קיקרו והמורשת הרומית: עמודי התווך של הציוויליזציה המערבית והדמוקרטיה.

קיקרו והמורשת הרומית: עמודי התווך של הציוויליזציה המערבית והדמוקרטיה.

בספרו המונומנטלי "אירופה: היסטוריה", כותב נורמן דייוויס: "לעתים קרובות נאמר כי המשפט הרומי הוא אחד מעמודי התווך של הציוויליזציה האירופית. ואכן כך הוא. המילה הלטינית lex פירושה 'הקשר', 'מה שמחייב'. אותו הרעיון עומד בבסיסו של עוד עמוד תווך מרכזי במשפט הרומי: ה-pactum או 'החוזה'. משעה ששני צדדים הסכימו עליו מרצונם החופשי, בין אם למטרות מסחריות, נישואין או פוליטיות, תנאי החוזה מחייבים אותם לקיימו. כפי שהרומאים ידעו, שלטון החוק מבטיח ממשל תקין, ביטחון מסחרי וסדר חברתי."[1]

אין זה אומר שהמסורות המשפטיות של רומא הועברו לאירופה המודרנית בקו ישר ופשוט של ירושה. רוב קודקסי החוקים נשכחו עם התפרקות האימפריה הרומית והתגלו מחדש בימי הביניים, אז נאלצו להתחרות במסורות משפטיות אחרות ולעתים סותרות. דייוויס ממשיך:

"רומא הייתה רק אחד ממקורות המשפט האירופי. המשפט המנהגי, בגיוונו הרב, היה חשוב לא פחות. בחלק מהמדינות, כמו צרפת, הושג איזון בין המסורת הרומית למנהגית. ברוב גרמניה הגיע המשפט הרומי רק במאה החמש-עשרה, במועד מאוחר מאוד. באנגליה, באופן יוצא דופן, זכה המשפט המקובל, שתוקן על-ידי עקרונות הצדק, לשלטון כמעט מוחלט. עם זאת, ההבחנה הרומית בין התחום הציבורי לפרטי התאימה לצרכי המדינות האירופיות המתפתחות; המשפט האזרחי ברוב מדינות אירופה התבסס על עקרונות מקודדים בסגנון רומי (בניגוד למושג האנגלו-אמריקאי של תקדים משפטי). בהקשר זה, המוסד המשפיע ביותר היה הקודקס של נפוליאון (1804). למרות קשריהם השונים, כל עורכי הדין המשכילים באירופה הכירו בחובם לקיקרו ולממשיכיו. קיקרו כתב ב-De legibus: Salus populi suprema lex 'ביטחון העם הוא החוק העליון'. ניתן לומר באותה מידה כי שלטון החוק מספק לעם את מידת הביטחון הגבוהה ביותר."

הנרי במפורד פארקס מוסיף:

"לגישות השבטיות הללו הוסיפו הרומאים תכונה חיונית נוספת: אמון מוחלט (fides) בביצוע אמנות, הסכמים והבטחות. אמונתם כי מדינות ויחידים כפופים לחובות חוזיות חלחלה לכל השקפת חייהם והובילה לפרקטיקה של יושר בסיסי שניתן לראותו כתרומה הרומית המרכזית להתפתחות האנושית. זו הייתה האיכות שהבדילה את הרומאים מכל יריביהם והפכה אפשרית לא רק את כיבוש האימפריה אלא גם את ארגונה. בניגוד למתחריהם היוונים והמזרח-תיכוניים, הרומאים יכלו לסמוך זה על זה ולעורר אמון בעמים זרים. המוסד הזה, שהוטמע במערכת המשפט הרומית, הפך לחלק בלתי נפרד מהמסורת המערבית ... הרומאים מעולם לא איבדו לגמרי את כבודם לשלמות האישית ואת תחושת האמון ההדדי. מסיבה זו חיי הפוליטיקה והחברה הרומיים שונים בתכלית מטונם ואווירתם של חיי יוון, והם מובנים הרבה יותר לאדם המערבי המודרני."[2]

לעתים קרובות אנו מכנים את תרבות האימפריה הרומית "יוונית-רומית", ובצדק. הרומאים אימצו והפיצו הישגים יווניים רבים באמנות ובמדעים, אך הם לא סברו כי יש להם הרבה ללמוד מהיוונים במלחמה, במשפט ובפוליטיקה; השפה היוונית מעולם לא שימשה בתחומים הצבאיים והמשפטיים. מדוע, אם כן, העריצו הרומאים דווקא את היוונים מכל העמים הרבים שכבשו?

