המקרה הטרגי של קוסובו, חלק א': למי שייכת קוסובו? - רקע היסטורי.
המקרה הטרגי של קוסובו, חלק א':
למי שייכת קוסובו? - רקע היסטורי.
האזור המודרני של קוסובו בחבל הבלקן נמצא כבר שנים רבות בעיצומו של סכסוך גאו-פוליטי וטריטוריאלי. במרכזו של העניין עומדת העובדה כי השטח שייך היסטורית לסרבים, אולם מבחינה דמוגרפית יש כיום רוב אתני לאלבנים, לאחר שהללו הוכנסו לקוסובו על-מנת לפגוע בנוכחות הסרבית בתקופות הכיבוש העותמאני והכיבוש הנאצי, וכיום 200,000 סרבים חיים בגלות ללא אפשרות לחזור לביתם בקוסובו.
האזור המודרני של קוסובו הינו סרבי מבחינה היסטורית. השם של המקום מגיע מהמילה הסרבית לציפור שַׁחֲרוּר, ומשמעותו הוא למעשה "שדה שַׁחֲרוּר". סרבים ושבטים סלאבים אחרים היגרו לבלקן, כולל קוסובו, במאה ה-6 לספירה. רטוריקה אתנית אלבנית חדשה מנסה לקדם אומנם את הרעיון שהם צאצאיהם של השבטים האילירים שחיו שם לפני המאה ה-6, אבל נראה כי השבטים הללו חיו בכל רחבי הבלקן והוטמעו בסלאבים, למעט השטח האלבני, אשר כמעט ואינו קשור לקוסובו. בסוף המאה ה-12, המלך הסרבי סטפן נמניה ניצל את החולשה של האימפריה הביזנטית אשר הייתה עסוקה בתוקפנות האסלאמית במזרח, וסיפח ממנה את קוסובו יחד עם אזורים נוספים.
קוסובו הפכה למרכז המדינה הסרבית. נמניה וממשיכיו בנו כנסיות ומנזרים רבים, חלקם נותרו כיום אתרים קדושים מרכזיים לסרבים. הם הפכו את העיר פץ' במערב קוסובו למרכז הכנסייה הסרבית האורתודוקסית, ועל כן קיבלה מאז קוסובו גם הילה דתית בעיני הסרבים. סרביה של ימי הביניים הגיעה לשיא כוחה תחת המלך סטפן אורוש הרביעי דושאן בין השנים 1331-1355. ממלכתו כללה את כל קוסובו, צפון אלבניה, מקדוניה וחלק גדול מיוון. את הבירה הוא הקים בפריזרן שבקוסובו. עם זאת, כוחה של הממלכה החל לרדת לאחר מותו עקב היריבות הפנימית בין יורשיו והתחזקותה של האימפריה העותמאנית. במה שמוכר כ"הקרב בשדות קוסובו", ב-15 ליוני 1389, ניצחו אסטרטגית הטורקים את הכוחות הסרביים תחת המלך לזר חרבליאנוביץ', והקרב נתפס בהיסטוריה הסרבית כאירוע שהחל את 400 שנות הכיבוש העותמאני. ה-15 או ה-28 ביוני (בהתאם ללוח השנה היוליאני או הגרגוריאני) הפך ליום אבל לאומי בתודעה הסרבית (Видовдан).
