אל שרפטון: חייו של דמגוג.

 

אל שרפטון: חייו של דמגוג.

אלפרד צ'ארלס שרפטון הבן, הידוע בכל רחבי ארצות הברית "כרוורנד אל שרפטון", הוא ללא ספק אחת הדמויות המרכזיות, המשפיעות והשנויות ביותר במחלוקת בתולדות הפעילות השחורה-גזענית במאה ה-20 וה-21. ספרו המקיף של קרל פ. הורוביץ, "שרפטון: עלייתו של דמגוג" (מהדורה מורחבת 2018), הכולל 370 עמודים בתוספת מבוא, מציג תיעוד שיטתי, עובדתי ומפורט של הקריירה הארוכה של האיש.[1]

הורוביץ, עורך ומנתח מדיניות ב-National Legal and Policy Center, אינו נופל לפיתוי של קריקטורה זולה. הוא מציג את שרפטון כפי שהוא: דמגוג מוכשר, ציני ומסוכן, ששלט לאורך עשרות שנים על זרם מרכזי בדעת הקהל השחור. שרפטון אינו דמות שולית. להפך, הוא מייצג נאמנה את מה שמיליוני שחורים אמריקנים חושבים ומקבלים. סקרי דעת קהל, כמו זה של מכון הסקרים ג'ון זוגבי מ-2013, מראים כי הוא זוכה לתמיכה גבוהה פי שניים אפילו מג'סי ג'קסון. לארגונו "רשת הפעולה הלאומית" (NAN) יש כמאה סניפים ברחבי המדינה, והוא מקיים קשרים אישיים הדוקים עם מאות ואלפי כמרים שחורים. שיטותיו - הסתה, שקרים, סחיטה והאשמת חפים מפשע - אינן סטייה; הן הביטוי המובהק של תרבות קורבנות שמתגמלת כעס גזעני.

אל שרפטון נולד ב-1954 בברוקלין למשפחה שלא חיה בעוני. אביו, קבלן בניין מצליח, היה מספיק אמיד כדי לקנות שני קדילאקים חדשים בכל שנה, אחד לאמו ואחד לעצמו. אך כשהיה אל בן תשע, האב עזב את הבית וברח עם אחותו למחצה, בתה בת ה-18 של האם. האם נאלצה לעבור לדירה זולה בהרבה, לעבוד כעוזרת בית ולחיות מקצבת רווחה. הטראומה הזו, כך הודה שרפטון עצמו בראיונות ובספריו, ליוותה אותו כל חייו והפכה לחיפוש מתמיד אחר דמויות אב חלופיות. כבר כתינוק הוא התגאה ב"כישרון" שלו: "למדתי לפני שיצאתי מחדר הלידה שצריך לצעוק כמו משוגע כדי לקבל מה שרוצים". בגיל ארבע הוא כבר עלה להטיף בכנסייה ובגיל תשע הוסמך לכומר והפך לכוכב של כנסיית וושינגטון טמפל של "גוד אין כרייסט" בברוקלין. הקהל השחור, שהעדיף טקסים אקסטטיים, רגשניים ודרמטיים על פני תוכן תיאולוגי מעמיק, התאהב ב"נער הפלא". שרפטון נהג לחתום על שיעורי הבית שלו בתואר "Reverend" ונהנה להרגיז מורים לבנים.

ארבע דמויות מפתח עיצבו את עולמו הרעיוני והמעשי. הראשונה הייתה אדם קלייטון פאוול הבן, כומר ופוליטיקאי רב-עוצמה בהארלם. פאוול החל את דרכו בשנות ה-30 בארגון הפגנות, שביתות שכר דירה וחרמות נגד מעסיקים לבנים. הוא איים על התערוכה העולמית של ניו יורק של 1939, על רשות התחבורה של ניו יורק ועל חנויות תרופות לבנות בהארלם. ב-1944 הוא נבחר לקונגרס והפך לכוח דומיננטי בחקיקה פרוגרסיבית, כולל תכניות "הגבול החדש" של קנדי ו"החברה הגדולה" של לינדון ב' ג'ונסון. שרפטון ראה בו דמות אלוהית: "כשראיתי אותו יוצא בבגדי הכומר ... חשבתי שראיתי את אלוהים. הוא היה אלגנטי אבל מרדני - גבר אמתי". פאוול לימד אותו חוסר בושה מוחלט: "אתה לא יכול לדאוג לגבי מה שאנשים חושבים". הוא הפגין עושר גדול, אך חלק ניכר ממנו הגיע מגניבת כספים מקרנות קונגרס. ב-1967 הוא הורחק, נבחר שוב והתמודד מול בית המשפט העליון. פאוול גם לימד שנאה עמוקה ל"דוד תומאסים" - שחורים שנחשבו חלשים או משתפי פעולה עם האמריקאים.