ניקולס אוסטלר מסביר:

"היוונים היו אדוני היוקרה, ולא נדרשה הבחנה גבוהה במיוחד כדי לרצות עוד מזה. המילה הלטינית pergraecari'' - להתיוון', לא התייחסה לחשיבה גבוהה אלא לחיים הגבוהים - לסעודות ולשתייה. באותו זמן, הידע העצום שהיה ליוונים הרשים את הרומאים: היוונים הכירו את ההיסטוריה שלהם, כמו גם של שכניהם, הם יכלו להתדיין על כל נושא ולהביא ציטוטים משירה בת מאות שנים. מעל הכול, הם היו דוברים שוטפים ומשכנעים: הם אומנו כיצד להחזיק קהל ולהביא אנשים לעשות מה שהם רוצים. הכישרון המפורש הזה ברטוריקה היה מבוקש מאוד בחברה האזרחית שהרומאים יצרו, שבה אנשים רצו כל הזמן למשרות בכל הרמות - מהמועצה הכפרית ועד הרפובליקה עצמה - והצעות חוק הוצגו בעל פה לאישור האספות. מעל הכול, אנו רואים שהרומאים (ומכאן כל העולם הים-תיכוני) נמשכו לתחושת ה-savoir-faire העצומה שנבעה מתרבות גדולה ומפותחת מאוד, בטוחה בעצמה עד כדי סוליפסיזם."[3]

לאחר התקדמות צבאית מהירה במאה ה-2 לפנה"ס, שלטו הרומאים ברוב העולם דובר היוונית. באותו זמן, רומאים משכילים יכלו להיחשב דו-לשוניים ביוונית. הרומאים החלו להתחנך על פי הדגם היווני, אך עם דגש חזק על שירה ותרגול דיבור בציבור: הצדדים המוזיקליים וההתעמלותיים הוזנחו יחסית. המורים היו בדרך כלל דו-לשוניים ממוצא יווני. יוונים משכילים יכלו למצוא עבודה כמחנכים בכל רחבי הים התיכון.

אין זה מקרה שאחד מגדולי הנואמים של העת העתיקה הרומית, המשפטן, המדינאי והפילוסוף מרקוס טוליוס קיקרו, למד אצל רטוריקנים ומורים יוונים. הוא הציג היבטים מסוימים של הפילוסופיה היוונית לקהל דובר לטינית ובכך סיפק לרומאים (ולאירופים מאוחר יותר) חלק מאוצר המילים הפילוסופי שלהם. למידתו תרמה לקריירה הפוליטית שלו, ורוב כתביו הנרחבים נשמרו, למעשה יותר מכל מחבר לטיני אחר. בן זמנו של גאיוס יוליוס קיסר, קיקרו חי בתחילת התקופה הסוערת שבה הסתיימה הרפובליקה הרומית והופיעה האימפריה רומית. יהיה זה כמעט בלתי אפשרי להפריז בהשפעתו של קיקרו לאורך ההיסטוריה האירופית. הוגים החל מאוגוסטינוס הקדוש (354-430) בעת העתיקה המאוחרת, דרך ניקולו מקיאוולי (1469-1527) ועד ויליאם שייקספיר (1564-1616) ודמויות מובילות של ההשכלה - כולם הכירו את כתביו, ובכל זאת הוא כמעט וזכה להתעלמות מוחלטת בעולם האסלאמי.