בשנת 1689 שחררו כוחות אוסטריים באופן זמני את קוסובו מהעותמאנים. סרבים מקומיים איחדו כוחות עם הנוצרים. אולם לבסוף, נדחקו האוסטרים בסמוך לקצ'ניק ב-2 בינואר 1690. הפטריארך האורתודוקסי הסרבי ארסנייג'ה ולמעלה מ-40,000 פליטים ברחו מקוסובו לכיוון הונגריה. מערכה אוסטרית נוספת לקוסובו התקיימה בשנת 1737 אך נאלצה לסגת גם היא, והביאה לגל נוסף של פליטים סרבים. שינוי דמוגרפי מאוכלוסייה סרבית ברובה לאוכלוסייה אלבנית החל כנראה במועד זה, כאשר אלבנים נדדו מהאזורים העניים וההרריים בצפון אלבניה אל המישורים הפוריים יותר של קוסובו. ייתכן גם שהמעבר התחיל מוקדם יותר, והתרחש בהדרגה. מרבית האלבנים האתניים בקוסובו המירו את דתם מהנצרות, אם כי מיעוט רומי קתולי ברובו ממשיך להתקיים גם בימינו. רוב המרות הדת התרחשו לא בגלל אמונה דתית, אלא כדי להימנע ממסים גבוהים ואפליה אחרת שאיתם התמודדו נוצרים ומיעוטים דתיים אחרים באימפריה העותמאנית. הסרבים, לעומת זאת, נשארו נוצרים ובכך סבלו מרדיפה גדולה, מה שחייב רבים מהם לברוח לשטחה של אוסטריה ובכך להגדיל עוד יותר את התחלופה הדמוגרפית בקוסובו.
לאחר התקוממויות בין 1804 ל-1815, חלקים של סרביה ליד בלגרד הפכו לנסיכות חצי-אוטונומית בתוך האימפריה העותמאנית. עד שנת 1833 קיבלה סרביה אוטונומיה מלאה ושטח נוסף, כתוצאה מהסכם שהתאפשר עם העותמאנים רק בלחץ האימפריה הרוסית. קוסובו נשארה תחת כיבוש עותמאני. בשנים 1877-1878 תפסו סרביה ומונטנגרו חלקים מקוסובו במהלך מלחמת רוסיה-טורקיה. רוסיה זכתה בניצחון מוחץ והטילה על הטורקים את חוזה סן סטפנו במרץ 1878, אשר יצר בולגריה גדולה יותר והקצה חלקים מקוסובו לסרביה ומונטנגרו. האלבנים האתניים התנגדו כמובן וביקשו לייצר אזור שליטה אחד של כל המקומות בהם הם יושבים, שיתקיים תחת השלטון העותמאני. בקונגרס של ברלין ביולי 1878, המעצמות הגדולות האחרות נבהלו מההצלחות הגדולות של רוסיה באזור, הכריחו הקטנה בגודלה של בולגריה ולקחו את האדמות המאוכלסות באלבנים מסרביה ומונטנגרו והחזירו אותן לטורקים. עם זאת, סרביה ומונטנגרו הורשו לשמור על שטחים אחרים שתפסו, וסרביה קיבלה עצמאות רשמית מהאימפריה העותמאנית. הדרישות של האלבנים לקבץ את כל האדמות המאוכלסות בהם למדינה אחת מקודמת עדיין בימינו על ידי הלאומנים האלבנים האתניים באלבניה, קוסובו ומקדוניה.
באוקטובר 1912 תקפו סרביה, מונטנגרו, יוון ובולגריה את הטורקים, כשיצאו למלחמת הבלקן הראשונה. הכוחות הטורקיים הובסו באופן מכריע ולמעשה כל חצי האי הבלקני שוחרר מהכיבוש העותמאני. כוחות סרביים ומונטנגרים שחררו את קוסובו ותפסו חלק מאלבניה המודרנית. ב-28 ביוני 1913, בולגריה, אשר לא הייתה מרוצה מהישגיה הטריטוריאליים הדלים בסכסוך, תקפה את יוון וסרביה במלחמת הבלקן השנייה, אך הובסה בסוף יולי. לאחר לחץ של כמה מעצמות גדולות, נאלצו סרביה ומונטנגרו לוותר על שטח כלשהו, וכך נוצרה אלבניה העצמאית. עקב הלחץ של האימפריה הרוסית במידה גדולה, קוסובו נותרה בידי סרביה, אשר כמעט והכפילה את גודלה כתוצאה מרווחיה במלחמות הבלקן.
