השינוי הדמוגרפי של קוסובו.

השינוי הדמוגרפי של קוסובו.

 

ב-1389 הצליחו הסרבים ובני בריתם לבלום במידה חלקית את ההתקדמות העותמאנית בקרב קוסובו. אולם העותמאנים חזרו ותחת פיקודו של מוראט השני הביסו בקרב קוסובו השני ב-1448 את צבאו של האציל ההונגרי יאנוש הוניאדי. כך, עד 1455 כל קוסובו כבר נפלה ונכבשה ועד 1459, עם הכניעה של סמדרבו, הפכה סרביה לחלק מהאימפריה העותמאנית.

בתחילת תקופת הכיבוש של קוסובו, כמעט כל אוכלוסייתה היו סרבים אורתודוקסים. ההיסטוריוגרפיה האלבנית טוענת כמובן כי האלבנים היו הרוב בקוסובו עוד לפני הכיבוש העותמאני, אולם בפועל המסמכים והעדויות ההיסטוריות מציגות תמונה הפוכה; למשל, דוחות מסים טורקיים בתחום הבעלות על הקרקעות מ-1455 מציגים רוב סלאבי-סרבי מוחלט. צווים מעיר בקוסובו מ-1330 מראים כי מתוך 2166 חוות ו-2666 בתי מגורים באזורי אדמות מרעה של צאן ובקר, רק 44 היו רשומים לאלבנים, דהיינו 1.8% מהאוכלוסייה. לאורך כל המאה ה-14, האוכלוסייה הלא סרבית של קוסובו מעולם לא עלתה על 2% מהאוכלוסייה.

במהלך התקופה העותמאנית הפכו האורתודוקסים הסרביים לאזרחים סוג ב' וכן והתמודד עם אפליה דתית קשה שכן האימפריה של הטורקים הייתה מאורגנת על בסיס דתי, לא לאומי. כך, אלו שהמירו את דתם קיבלו פריבילגיות אשר לא ניתנו לנוצרים. האלבנים המירו את דתם במספרים גדולים ובכך השיגו בקוסובו דומיננטיות פוליטית, חברתית וכלכלית. אכן, היה זה רק בזכות האסלאמיזציה של האלבנים האתניים שהקולוניזציה של האדמות הסרביות הופעלה בממדים גדולים. בזמן שעד המאה ה-17 המאזן האתני בקוסובו עדיין לא שונה רבות, בסוף המאה ה-17 כבר יושמה קולוניזציה מלאה על ידי שבטים אלבניים.

עקב הקושי להתקיים כמיעוט נוצרי והמלחמות בין העותמאנים והאוסטרים, ההגירה של האוכלוסייה הסרבית מקוסובו במאות ה-17 וה-18 שינתה למעשה לחלוטין את המאזן האתני והובילה ל"מהפך החברתי" הגדול לאחר מאות של שנים. "ההגירה הגדולה"(Velika Seoba)  של הסרבים ב-1690 הייתה אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה שלהם, ובעקבותיה הגיעו 300 שנות רצח עם של הסרבים בידי האלבנים בתוך המולדת שלהם עצמם. ערים רבות של הסרבים ננטשו ורוקנו מתושבים, בזמן ששבטים אלבניים מאזורי הרמות של צפון אלבניה התיישבו במקומם.