אחד המיתוסים שמקדמים את ברב-תרבותיות המערבית הוא מיתוס "המורשת היוונית-רומית המשותפת" בין האירופים למזרח התיכון וצפון אפריקה, אשר אמורה כעת לשמש כבסיס לאיחוד ים-תיכוני חדש - יוראביה.

זה נכון שמדינות כמו מצרים, ומה שהיום הן סוריה, ירדן ואלג'יריה היו בעבר חלק בלתי נפרד מהאימפריה הרומית, בדיוק כמו אנגליה, צרפת וספרד. אולם הכובשים מהמדבר דחו מאוחר יותר אלמנטים רבים מהתקופה היוונית-רומית לאחר שפלשו לארצות הללו. יצירות קלאסיות יווניות מסוימות תורגמו אומנם לערבית, אך המוסלמים היו בררנים מאוד לגבי אילו טקסטים לתרגם. היה גוף גדול מאוד של מחשבה יוונית שלעולם לא יכלה "להועבר" לאירופים על ידי הערבים, כפי שטוענים כיום לעיתים קרובות, משום שיצירות יווניות רבות כלל לא תורגמו לערבית מלכתחילה. המוסלמים סירבו במיוחד לתרגם טקסטים פוליטיים, שכן אלה כללו תיאורים של שיטות שבהן בני אדם שולטים בעצמם על פי חוקיהם שלהם. הדבר נחשב ככפירה בעיני המוסלמים, שכן החוקים נעשים על ידי אללה והשלטון שייך לנציגיו. אפילו הטקסטים הפוליטיים של אריסטו נדחו.

והאינטלקטואל האיראני אמיר טאהרי מבהיר:

"כדי להבין ציוויליזציה חשוב להבין את אוצר המילים שלה. אם מילה לא הייתה על לשונם, סביר להניח שהיא גם לא הייתה במוחם. לא הייתה מילה באף אחת מהשפות המוסלמיות ל'דמוקרטיה' עד שנת 1890. אפילו אז, המילה היוונית 'דמוקרטיה' נכנסה לשפות המוסלמיות כמעט ללא שינוי: democrasi בפרסית, dimokraytiyah בערבית, demokratio בטורקית".[4] אין זה מקרה שמוסלמים מוקדמים תרגמו טקסטים יווניים עתיקים רבים, אך מעולם לא את אלה הקשורים לעניינים פוליטיים. אפילו אביסנא (אבן סינא) עצמו תרגם את הפואטיקה של אריסטו. אך לא היה תרגום של הפוליטיקה של אריסטו לפרסית עד 1963.

המילה δημοκρατία נכנסה לשיח המערבי המודרני, על פי החוקר ג'ון דאן[5], סביב 1260 בתרגום הלטיני של הנזיר הדומיניקני וילם ואן מורבקה בן המאה ה-13 לפוליטיקה של אריסטו - "הניתוח השיטתי ביותר של הפוליטיקה כפעילות מעשית ששרד מהעולם העתיק." וילם ואן מורבקה, חוקר פלמי ששלט היטב ביוונית, ביצע תרגומים מדויקים ביותר ישירות מהמקורות הביזנטיים היווניים ואף שיפר תרגומים קודמים ופגומים של חלק מהיצירות. תרגומו הלטיני של הפוליטיקה של אריסטו הושלם כאמור בסביבות 1260 ועזר להרחיב את אוצר המילים הפוליטי של אירופה. ההתאוששות הקבועה של הלמידה הקלאסית נעשתה כהעברה ישירה מיוונים אורתודוקסים נוצרים למערב לטיני-נוצרי, אף שהתרגומים הקודמים דרך הערבית הגבירו במידה מסויימת את העניין בטקסטים אלה.