המנטור השני היה מרטין לותר קינג. שרפטון עבד כנער בכיר ב-Operation Breadbasket של הקונפרנס הנוצרי הדרומי, ארגון שערך חרמות נגד עסקים אמריקאים קטנים שלא העסיקו מספיק שחורים או שלא קנו מספקים שחורים. הוא פגש את קינג מספר פעמים וזכה לכינוי "הנער המטיף". הסרט התיעודי "King: From Montgomery to Memphis" השפיע עליו עמוקות בגיל 14. מקינג למד שרפטון את העוצמה של "פעולה ישירה" - יצירת משברים כה גדולים עד שהם כופים משא ומתן, כפי שכתב קינג עצמו במכתב מבירמינגהאם. הסיסמה "No Justice, No Peace" של שרפטון היא ירושה ישירה משיטות קינג, שכללו איומים מוסווים באלימות אם דרישות שחורים לא יתקבלו. קינג תמך במכסות גזעניות ובפיצויים. אך קינג, בניגוד לשרפטון, ניתח מצבים בצורה שקולה יותר ולא קיבל אוטומטית כל טענת קורבנות. קינג היה גם צנוע יותר יחסית; שרפטון תמיד דרש נסיעות במחלקה ראשונה ומלונות יוקרה. למרות ההבדלים, משפחת קינג - כולל קורטה סקוט קינג ומרטין לותר קינג השלישי - תמכה בו באופן גלוי.

ג'סי ג'קסון היה המנטור השלישי והקרוב ביותר מבחינה אישית. שרפטון חיקה את סגנונו, את המדליונים (התכשיטים הגדולים והבולטים שג'סי ג'קסון נהג לענוד על צווארו בשנות ה-70 וה-80, כחלק מהסגנון האישי שלו), את ה"אפרו" ואפילו את דרך הדיבור. ג'קסון הפך את Operation Breadbasket לסחיטה מאורגנת בעזרת כנופיות אלימות בשיקגו, בראשות ג'ף פורט. הם איימו על בעלי עסקים: "אם לא תשלמו - נשרוף לכם את העסק". שרפטון מונה למנהל הנוער של הסניף בניו יורק. ג'קסון הרחיב את המודל לתאגידים ענקיים כמו טקסקו, נייקי, טויוטה ואנהאוזר-בוש, והפך לסמל של "הסכמי שלום" תמורת מיליונים. שרפטון למד את החולשה העמוקה של לבנים מול האשמת גזענות.

המנטור הרביעי והמשפיע ביותר, לדברי שרפטון עצמו, היה ג'יימס בראון, "אבי הנשמה". בראון פגש אותו בגיל 18, ערך הופעת התרמה, מינה אותו למנהל והפך אותו לבן לוויה עולמי. הוא לימד אותו "ללכת על החזיר" (ללכת על כל הקופה) - לדרוש כסף, כוח וכבוד מקסימליים. שרפטון קיצר את שמו מאלפרד לאל והכיר דרכו את אשתו, קטי ג'ורדן. בראון היה בריון פרנואיד ואלים: הוא קנס חברי להקה על כל טעות, פיטר כמעט את כולם ב-1969, הורשע בשוד בגיל 16, תקף נשים והוביל מרדף משטרתי מטורף ב-1988 תחת השפעת פנציקלידין. שרפטון הגן עליו בכל זאת ואמר שמעצרו היה "עלבון תרבותי נורא". מבראון הוא למד כי תהילה ואיומים מאפשרים להימלט מעונש.

בשנות ה-80 שרפטון שיתף פעולה עם ה-אף.בי.איי. כמודיע. קיים סרטון וידאו שבו הוא מדבר על עסקת קוקאין עם סוכן סמוי. הוא השתמש במיקרופון נסתר כדי לחשוף מעורבות מאפיה איטלקית בתעשיית המוזיקה, מה שהוביל להרשעות. למרות שהוא מתכחש לכך כיום, זו הייתה כנראה התרומה החיובית היחידה שלו נגד פשיעה אמתית.

