הפרדוקס הסטואי של קיקרו.
האסכולה הסטואית, חלק ו'.
הפרדוקס הסטואי של קיקרו.
לא ניתן לטעון כי מרקוס טוליוס
קיקרו היה סטואיקן במלוא מובן המילה והוא עצמו מעולם לא העלה טענה כזו. עם זאת,
אין עוררין על כך שהיה תלמיד מסור ומעמיק של הפילוסופיה הסטואית. הוא למד ישירות
אצל פוסידוניוס מרודוס והסטואיקן היווני העיוור דיודוטוס התגורר בביתו שנים רבות
והוריש לו את רכושו. בספרו "הוויכוחים הטוסקולניים" (Tusculanae Disputationes) קבע קיקרו כי "הסטואיקנים הם הפילוסופים היחידים
האמתיים". דווקא דרך כתביו שרד לנו חלק ניכר ממה שאנו יודעים כיום על
הסטואיזם בעולם העתיק.
אולם למרות בקיאותו העמוקה, קיקרו
מעולם לא הצליח לשכנע את עצמו לחיות על פי העקרונות שהוא עצמו ניסח ושימר בכישרון
כה רב. הוא נותר "חבר למסע" - איש ללא מפלגה - שחרף הצלחתו הפוליטית
והשאפתנות הרבה, נכשל באומץ ובאופי שתבעה ממנו תקופתו ההיסטורית והסטואיזם דרש
ממנו להפגין. חייו הם עדות מרתקת לפער שבין גאונות אינטלקטואלית לבין פגיעות
מוסרית ופוליטית, ולפרדוקס הסטואי: ידע פילוסופי לבדו אינו מספיק ללא מחויבות
אישית עמוקה.
המאה הראשונה לפנה”ס הייתה תקופה של
התפרקות הסדר הישן ברומא - עידן של מאבקים פוליטיים, מרידות עממיות, דמגוגים
חזקים, מערכת משפט מקולקלת ואימפריה שהחלה לפנות פנימה. לתוך הכאוס הזה נולד קיקרו
ב-3 בינואר 106 לפנה”ס בארפינום, כ-110 ק”מ דרומית-מזרחית לרומא, למשפחה אמידה
ממעמד הפרשים שעסקה בעבר במסחר. שם משפחתו, שמקורו במילה הלטינית cicer (חומוס), מלמד על מוצא סוחרי. שלא כמו סטואיקנים קודמים שפנו
לפוליטיקה מתוך חובה, קיקרו ראה בה הזדמנות לניידות חברתית כלפי מעלה.
ההשראה הראשונה שלו לא הייתה דיוגנס
או אנטיפטר איש טרסוס, אלא המדינאי והמצביא גאיוס מריוס, ה-novus homo -
"אדם חדש" - בן עיר הולדתו שקם
מתחתית הסולם החברתי והגיע לשיא הכוח הפוליטי. כשהציעו לו לשנות את שמו כדי להסתיר
את מקורותיו ה"נובו-רישיים", נדר קיקרו להשיג תהילה כה גדולה עד שאיש לא
יעז להעיר על כך. בגיל 16 (90 לפנה”ס) הגיע לרומא ללמוד רטוריקה ומשפטים. הוא
השקיע את עצמו בלימודים באופן קיצוני: כתב עד 500 שורות בלילה, כפי שעשה הפילוסוף
היווני הסטואי כריסיפוס מסולי. הוא הכיר את גאיוס יוליוס קיסר (צעיר ממנו בשש
שנים) והחל לבנות רשת קשרים.
בגיל 18 הצטרף לאקדמיה האפלטונית
אצל פילון מלאריסה. הוא זכה בניצחונות משפטיים ראשונים בתקופת רפורמות סולה, כתב
את ספרו הראשון על הרטוריקה בגיל 20 ולמד באתונה ואת התורה הסטואית כאמור אצל
פוסידוניוס ברודוס. כששב לרומא בגיל 29, היה אדם משופשף, מנוסה ובעל סגנון רטורי
משובח - אך עדיין ללא אמונה פנימית עמוקה. בתיאורו את השינוי שעבר, הוא מנה בעיקר
תכונות פיזיות וסגנוניות ולא עקרונות מוסריים, עדות מוקדמת לפער שבין רטוריקה
למוסר.