ב-28 ביוני 1914 נרצח הארכידוכס האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד על ידי הלאומני הסרבי גברילו פרינציפ בסרייבו. אוסטרו-הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה בחודש יולי, תוך שהיא מתחילה את מלחמת העולם הראשונה. לאחר שהציג התנגדות עיקשת ויעילה במשך למעלה משנה, הצבא הסרבי הובס כאשר בולגריה הצטרפה למלחמה בספטמבר 1915 בתקווה לנקום את אבדותיה במלחמת בלקן השנייה. הצבא הסרבי התייצב לעמידה אחרונה בקוסובו, בזמן שחיילים ואזרחים סרבים רבים נסוגו מעבר להרי צפון אלבניה לים האדריאטי בתנאים קשיים. שרידי הצבא פונו על ידי ספינות מלחמה של בעלות הברית לאי היווני קורפו.
לאחר ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה וקריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית בשנת 1918, קוסובו הפכה לחלק מממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים החדשה, שנשלטה על ידי מלך סרבי. כאחד המנצחים במלחמה, והאנשים היחידים בממלכה החדשה שהייתה להם מדינה משלהם לפני הסכסוך, סרביה הרגישה שיש לה את הזכות לשלוט במדינה החדשה, מה שלא סיפק לאומים אחרים. סרביה החלה ליישב סרבים באזור. המלך אלכסנדר הכריז על דיקטטורה בשנת 1929 ושינה את שמה למדינת יוגוסלביה, "סלאביה הדרומית". הוא נרצח בשנת 1934 על ידי טרוריסטים מקדוניים.
איטליה הפשיסטית כבשה את אלבניה באפריל 1939, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. גרמניה פלשה ליוגוסלביה ב-6 באפריל 1941. ההתנגדות היוגוסלבית קרסה תוך עשרה ימים. מרבית קוסובו נכללה במדינת בובות "אלבניה רבתי". חלק מהיתר הועבר לבולגריה, בעוד שטחים עם משאבים מינרליים יקרי ערך נותרו בסרביה הכבושה הגרמנית. חלק מהקוסוברים שמחו על האיחוד שלהם עם אלבניה ותמכו במדינה החדשה, אך הסרבים לא ראו זאת כצעד חיובי שכן קוסובו היא היסטורית שלהם. כמו אזורים רבים ביוגוסלביה בזמן המלחמה, הפכה קוסובו לאזור לחימה עקוב מדם בו היו מעורבים צ'טניקים סרביים מלוכניים-לאומניים, פרטיזנים קומוניסטים, כוחות הכיבוש הגרמניים והאיטלקיים, וקבוצות חמושים אתניים אלבניים – בעלי ברית של הגרמנים והאיטלקים. המדינה הפשיסטית של קרואטיה הפכה לדומיננטית, ומעשי זוועה נגד אזרחים סרביים אתניים מצד הבוסנים הפכו לנפוצים, גם בזכות יחידת האס אס האלבנית שהוקמה על-ידי הימלר, וסרבים רבים נאלצו לברוח ולהצטרף לפרטיזנים. הרדיפה והעזיבה ההמונית של סרבים את קוסובו הגדילה את ההגירה האלבנית והשינוי הדמוגרפי גדל עוד יותר. בשנת 1944 תפסו הפרטיזנים את קוסובו, ועד מהרה נאלצו לבלום התקוממות ממורדים אתניים אלבניים. בשנת 1945 הממשלה הקומוניסטית המנצחת, תחת טיטו, העניקה לקוסובו את גבולותיה הנוכחיים, והפכה אותה לאחד משני מחוזות אוטונומיים בתוך סרביה, הרפובליקה הגדולה ביותר של יוגוסלביה החדשה. המחוז השני היה וויבודינה.