הקריירה הציבורית של שרפטון החלה ב-1984 עם פרשת ברנהרד גץ, "השוטר מהרכבת". גץ, יהודי ניו-יורקי, ירה ופצע ארבעה צעירים שחורים שניסו לשדוד אותו ברכבת התחתית. שרפטון ראה בכך הזדמנות מושלמת. הוא כינס מסיבת עיתונאים, ארגן הפגנות, תפילות ומצעדים, פקד על ביתו של גץ והפעיל לחץ כבד על רשויות החוק. גץ הורשע רק בעבירות נשק, אך תביעה אזרחית חייבה אותו לשלם 43 מיליון דולר לאחד השודדים. שרפטון יצר כאן את הנוסחה שתלווה אותו עשרות שנים: כל מקרה של אלימות לבנה-שחורה הוא "גזענות", וכל מקרה הפוך "שקר" או "לא חשוב".

בדצמבר 1986, בהווארד ביץ', שלושה שחורים התגרו בנהגים אמריקאים באמצע הלילה, קיללו, הכו, ניסו לדקור בסכין, ואחד מהם - מייקל גריפית' - היה תחת השפעת ריכוז גבוה של קוקאין. הוא נהרג על ידי מכונית בכביש מהיר לאחר שברח. שרפטון הפך את האירוע ל"לינץ' מודרני". הוא הוביל 1,200 מפגינים בשכונה, דרש תובע מיוחד, האשים את כל השכונה בגזענות והקים צוות עורכי דין שהפעיל לחץ. שלושה נערים אמריקאים נשלחו ל-12-15 שנות מאסר. העובדות האמתיות - התגרות, סכין, סמים - נדחקו הצידה.

אך שיא הבושה והשקר היה פרשת טאוואנה בראולי בנובמבר 1987. נערה שחורה בת 15 נמצאה מרוחה בצואה, בגדים קרועים ושרופים, עם כתובות גזעניות על גופה. שרפטון מונה ליועץ המשפחה וזימן את עורכי הדין מהווארד ביץ'. הם האשימו שוטר מדינה, שוטר מקומי ותובע מחוזי - סטיבן פאגונס - באונס קבוצתי מזעזע שנמשך ארבעה ימים. שרפטון האשים את המושל מריו קואומו בקשר לקו קלוקס קלאן ולמאפיה. הם סירבו לשתף פעולה עם החקירה, השוו את התובע להיטלר והובילו הפגנות. אחד משומרי הראש של שרפטון, פריי מקינון, חשף את האמת: "שרפטון אמר לי שהסיפור נשמע כמו שטויות, אבל זה לא משנה. זה בונה תנועה. כל מה שצריך זה לשכנע שהלבנים רעים". בדיקת אונס שלילית, עדויות על מסיבות ודוח גדול של 170 עמודים הוכיחו שהכול היה הונאה מוחלטת. שרפטון המשיך להגן על בראולי במשך שנים, גייס מאות אלפי דולרים, סירב לשלם פיצויים על לשון הרע (עשירים שחורים שילמו במקומו) והמשיך לטעון שהיא דיברה אמת.

באפריל 1989, בסנטרל פארק, חבורת "ווילדינג" של חמישה שחורים ואחד היספני תקפה, אנסה והשאירה גוססת ג'וגרית לבנה צעירה. שרפטון הגן על הפושעים, האשים את החבר של הקורבן והוביל קהל זועם שצעק "זונה" ו"שקרנית" כלפי האישה שהייתה בתרדמת. הנאשמים הודו בהודאות מפורטות, הורשעו ונשלחו לכלא, אך מאוחר יותר שוחררו והתעשרו ממיליוני פיצויים מהעיר - ניצחון ששרפטון חגג.

באוגוסט 1989 בבנסנהרסט, אמריקאים ירו למוות ביוסף הוקינס, שחור צעיר, בטעות. שרפטון הוביל עשרות מצעדים לא חוקיים בשכונה, המשיך גם אחרי הרשעות והעלה את המתחים. הוא נדקר באחת ההפגנות והעיר שילמה לו 200 אלף דולר "על אי-הגנה".

באוגוסט 1991, בקראון הייטס, תאונת דרכים של נהג חסידי הרגה ילד שחור בן שבע. שחורים רצחו יהודי חסידי צעיר בתגובה. מהומות נמשכו שלושה ימים: 190 נפגעים, שריפות ושוד. שרפטון דיבר בהלוויה על "אפרטהייד אמבולנס" (האשמה שלו נגד שירותי האמבולנס היהודיים שלטענתו העדיפו לטפל ביהודים ולא בילד השחור שנפגע בתאונה) ועל עליונות שחורה: "אנחנו המשפחה המלכותית של כדור הארץ ... אנחנו אלפא ואומגה של הבריאה". הוא הוביל מצעדים עם שלטים "הלבן הוא השטן".