ב-1690 כבר הצליחו הכוחות האוסטריים להתקדם דרך סרביה וקוסובו והגיעו עד לסקופיה במקדוניה, שם הובסו בידי הטורקים. האוכלוסייה הסרבית של קוסובו הייתה בעלת ברית של האוסטרים, ועל כן החלו העותמאנים לנקום בה ורצחו ובזזו רבים מאנשיה. הסרבים עברו טבח והבתים שלהם רוקנו. הרצח והביזה נמשכו שלושה חודשים. לנוכח המתרחש, העניק הקיסר האוסטרי של האימפריה הרומית הקדושה לאופולד הראשון מקלט לסרבים ואפשר להם להתיישב באזורי האימפריה. תחת הנהגתו של הפטריארך ארסני צ'רנוביץ' ה-3, 37 אלף משפחות מקוסובו התיישבו בהונגריה, סְרֶם, סלאבוניה, באנאט, ו-באצ'קה. יתרה מזאת, ההגירה צפונה הפכה לחלק מהמיתוס הלאומי-דתי הסרבי. האלבנים טוענים אומנם שמספר הסרבים שעזבו היה קטן בהרבה, כ-30 אלף איש שעזבו להונגריה, אולם בכל מקרה ברור שגם אם המספר היה קטן יותר ולא כל העוזבים הסרבים היו רק מאזור קוסובו, הרי אין ספק כי ההגירה ייצגה שינוי דמוגרפי משמעותי ומרכזי במאזן האתני של קוסובו. אכן, יש לזכור כי בשנת 1690 לשינוי אוכלוסיות כזה היו השלכות דמוגרפיות אדירות על האזור. יתר על כן, ההגירה של 1690 היוותה תקדים לגלי הגירה נוספים שבאו בהמשך, אשר הפכו למעשה את הסרבים מרוב מוחלט לשעבר למיעוט נרדף בקוסובו.

גל ההגירה השני התרחש לאחר המלחמה העותמאנית-אוסטרית של 1737-1739 כאשר הפטריארך ארסן יובנוביץ' שקבנטה ה-4 הוביל כמה מאות משפחות סרביות מיישובי הכרייה סביב יאנייבו, נובו ברדו, קופאוניק, ופרישטינה. ההגירה, לצד מגיפות, השאירה מאחור עשרות ואולי אף יותר כפרים נטושים, כאשר הוואקום הזה הוביל להגעתם של מתיישבים נוספים מהרמות של צפון אלבניה במקומם של הסרבים. לאחר מלחמת קרים עם האימפריה הרוסית של 1853-1856, כפרים שלמים ברחו מקוסובו לסרביה או מונטונגרו לאחר שחוו מקרי טבח וזוועות אחרות שכן, כמו הרוסים, היו הסרבים נוצרים אורתודוקסים והטורקים והאלבנים ראו בהם אויב משותף.

ההגירה הסרבית מקוסובו המשיכה גם לאחר מכן. בתחילת המאה ה-19 הרס האציל האלבני ג'שר פשה ג'ינולי מספר כנסיות בקוסובו, החרים אדמות מנזרים, רצח אנשי דת וגרם להגירה של מעל ל-70 כפרים סרביים בין ווצ'טרן ו-גנילאן. בין 1876 ל-1883 כ-1500 משפחות סרביות ברחו מקוסובו לסרביה לנוכח האלימות האלבנית. לפי חלק מהמחקרים, עד להתקוממות הרצגובינה של 1875 שבמסגרתה מרדו הבוסנים הסרביים בעותמאנים וכן תחילת מלחמת רוסיה-טורקיה של 1877-1878, היוו הסרבים עדיין רוב דמוגרפי בקוסובו עקב הילודה הגבוהה שלהם, והפכו למעשה למיעוט רק ב-1878.

עם התבוסה הטורקית לאימפריה הרוסית קבעו הלאומנים האלבניים פגישה גדולה ב-10 ליוני 1878 בפריזרן בה השתתפו 300 נציגים, בעיקר מקוסובו ומערב מקדוניה. הם הקימו את "הליגה של פריזרן" שמטרתה המרכזית הייתה לארגן התנגדות פוליטית וצבאית לפירוק האזורים בהם ישבו אלבנים. הם ביקשו לאחד את וילאייט (אזורי מנהל עותמאניים) יאנינה, מונאסטיר, שקודרה וקוסובו לישות מנהלית ופוליטית אחת שתאגד את כל האזורים בהם יושבים האלבנים בבלקן ובכך להקים את "אלבניה רבתי". חשיבותה של הליגה הייתה בכך שהיא איחדה את המנהיגים האלבניים במטרתם לייצר אומה אלבנית. הייתה זאת תוצאה של תבוסתה ושקיעתה ההדרגתית של האימפריה העותמאנית ב-1878. כאמור, עד למועד זה הדת קבעה את המעמד, אולם לאחריו הלאומנות הפכה לדומיננטית וההשתייכות האתנית והלאומית הפכו למכריעות ביותר. כך, הובילה הליגה של פריזרן את האלבנים לאג'נדה לאומנית ומטרה פוליטית להקמת ישות אלבנית מאוחדת.