חרף האוטונומיה הנומינלית החדשה שלה, נותרה קוסובו תחת שליטתה של סרביה עד 1966, כאשר מפקד המשטרה החשאית אלכסנדר רנקוביץ', סרבי ואיש המפתח לדיכוי בקוסובו, הודח מתפקידו על ידי טיטו. לאחר מכן החל טיטו להזיז את מדיניותו לטובתם של האלבנים האתניים בקוסובו. עם זאת, ב-1968, בהפגנות ברחבי קוסובו, קראו מפגינים אלבניים להעניק לקוסובו מעמד של רפובליקה בתוך יוגוסלביה, ובכך למעמד הדומה לסרביה. כמה מההפגנות הפכו לאלימות וכוחות משטרה וצבא הוזעקו בכדי להרגיע אותן, וכתוצאה מכך נהרגו מספר אנשים. שיעור הילודה האלבני היה גבוה יותר מהסרבי, ולכן גם בתקופת השלטון הסרבי בשנות ה-60 נשארו האלבנים רוב משמעותי.
בשנת 1974 אימצה יוגוסלביה חוקה חדשה. עם המאמצים מאז 1966 להגדיל את זכויותיה של קוסובו בתוך יוגוסלביה, העניקה החוקה לקוסובו, במובנים רבים, מעמד רפובליקני דה פקטו, ולפיכך עמדה שווה במסגרת הפדרציה היוגוסלבית עם סרביה. האלבנים האתניים השתלטו על תפקידים מובילים בשלטון המקומי ובכלכלה. קוסובו קיבלה סובסידיות גדולות כחלק מתכנית פדרלית להשוואת ההבדל החד ברמות ההתפתחות בין אזורים עשירים ועניים ביוגוסלביה. עדיין, יותר ויותר קולות קוסובריים דרשו פרישה רשמית מסרביה ומעמד כרפובליקה מלאה בתוך יוגוסלביה. בנוסף להשגת ייצוג גדול יותר בגופים פדרליים ושוויון עם סרביה, מעמד הרפובליקה היה מקנה לקוסובו את הזכות, לפחות בתיאוריה, להתנתק מיוגוסלביה. מעטים אף הציעו איחוד עם אלבניה, אף שרוב הקוסוברים הכירו בכך שהם יותר חופשיים וטובים יותר מבחינה כלכלית ממולדתם באלבניה, שסבלה מעוני מחפיר תחת המשטר הקומוניסטי הנוקשה במיוחד.
בעוד הלאומיות עלתה בקרב האלבנים האתניים, התמרמר המיעוט הסרבי בקוסובו עקב ה"אלבניזציה" של המקום. האלבנים האתניים השתמשו באפליה, הפחדה ואלימות בכדי לגרש את הסרבים מהאזור בתקווה ליצור קוסובו אלבנית בלבד. גידול מהיר של אוכלוסייה בקרב קוסוברים אלבנים כפריים תרם גם הוא לשינויי האוכלוסייה. בעוד שהערכות לגבי היקף ההגירה משתנות, אין ספק כי הייתה זו משמעותית. בשנת 1961 היוו הסרבים 23.6 אחוזים מאוכלוסיית קוסובו; ערב הסכסוך בשנות התשעים הם היו מתחת ל-10%.
לאחר מותו של טיטו בשנת 1980, החלה המערכת הפוליטית המבוזרת שהקים להתפרק בהדרגה, והחלו מאבקי כוחות גלויים יותר ויותר בקרב האליטה הפוליטית היוגוסלבית. הלאומיות האלבנית האתנית נותרה חזקה. בשנת 1981, מחאה של סטודנטים נגד תנאים ירודים באוניברסיטת פרישטינה הסלימה את ההתפרעויות. מפגינים באוניברסיטה וברחבי המחוז קראו למעמד רפובליקני לקוסובו. כמה מפגינים קראו לאיחוד עם אלבניה. ההפגנות והמהומות הורגעו על ידי המשטרה הסרבית וצבא יוגוסלביה, והתוצאה הייתה מספר הרוגים. המהומות חיזקו את הפחדים הסרביים שהאלבנים האתניים רוצים להתנתק מיוגוסלביה. חלק מהסרבים קראו להחזיר את השליטה הסרבית במחוז.