קיקרו טיפס בסולם התפקידים הרומי
במהירות מרשימה. בגיל 30 נבחר לקוואיסטור (75 לפנה”ס) ובילה בסיציליה כגובה מסים
ומנהל. הוא הצטיין בניהול, אך לא שכח את תאוות הפרסום: הוא סיפר בגאווה כיצד גילה
את קברו האבוד של ארכימדס בסירקוזה, לא מתוך אהבת למידה טהורה אלא כדי להתפאר.
ב-70 לפנה”ס תבע את ורס, מושל סיציליה המושחת והביא להרשעתו חרף השוחד לשופטים;
הוא חשף שחיתות עצומה והשיג הרשעה - מעשה צדק סטואי לכאורה - אך גם צעד שקידם אותו
לאָיְידִיל (70 לפנה”ס) ולפראיטור (66 לפנה”ס).
ב-63 לפנה”ס, בגיל 43, נבחר לקונסול
- הישג נדיר ביותר עבור "אדם חדש". הוא חשף את מזימת הקנוניה של לוקיוס
סרגיוס קטילינה להפיל את הרפובליקה. נאומו המפורסם ...Quo usque tandem הפך אותו לגיבור זמני. הוא אומנם היסס, אך לא מתוך ספק מוסרי אלא
מתוך דאגה לשמו הטוב. הוא עשה את הדבר הנכון, אך תמיד עם חצי עין על התהילה.
הסטואיקנים לימדו כי התשוקות הן האויב; קיקרו נשלט על ידן. קיקרו זכה בתואר
"אבי המולדת" (pater patriae) אך המחיר היה כבד: הוא הפר את החוקה, החלטה שרדפה אותו עד סוף
ימיו. פלוטארכוס כותב כיצד קיקרו לא הפסיק להלל את הישגיו בכל הזדמנות - הרגל שדבק
בו "כמו גורל".
קיקרו העריץ את הסטואיקנים - את
זנון, קלאנתס, כריסיפוס, פנאיטיוס, פוסידוניוס וקאטו - אך לא אימץ את עקרונותיהם
המרכזיים: אדישות לעושר, מעמד ותהילה. הוא התחתן עם טרנטיה העשירה, רכש תשע וילות,
כולל זו של סולה בטוסקולום, והתעשר דרך תמרון ירושות (מעל 20 מיליון ססטרטיוס).
סטואיקנים כגון קליאנטס ומרקוס אורליוס סירבו לירושות כאלה; קיקרו קיבל אותן
בשמחה. הוא סירב אומנם לשוחד ולשכר משפטי, אך פעל תמיד מתוך חישוב פוליטי: מה יקדם
אותו? מה ישרת את מעמדו? בניגוד לקאטו "הצעיר" בן תקופתו שחי את
הסטואיזם בצורה הטהורה ביותר, קיקרו ראה למעשה בפילוסופיה כלי לרטוריקה ולקריירה.
ב-46 לפנה”ס פרסם את "הפרדוקסים
הסטואיים" (Paradoxa Stoicorum), שם בחן שישה פרדוקסים סטואיים - הסגולה היא הטוב היחיד, היא מספיקה
לאושר, כל הסגולות שוות, כל הטיפשים משוגעים, רק החכם חופשי ורק הוא עשיר. אך הוא
עצמו התקשה ליישם זאת - קיקרו היה אקדמאי, לא סטואיקן. כשמתה בתו טוליה (45
לפנה”ס) הוא התמוטט רגשית, ללא "מצודה פנימית" סטואית. הסטואיזם היה
יכול להציע לו נחמה - קבלת הגורל, שליטה בתשוקות - אך קיקרו לא היה מוכן. הוא
המשיך לכתוב, אך לא לחיות. עבודתו "על החובות"(De
Officiis) הוקדשה לבנו מרקוס בניסיון להנחיל
לו תחושת תכלית מוסרית שקיקרו עצמו התקשה ליישם. הוא כתב על חובה מוסרית בכל תחומי
החיים, אך חייו היו מלאים פשרות.
עם עליית הטריומווירט הראשון (60
לפנה”ס) ועלייתו של יוליוס קיסר, קיקרו ברח לגלות (58 לפנה”ס) ורכושו נהרס. הוא
חזר לכתיבה: "על הרפובליקה", "על החוקים", "על הרטוריקה" ו"על החובה". הוא תרגם ופירש את הסטואיזם ללטינית והפך אותה לנגישה לעולם הרומי.