לאחר המלחמה היוונית-עותמאנית של 1897 חוו הסרבים של קוסובו מקרי טבח נוספים וגורשו מקוסובו. בסך הכל, בין 1890 ל-1899 כ-60 אלף בני אדם ברחו מקוסובו לסרביה. הסרבים הכינו את "הספר הכחול" המתעד את מעשי האלימות והגירושים של הסרבים של קוסובו, אשר ללא ספק היו מוגדרים כיום כרצח עם ופשעים נגד האנושות. הספר תוכנן להיות מוצג בבית המשפט בהאג, אולם האוסטרו-הונגרים, עקב האינטרסים שלהם, בלמו את המהלך ומנעו כל דיון בנושא קוסובו.

הפשעים נגד הסרבים של קוסובו המשיכו אל תוך המאה ה-20. בשנת 1904 ברחו 108 אנשים מקוסובו לסרביה, בעוד ש-46 נרצחו. בשנת 1905 נרצחו 65 סרבים. באחד המקרים רצחו אלבנים אתניים 9 אנשים בחתונה ובמקרה מתועד אחר אנסו ילדה בת 7.

ההגירה הכפויה, למעשה גירוש, של הסרבים של קוסובו אשר החלה בעיקר עם ההגירה הגדולה של 1690, שינתה כאמור את התמונה הדמוגרפית של קוסובו והפכה את הסרבים למיעוט. מאות שנות כיבוש של עותמאנים בעלי הדת הזרה הובילו להגירה מתמשכת, גם מאזור סרביה העתיקה. השינוי הדמוגרפי הזה הוביל למשברים המודרניים לאחר שהאלבנים שהיגרו והתיישבו בקוסובו ביקשו להפריד חבל ארץ זה מסרביה אך ורק על בסיס הטיעון הדמוגרפי והיותם רוב האוכלוסייה בתקופה העכשווית.

לאחר שבמלחמת הבלקן הראשונה של 1912 הביסו הכוחות הסרביים והמונטנגרים את העותמאנים, שוחררה קוסובו וחזרה למעשה להיות חלק מסרביה. לאחר כ-500 שנות כיבוש קוסובו, היא שוב הייתה חלק ממדינה סרבית ריבונית ועצמאית. הכוחות המנצחים הגיבו למעשי הטבח שבוצעו נגד בני עמם עם זוועות משלהם נגד האלבנים. הרוב האלבני שהיה עתה בקוסובו הוביל לעימותים לאומיים בין סרביה לאלבניה, עימותים אשר קיבלו עתה ממד לאומני ואידאולוגי. עבור הסרבים, הייתה קוסובו חלק מסרביה העתיקה, אזור שהיה הלב והמרכז הדתי והפוליטי של הממלכה הסרבית העתיקה. מעל ל-1300 מנזרים וכנסיות אורתודוקסיות וכן מבנים נוספים הוקמו באזור זה. קרב קוסובו ההיסטורי הפך לנפוץ בשירה, פולקלור וחלק אינטגרלי מהלאומיות הסרבית. היא הייתה סוג של ירושלים של הסרבים. היו לה משמעויות לאומיות וסמליות חזקות עבור האוכלוסייה. עבור האלבנים, מצד שני, הייתה קוסובו המקום בו הכריזה הליגה של פריזרן על מטרותיה הלאומניות להקים אומנה שתאחד את כל האלבנים של הבלקן. במהלך תקופת הכיבוש העותמאני הם הפכו לרוב ולדומיננטיים ולמעשה שלטו באזור. לאחר התבוסה העותמאנית הם ביקשו לשמר את השליטה האלבנית ולאחד את האוכלוסיות שלהם בקוסובו, מונטנגרו ומקדוניה לאומה חדשה. כך, נכנסו המטרות הלאומניות של האלבנים והסרבים למסלול התנגשות והמתחים הפכו את העימות לבלתי נמנע.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפכה קוסובו ב-1918 לחלק מ"ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים" (ממלכת יוגוסלביה החל מ-1929). השלטונות היוגוסלביים ביקשו לשלב את קוסובו כחלק מסרביה. לפי מפקד האוכלוסין של 1921 היו בקוסובו 280 אלף אלבנים שהיוו 64% מהאוכלוסייה, כאשר 73% מהם היו מוסלמים. האלבנים האתניים היו עתה מיעוט לאומי במדינה החדשה. האלבנים הללו של קוסובו ביקשו בשלב זה איחוד או צירף לאלבניה. ההתנגדות לשלטון הסרבי הובילה ל"תנועת קאצ'ק" (מהמילה הטורקית "להתחבא") אשר קיבלה תמיכה מאיטליה שהייתה מעוניינת לשכנע את הקהילה הלאומית לצרף את קוסובו לאלבניה. בזמן שהאלבנים קראו לתנועה זו "ארגון שחרור לאומי", בעייני הסרבים היה זה ארגון טרור שכן הוא אכן פעל בשיטות גרילה דומות למה שכונה בשנות ה-90 "צבא שחרור קוסובו" (KLA) האלבני. אנשי הגרילה של קאצ'ק תקפו ורצחו דמויות ציבוריות, אנשי שלטון ואזרחים סרביים, במיוחד מתנחלים. ב-1924 התמיכה בתנועה כבר הייתה בירידה, אולם אין הדבר שינה את רצונם של האלבנים בקוסובו לצרף את חבל הארץ לאלבניה.