עד 1987, מנהיג סרבי אחד תפס את נושא קוסובו כמקפצה לשלטון. במהלך ביקורו בשדה קוסובו ב-24 באפריל, נשא פקיד המפלגה הקומוניסטית הסרבית סלובודן מילושביץ' נאום לסרבים של קוסובו, בו נשבע כי "אף אחד לא יעז לנצח אתכם." הנאום הציב את מילושביץ' כדמות פוליטית מרכזית. בהמשך אותה שנה הוא נבחר למנהיג המפלגה הקומוניסטית הסרבית. בתפקיד זה, ובהמשך כנשיא סרביה, העביר אליו מילושביץ' את השליטה על קוסובו. בשנת 1989 העביר הפרלמנט הסרבי תיקונים לחוקה המגבילים בחדות את האוטונומיה של קוסובו. הפרלמנט בקוסובו, בלחץ כבד של כוחות הביטחון הסרבים, עשה דבר דומה. בשנת 1990 אישרה סרביה צעדים נוספים אשר ביטלו את האוטונומיה של קוסובו וביטלו את הפרלמנט והממשלה של קוסובו. האלבנים סירבו לקבל את השינויים הפוליטיים והקימו מוסדות שלטון מקבילים משלהם, תוך כדי קבלת תמיכה אלבנית מבחוץ. אפשר שפיצולים אלו, יחד עם התפרקותה של ברית-המועצות, תרמו בסופו של דבר להתפרקותה של יוגוסלביה ב-1991. העזיבה של סלובניה וקרואטיה ביוני 1991 עודדה גם את האלבנים להכריז על קוסובו עצמאית ואלבנית ב-19 באוקטובר אותה שנה.
באפריל 1992 בוסניה-הרצגובינה קיבלה את עצמאותה, וחודש לאחר מכן האלבנים של קוסובו הלכו לבחירות על-מנת להצביע על הנשיא וחברי הפרלמנט. הסכם 1995 הביא לסופה של מלחמת יוגוסלביה, אולם רוב אלבני על אדמה סרבית המשיך את הסכסוך בקוסובו. הסרבים הקשו על תפקודה של הממשלה המקבילה, אשר נבחרה פעם נוספת במרץ 1998. עם זאת, אלבנים רבים לא היו מרוצים מהשלטון המתון בראשותו של איברהים רוגובה, וב-1996 הופיע ארגון טרור אלבני הנקרא "צבא שחרור קוסובו", אשר רצח שוטרים ואזרחים סרביים, כמו גם "משתפי פעולה" אלבניים. התקשורת האלבנית הפיצה סיפורים אודות "האכזריות" של התקפות הנגד לכאורה של כוחות הביטחון הסרביים נגד ארגון הטרור, מה שהוביל לתסיסה אלבנית ובמידה רבה לקונפליקט בקוסובו בסוף שנות ה-90.
לסיכום, קוסובו היא היסטורית סרבית. כאן הוכתרו המלכים הסרביים בימי הביניים. כאן בעיר פריזרן צאר דושאן הקים את האימפריה שלו במאה ה-14. כאן נלחמו הסרבים ב-1389 נגד הטורקים בקרב שנכנס עמוק אל תוך האתוס הלאומי הסרבי. כאן בעיר פץ' נוסדה הפטריארכליה הסרבית בשנת 1346, והכנסייה הסרבית הפכה לעצמאית מקונסטנטינופל. למעשה, קוסובו הינו אזור קדוש בתודעה ההיסטורית הסרבית. האלבנים הובאו לאזור זה מבחוץ על-ידי הטורקים במאות ה-17 וה-18 לאחר שלא הצליחו להמיר את דתם של הסרבים, על-מנת לשנות את המאזן הדמוגרפי, תופעה שחזרה על עצמה במידה מסוימת גם בתקופת הכיבוש הנאצי בשנות המלחמה.
בתמונה – "הגירת הסרבים", מאת הצייר הסרבי פג'ה יובנוביץ', המתאר את הגירוש הגדול של הסרבים מאדמתם על-ידי העותמאנים במאה ה-17.