ב-1995, בפרדי'ס פאשן מרט בהארלם, שרפטון הוביל חרם נגד חנות בגדים יהודית שהעזה לסיים חוזה שכירות עם חנות תקליטים שחורה. הוא דיבר על "פולש לבן" והסית את ההמון. ימים ספורים אחר כך, פעיל שחור רדיקלי עם נטיות לאומניות שחורות (הוא אף שינה את שמו לשם אפריקני) בשם רולנד סמית' הבן נכנס לחנות, ירה, שפך דלק והצית וגרם לשמונה נרצחים. שרפטון היה מעורב ישירות בהסתה.

הדפוס חזר על עצמו שוב ושוב: אמאדו דיאלו, פרשת ג'ינה סיקס, דון איימוס, טרייוון מרטין, אריק גארנר, מייקל בראון בפרגוסון, פרדי גריי בבולטימור. בכל מקרה ומקרה שרפטון הגן על פושעים שחורים, הסית נגד שוטרים ולבנים, התעלם מעובדות והפיץ נרטיב של קורבנות נצחית. אף אחד ממסעותיו לא היה מבוסס על צדק אמתי.

במקביל, שרפטון התאפיין בשחיתות כרונית. הוא הואשם בהעלמות מס כבר ב-1989, מעל במאות אלפי דולרים מה-National Youth Movement, לא שילם מיסים, שכירות, מלונות ולימוזינות. הארגון שלו "איבד" מסמכים ב"שריפות" נוחות. בקמפיין לנשיאות 2004 הוא שילם קנסות גבוהים. הונו האישי, בעת כתיבת ספרו של הורוביץ, מוערך בחמישה מיליון דולר, ו"רשת הפעולה הלאומית" מגלגלת 5-7 מיליון דולר בשנה.

שרפטון רץ לסנאט ב-1992 וב-1994 (26% מהקולות), לראשות עיריית ניו יורק ב-1997 (32% בפריימריז) ולנשיאות ב-2004. עם עליית ברק חוסיין אובמה ב-2008 הוא הגיע לשיא. בתקופה זו הוא ביקר בבית הלבן כ-80 פעמים, יעץ לנשיא, תיווך במהומות פרגוסון והפך מדמגוג רחוב לפוליטיקאי "מכובד". הוא קיבל תכנית יומית ב-MSNBC שבה תעמולה בוטה הוצגה כחדשות.

שרפטון הוא אב מסור לבנותיו, מתנגד לתרבות הגנגסטה-ראפ ותומך לכאורה בחינוך. אלו כמעט כל המאפיינים החיוביים שניתן לייחס לו. מעבר לכך, הוא בנה קריירה של 40 שנה על שקרים, הסתה, סחיטה, הגנה על פושעים והאשמת חפים מפשע. הוא שמר על נרטיב "קורבנות שחורה" גם כאשר שיעורי הפשיעה השחורה גבוהים פי כמה, אפליות מתקנות מובנות בחוק והאפליה החוקית נעלמה לפני עשרות שנים.

הצלחתו המתמשכת אינה רק סיפורו של אדם אחד. היא עדות לחולשה עמוקה של החברה האמריקנית: פחד של אליטות מהאשמת בגזענות, כשל של מוסדות משפט ותקשורת, ויכולת של מנהיגים שחורים להפוך טענות שווא לנשק פוליטי וכלכלי רווחי. שרפטון מימש גרסה קיצונית של קינג: פעולה ישירה, איומים, קורבנות נצחית ודרישה לצדק כהעברת כסף וכוח מאמריקאים לשחורים. הוא לא השתנה; השאלה הקשה היא עד מתי החברה תמשיך לאפשר לו, ולדומיו, לשגשג ולשלוט.

ספרו של הורוביץ הוא מסמך חשוב שחושף את המנגנון הזה ללא כחל ושרק, ומזכיר כי הצלחתו של שרפטון אינה רק סיפורו של אדם אחד אלא עדות לכשל המוסרי והעובדתי העמוק של אמריקה המודרנית. התופעה שהוא מייצג ממשיכה להשפיע על החברה האמריקנית עד היום ומחייבת בחינה כנה של הנרטיבים הגזעניים שמתקיימים תחת מסווה של צדק חברתי.

ספרו של הורוביץ מראה בבירור: שרפטון הוא לא הבעיה - הוא התוצאה של תרבות שבה הקורבנות משתלמת, עובדות לא חשובות והסתה גזענית נגד לבנים ויהודים זוכה ללגיטימציה מלאה. הצלחתו היא עדות לכשל מוסרי ועובדתי של החברה האמריקנית.

[1] Carl F. Horowitz, Sharpton: A Demagogue’s Rise, CreateSpace, 2018.