כפי שמציין ההיסטוריון הדגול ברנרד לואיס:

"בביבליוגרפיה העצומה של יצירות שתורגמו בימי הביניים מיוונית לערבית, אין אנו מוצאים משוררים, מחזאים, ואפילו לא היסטוריונים. אלה לא היו שימושיים ולא עניינו אותם; הם לא נכללו בתוכניות התרגום. זו הייתה בבירור דחייה תרבותית: אתה לוקח מהכופר את מה ששימושי לך, אבל אינך צריך להביט ברעיונות האבסורדיים שלו או לנסות להבין את הספרות הנחותה שלו, או ללמוד את ההיסטוריה חסרת המשמעות שלו."[6]

אפילו דימיטרי גוטאס, בספרו הפרו-אסלאמי[7], מציין כי "מסביבות אמצע המאה השמינית ועד סוף המאה העשירית, כמעט כל הספרים היווניים החילוניים הלא-ספרותיים והלא-היסטוריים שהיו זמינים בכל רחבי האימפריה הביזנטית המזרחית והמזרח הקרוב תורגמו לערבית." זה נכון שרוב היצירות המדעיות ביוונית, וחלקן בפרסית, בסנסקריט ובשפות אחרות, תורגמו בתקופה זו, וכל החוקרים המאוחרים יותר בעולם האסלאמי הושפעו עמוקות מיצירות מתורגמות אלה; אך כפי שגוטאס מציין, אפילו בתקופת השיא, הספרות היוונית הגבוהה (ושל תרבויות לא-מוסלמיות אחרות) מעולם לא תורגמה - אפילו לא האפוסים ההומריים, האיליאדה והאודיסאה. חוקרים אירופיים התעניינו בכל גוף הידע והספרות מהתקופה היוונית-רומית ומתרבויות אחרות, בעוד שהמוסלמים התעלמו באופן עקבי מחלק גדול ממנה."

מוסלמים שרצו תרגומים של יצירות יווניות או לא-אסלאמיות אחרות התעניינו בעיקר בנושאי רפואה, אסטרונומיה, מתמטיקה ופילוסופיה. הם התעלמו בדרך כלל ממחזאים ומחברי דרמות כמו סופוקלס, ואוריפידס, או מהיסטוריונים כמו תוקידידס והרודוטוס. גוף ספרותי זה נשמר רק מהמקורות שהוחזקו על ידי הנוצרים הביזנטיים מאז ימי רומא. היה גוף גדול של ידע יווני שלא היה זמין כלל בערבית מלכתחילה. בנוסף לבררנות לגבי היצירות היווניות, המוסלמים גילו עניין מועט בסופרים לטיניים, למשל קיקרו.

ההיסטוריון היווני פוליביוס בן המאה ה-2 לפנה"ס בילה זמן רב ברומא, תחילה כשבוי, והיה לו שפע הזדמנויות ללמוד את הפוליטיקה של העיר ואת עלייתה למעמד של מעצמה עולמית. כתביו זכו לקהל חדש באיטליה של הרנסנס, ביניהם מקיאוולי. הוא ראה בחוקה הרומית משהו כמעט ייחודי בכך שהייתה "חוקה מעורבת" שלא נוצרה על ידי מחוקק אחד, כמו חוקת ספרטה שנוסדה מסורתית על ידי ליקורגוס במאה ה-7 לפנה"ס, אלא התפתחה לאורך זמן בתהליך אבולוציוני. הפרדיגמה היחידה הייתה חוקת קרתגו. עבור פוליביוס, סמכויות הקונסולים, הסנאט והעם ייצגו בהתאמה את האלמנט המלוכני, האריסטוקרטי והדמוקרטי של החוקה המעורבת. הוא ראה בצמיחה האורגנית של חוקה זו, עם מערכת מורכבת של איזונים ובלמים טבעיים, את אחד הגורמים לעלייתה האדירה של רומא. היסטוריונים מודרניים רואים כמובן גם גורמים רבים אחרים, אך מוסדות פוליטיים עדיין נחשבים לחשובים ביותר.

הסטואיזם הייתה אחת מדוקטרינות הפילוסופיה היווניות שמילאה תפקיד גדול אף יותר אצל הרומאים מאשר אצל היוונים, אך קיקרו אינו מזכיר את הדוקטרינה הסטואית כאחד ממקורותיו ל-De Re Publica. לעומת זאת, השפעת הדוקטרינה האריסטוטלית מ"הפוליטיקה" ומיצירות אחרות ניכרת בבירור - דבר שקיקרו עצמו הדגיש.