בין 1918 ל-1941 ביקשו השלטונות הסרביים להחזיר רוב דמוגרפי לקוסובו בעזרת תכנית התיישבות של סרבים ומונטנגרים. 60 אלף סרבים מבוסניה, הרצגובינה, ליקה (קרואטיה) ומונטנגרו התיישבו באזור. היו גם אזורים ששום צד לא דרש. קרוב ל-11 אלף משפחות התיישבו על 1200 קמ"ר. נבנו 330 כפרים וישובים, כמו גם קרוב ל-13 אלף בתים, 46 בתי ספר ו-36 כנסיות. היו גם אדמות שהופקעו מאלבנים אשר לא יכלו להוכיח בעלות. המדיניות הרשמית של השלטונות היוגוסלביים הייתה לעודד הגירה החוצה של אלבנים וטורקים. כ-40 אלף טורקים עזבו את קוסובו ואזורים אחרים בדרום סרביה, וכן כ-40 אלף אלבנים. עם זאת, התכנית, שנועדה להחזיר את האיזון הדמוגרפי עקב הגירושים וההגירה הכפויה של הסרבים בתקופה העותמאנית, גרמה בפועל למתחים ועוינות גדולים עוד יותר בין שתי האוכלוסיות הללו של קוסובו. לאחר הפלישה של גרמניה הנאציונל-סוציאליסטית והכיבוש של יוגוסלביה ב-1941, סופחה קוסובו לאלבניה והשלטונות האיטלקיים-גרמניים השולטים עודדו את האלבנים לגרש את הסרבים בכדי לייצר קוסובו "טהורה" והומוגנית; כך, הם ביקשו לבטל ולהרוס כל ניסיון להשיג איזון אתני ורב תרבותיות אותם חיפשו השלטונות היוגוסלביים מאז סוף מלחמת העולם הראשונה.

מקורות:

Robert Elsie (ed.), Kosovo: In the Heart of the Powder Keg, East European Monographs, 1997, p. 217. Ruza Petrovic, The Migrations of Serbs and Montenegrins from Kosovo and Metohija, Serbian Academy of Arts and Sciences, 1992, pp. 15-18, 30-31. Miranda Vickers, Between Serb and Albanian: A History of Kosovo, Columbia University Press, 1998, pp. 6-9, 30, 95.