"הוויכוחים הטוסקולניים" נותר אחד המקורות החשובים ביותר להבנת הסטואיזם.
אולם גם בשיא כתיבתו (56-44 לפנה”ס)
הוא פספס את הלקח המרכזי של הסטואיקנים: אופי, מחויבות ומטרה. כשקיסר חצה את
הרוביקון, קיקרו לא עמד לצד הרפובליקה כמו קאטו; הוא סירב לפיקוד, התפשר, שיבח את
קיסר והמשיך לכתוב. שיבח את פומפיוס ולא הצטרף לקשר נגד קיסר (44 לפנה”ס) - חבריו
ברוטוס וקאסיוס לא סמכו עליו. לאחר רצח קיסר תקף את מרקוס אנטוניוס ב"נאומי
הפיליפי" (44-43 לפנה”ס), אך ניסה לשחק משחק כפול בין אנטוניוס לאוקטביאנוס.
שוב, לא עמידה על עקרונות סטואיים אלא משחק כוח. כשקאטו התאבד ב-46 לפנה"ס,
קיקרו כתב לזכרו אך צנזר את עצמו כדי לא להכעיס את קיסר. הסטואיקן האמתי בוחר מוות
על חיים ללא חירות; קיקרו בחר חיים עם פשרה. הטריומווירט השני גזר עליו מוות.
קיקרו ניסה לברוח, היסס, חשב על
התאבדות כמו קאטו - אך לא עשה זאת ונתפס בדרך בין נאפולי לרומא (43 לפנה”ס), שם
נרצח. ראשו, ידיו ולשונו נתלו בפורום. גאיוס אסיניוס פוליו כתב עליו: "לו היה
יכול לשאת את הצלחותיו בשליטה רבה יותר ואת כישלונותיו באומץ רב יותר ... הוא
הזמין אויבים בתעוזה רבה יותר משלחם בהם." כך נגמרו חייו של האיש שהציל את
הסטואיזם בכתביו, אך לא הצליח להציל את עצמו באמצעותו.
המורשת של קיקרו היא פרדוקס סטואי
בפני עצמו. קיקרו לא היה סטואיקן, אך הוא שימר את הסטואיזם ודרך כתביו הפך לגשר
בין הפילוסופיה היוונית ללטינית. כתביו - בעיקר על אתיקה, חובה ופרדוקסים - השפיעו
על סנקה, אוגוסטינוס, הירונימוס הקדוש ואף על תורת המוסר הנוצרית והמודרנית. הוא
הוכיח, בדוגמה שלילית, מדוע חשובה "המצודה הפנימית" הסטואית: ללא אופי
פנימי, גם הכישרון הגדול ביותר מתמוטט מול גורל אכזרי. הוא הראה מה קורה כשאדם
יודע את הדרך אך לא הולך בה. הוא רדף תהילה, עושר וכבוד - בדיוק מה שהסטואיקנים
הזהירו מפניו - ושילם את המחיר.
הסטואיזם, כפי שהתגלם בקאטו, היה
אומץ מול מוות, שליטה עצמית, חובה ללא פשרה. קיקרו היה גאון רטורי, פוליטיקאי
מבריק ותלמיד פילוסופיה יוצא דופן. אך הוא נכשל דווקא במקום שבו דרשה ממנו האסכולה
הסטואית את מלוא כוחה - באומץ, באיפוק ובנאמנות לעקרונות. הוא חסר את "המצודה
הפנימית" שכל סטואיקן בונה. הוא כתב על סגולה כטוב היחיד, אך חי כאילו עושר
וכבוד הם הכול. הוא הכיר את הפרדוקסים הסטואיים, אך לא חי אותם.
חייו מלמדים שידע פילוסופי לבדו
אינו מספיק; נדרשת מחויבות אישית עמוקה. דווקא דרך כישלונו הפך קיקרו לאחד ממשמרי
המורשת הסטואית הגדולים בהיסטוריה. מורשתו אינה בהצלחותיו הפוליטיות החולפות, אלא
בכתביו שממשיכים להאיר את הדרך למי שמבקש לחיות - ולא רק לדבר - כסטואי. הסטואיזם
אינו ספר, אלא דרך חיים.