כפי שכותב איש הלימודים הקלאסיים הבריטי אנדרו לינטוט:

"קיקרו לוקח את הסיווג של שלוש החוקות הטובות הבלתי מעורבות, ומזווג אותן עם שלוש החוקות המושחתות. הוא סבור שהטובות, אף שאין בהן כשלים מיוחדים, עלולות להתנוון למקבילותיהן המושחתות. עם זאת, בעקבות אריסטו ולא אפלטון ופוליביוס, הוא אינו סבור שזה בלתי נמנע או, באופן ספציפי יותר, שתהליך טבעי חד-כיווני אחד קובע שינויים כאלה. ישנם במקום זאת מספר מחזורים, המאפשרים לדוגמה שעריצות או אוליגרכיה יבואו אחריהן כל אחת מהחוקות הפשוטות האחרות. כמו אריסטו שוב, קיקרו סבור שהחברה האנושית אינה נובעת רק מחולשה וצורך בהגנה, אלא מאינסטינקט חברתי טבעי, המוביל לרדיפה אחר אינטרסים משותפים וקבלת חוק. לאור זאת הוא רואה את יתרון החוקה המעורבת במה שהוא מכנה aequabilitas - שוויון, המאפשר זכויות יתר לאריסטוקרטיה וחירות והשתתפות לעם הפשוט. האידיאל של קיקרו הוא אפוא חברה שמוחזקת יחד על ידי ארגון צודק, וכך הוא רואה את חוקת הרפובליקה הרומית, לא כמשהו שנוצר על ידי אבולוציה ועימות והסתמך על איומים הדדיים … כפי שתואר על ידי פוליביוס."[8]

מקיאוולי הושפע יותר מהעת העתיקה הרומית מאשר מהיוונית, ותפיסתו את הפוליטיקה, שנויה במחלוקת כיום כפי שהייתה בתחילת המאה ה-16, שונה באופן חד מהתפיסות המתוכננות והאידיאליסטיות של אפלטון. הוא היה בקיא היטב בכתבי קיקרו. לפי אנדרו לינטוט:

"לכן אנו מוצאים במקיאוולי הערכה של הרפובליקה הרומית שהולכת הרבה מעבר למה שקרא בדפי ליוויוס או במקורות העתיקים האחרים, ופרשנות שהיא מאוד חדה, מורכבת וייחודית. במיוחד, כמו פוליביוס, הוא הופך באופן עדין את העימות בין מעמדות ומוסדות - שבעיני אחרים נחשב לפגם קטלני - ליתרון, ואכן הוא עצמו מודה שהיה שורש נפילתה הסופית של הרפובליקה. השקפה זו במיוחד תיראה שהייתה לה השפעה חשובה על המחשבה הפוליטית המאוחרת יותר."

האבות המייסדים של ארצות הברית, ביניהם ג'ון אדאמס ותומס ג'פרסון, היו כולם בקיאים גם במחשבה ההשכלתית וגם בסופרים הקלאסיים. לפי לינטוט:

"ג'ון אדאמס השתמש בדוגמאות עתיקות של ממשלים מעורבים, כולל זו של הרפובליקה הרומית, כמדריך לצורת הממשל המדינתי שהוא תמך בו, כולל סנאט מייצג וכן אספה מייצגת כדי להימנע ממתן יותר מדי כוח לאלמנט הדמוקרטי. הסתייגותו מחיקוי הדמוקרטיה היוונית מקרוב נבעה מהאמונה בחוסר השלמות הבסיסי של האדם, ברדיפתו החמדנית אחר אינטרס עצמי ובנטייתו לרגשות. ג'יימס מדיסון, יתרה מכך, טען נקודה זו בתוקף בהפדרליסט, כאשר תמך בהגבלת מספר הנציגים בקונגרס ובהקמת סנאט פדרלי. 'בכל אספות גדולות מאוד, בכל אופי שהן מורכבות, הרגש לעולם לא נכשל מלגזול את השרביט מההיגיון. אילו היה כל אזרח אתונאי סוקרטס, כל אספה אתונאית עדיין הייתה המון.' '…ההיסטוריה אינה מלמדת על רפובליקה ארוכת ימים שלא היה לה סנאט.' האנטי-פדרליסטים נותרו נמשכים לדגם של החברה העצמאית פנים-אל-פנים של הרפובליקה העירונית הקלאסית עם אספתה, משרות מסתובבות ומיליציית אזרחים (ההיסטוריה של רומא הראתה מה קורה כשמיליציית אזרחים מוחלפת בצבא קבע תחת מוציא לפועל חזק)."

