פוסידוניוס מרודוס והסטואיקן היווני העיוור דיודוטוס התגורר בביתו שנים רבות והוריש לו את רכושו. בספרו " הוויכוחים הטוסקולניים " (Tusculanae Disputationes) קבע קיקרו כי "הסטואיקנים הם הפילוסופים היחידים האמתיים". דווקא דרך כתביו שרד לנו חלק ניכר ממה שאנו יודעים כיום על הסטואיזם בעולם העתיק . אולם למרות בקיאותו העמוקה, קיקרו מעולם לא הצליח לשכנע את עצמו לחיות על פי העקרונות שהוא עצמו ניסח ושימר בכישרון כה רב. הוא נותר "חבר למסע" - איש ללא מפלגה - שחרף הצלחתו הפוליטית והשאפתנות הרבה, נכשל באומץ ובאופי שתבעה ממנו תקופתו ההיסטורית והסטואיזם דרש ממנו להפגין. חייו הם עדות מרתקת לפער שבין גאונות אינטלקטואלית לבין פגיעות מוסרית ופוליטית, ולפרדוקס הסטואי: ידע פילוסופי לבדו אינו מספיק ללא מחויבות אישית עמוקה . המאה הרא...

קיקרו והמורשת הרומית: עמודי התווך של הציוויליזציה המערבית והדמוקרטיה . בספרו המונומנטלי "אירופה: היסטוריה", כותב נורמן דייוויס: "לעתים קרובות נאמר כי המשפט הרומי הוא אחד מעמודי התווך של הציוויליזציה האירופית. ואכן כך הוא. המילה הלטינית lex פירושה 'הקשר', 'מה שמחייב'. אותו הרעיון עומד בבסיסו של עוד עמוד תווך מרכזי במשפט הרומי: ה - pactum או 'החוזה'. משעה ששני צדדים הסכימו עליו מרצונם החופשי, בין אם למטרות מסחריות, נישואין או פוליטיות, תנאי החוזה מחייבים אותם לקיימו. כפי שהרומאים ידעו, שלטון החוק מבטיח ממשל תקין, ביטחון מסחרי וסדר חברתי ."[1] אין זה אומר שהמסורות המשפטיות של רומא הועברו לאירופה המודרנית בקו ישר ופשוט של ירושה. רוב קודקסי החוקים נשכחו עם התפרקות האימפריה הרומית והתגלו מחדש בימי הביניים, אז נאלצו להתחרות במסורות משפטיות אחרות ולעתים סותרות. דייוויס ממשיך : " רומא הייתה רק אחד ממקורות המשפט האירופי. המשפט המנהגי, בגיוונו הרב, היה חשוב לא פחות. בחלק מהמדינות, כמו צרפת, הושג איזון בין המסורת הרומית למנהגית. ברוב גרמניה הגיע...