כתביהם של אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון "אבי החוקה האמריקאית" ב"הפדרליסט"בסוף המאה ה-18 מופיעים תחת השם פובליוס, כלומר פובליוס ולריוס פובליקולה (נפטר 503 לפנה"ס), מייסד הרפובליקה הרומית. לפי אנדרו לינטוט:

"עם זאת, המטרה העליונה של מדיסון והמילטון הייתה לשלב את העוצמה והיעילות של סמכות מרכזית מאוחדת עם החירות שלמענה נלחמו, וכאן חלוקת הכוחות ברפובליקה הרומית (ובחוקת ספרטה הקלאסית) סיפקה לא כל כך מודל אלא סימן להתגבר עליו. כאן קבלתם, ואף הנחתם, של עימות בין אינטרסים כדרך למנוע מכל סמכות יחידה בממשל לממש עריצות עליונה, חבה הרבה להתבססות ההתנגדות בין אלמנטים של הרפובליקה ברומא, כפי שהוסבר על ידי פוליביוס, מקיאוולי וממשיכיהם, אף שהמילטון ומדיסון לא תיארו לעצמם באמריקה את העימותים האלימים שהתרחשו ברומא ולא רצו לעודד תודעת מעמד בקרב הפלבאים שלהם. בקיצור, אולי המורשת העמידה ביותר של הרפובליקה הרומית למחשבה הפוליטית המערבית היא הלגיטימיות והרצויות של התנגדות ותחרות כמרכיבים של חירות ומגרים של ממשל יעיל."

כפי שכותב הוגה הדעות והכלכלן הגדול פרידריך האייק, קשה לעקוב אחורנית אחר המושג המודרני של חירות פוליטית וממשל מוגבל מעבר לאנגליה של המאה ה-17 ואפילו שם זה היה יותר תוצאה מקרית של מאבק מאשר במתכוון. מגנה כרטה (1215) ומסמכים דומים מילאו תפקיד כמו של נשק במאבק זה, אך המאבק עצמו היה חדש. מחוץ לאנגליה, במיוחד בצרפת, הפרלמנטים והחירות הפוליטית שנהנו מהם בימי הביניים דעכו עם עליית האבסולוטיזם. האייק מסביר את השקפותיו של אריסטו על חוק וממשל:

"ב-הפוליטיקה הוא מדגיש כי 'ראוי יותר שהחוק ימשול מאשר כל אזרח', כי 'האנשים המחזיקים בשלטון העליון צריכים להיות רק שומרים ומשרתים של החוק', וכי 'מי שימקם את השלטון העליון בשכל, ימקם אותו באל ובחוקים'. הוא מגנה את סוג הממשל שבו 'העם שולט ולא החוק' ובו 'הכול נקבע בהצבעת רוב ולא על-פי חוק' ... אם נוסיף לכך את הקטע הבא ב-רטוריקה, יש לנו אכן הצהרה די שלמה של האידיאל של ממשל על-פי חוקים: 'חשוב מאוד שחוקים שנוסחו היטב יגדירו בעצמם את כל הנקודות שהם יכולים, וישאירו כמה שפחות לשיקול דעתם של השופטים, [שכן] החלטת המחוקק אינה פרטית אלא צופה פני עתיד וכללית, בעוד חברי האספה והמושבעים רואים את חובתם להחליט על מקרים מוגדרים המובאים בפניהם.' יש עדות ברורה כי השימוש המודרני בביטוי 'ממשל על-פי חוקים ולא על-פי בני אדם' נובע ישירות מהצהרה זו של אריסטו."[9]

רוח חוקי רומא החופשית הועברה אלינו בעיקר דרך כתביהם של ההיסטוריונים והנואמים של התקופה, שהתחילו מאוחר יותר להשפיע בתקופת הרנסאנס ובמאה השבע-עשרה. הבולטים שבהם היו קיקרו, ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס, ופובליוס קורנליוס טקיטוס, סנאטור ואולי ההיסטוריון הגדול ביותר שכתב בלטינית. כפי שכתב פרידריך האייק:

"ליוויוס … שסיפק להרינגטון את ההבחנה בין ממשל החוק לממשל האנשים - טקיטוס, ובעיקר קיקרו, הפכו למחברים העיקריים שדרכם התפשטה המסורת הקלאסית. קיקרו אכן הפך לסמכות המרכזית של הליברליזם המודרני, ואנו חייבים לו רבות מהניסוחים היעילים ביותר של חירות תחת שלטון החוק. לו מיוחסת התפיסה של כללים כלליים או leges legum ששולטים בחקיקה, התפיסה שאנו מצייתים לחוק כדי להיות חופשיים והתפיסה שהשופט צריך להיות רק הפה שדרכו מדבר החוק. שום מחבר אחר אינו מראה בבירור יותר שבתקופה הקלאסית של המשפט הרומי היה מובן היטב שאין סתירה בין חוק לחירות, ושהחירות תלויה בתכונות מסוימות של החוק - כלליותו, ודאותו וההגבלות שהוא מטיל על שיקול הדעת של השלטון."

כמעט כל מה שצוטט במאמר זה התעלמו ממנו המוסלמים לאורך כל ההיסטוריה האסלאמית. לא היה בעולם האסלאמי מוסד דומה לפרלמנט האנגלי ולא פותח בו מושג דומה להפרדת הרשויות של מונטסקייה. כתביהם הפוליטיים של אריסטו, קיקרו ואחרים נדחו בתוקף. כל האלמנטים שעומדים בבסיס המערכת הפוליטית האמריקאית המודרנית נדחו על ידי המוסלמים עוד לפני שהארצות הברית בכלל הוקמה. אילו האמריקאים היו זוכרים זאת, ייתכן שהיו פחות נלהבים לייצא את שיטת הממשל שלהם למדינות מוסלמיות. ייתכן גם שהיו זוכרים שהרעיון לפיו "דמוקרטיה" היא 100% טובה והשיטה הפוליטית היחידה הלגיטימית לכל האנושות הוא רעיון נאיבי. מדובר בהתפתחות של התקופה שלאחר המהפכה הצרפתית ולא הייתה משותפת להוגים רציניים לפני כן, כולל אבות האומה האמריקאית.

[1] Norman Davies, Europe: A History, Oxford University Press, 1996, p. 173.

[2] Henry Bamford Parkes, Gods and Men: the Origins of Western Culture, Knopf, 1959, p. 310.

[3] Nicholas Ostler, Empires of the Word: A Language History of the World, Harper Perennial, 2006, p. 253.

[4] https://www.thetimes.com/travel/destinations/europe-travel/greece/islam-and-democracy-the-impossible-union-rc85hxlc2ct?eafs_enabled=false

[5] John Dunn, Setting the People Free: The Story of Democracy, ‎Atlantic Books, 2005.

[6] Bernard Lewis, What Went Wrong?: The Clash between Islam and Modernity in the Middle East, ‎ Harper Perennial, 2003.

[7] Dimitri Gutas, Greek Thought, Arabic Culture: The Graeco-Arabic Translation Movement in Baghdad and Early 'Abbasaid Society (2nd-4th/5th-10th c.), Routledge, 1998, p.1.

[8] Andrew Lintott, The Constitution of the Roman Republic,‎ Oxford University Press, 2003, p. 221.

[9] F.A. Hayek, The Constitution of Liberty, Routledge, 2006.