הרדיקליזציה של בוסניה.
הרדיקליזציה של בוסניה.
בפעמים הקודמות הצגנו את ההיסטוריה המודרנית והטרגית של קוסובו, וציינו בקצרה את הליך הרדיקליזציה הדתית של האלבנים, וכיצד הפכה למעשה קוסובו לבסיס פעולה של ארגוני טרור באירופה. הליך זה נכון לא רק לאלבנים של הבלקן, אלא גם לבוסנים, אשר גם כן רואים כבר שנים לא מעטות תהליך של הקצנה דתית. במשך שנים מגמה זו הייתה סוד גלוי; חרף הדיווחים על כך, רוב הממשלות המערב, התקשורת והאקדמיה הסיטו את עיניהם מהאיום, קרוב לוודאי שמשום שאחראים רבות דרך מדיניותן להקמת בעיה זו בלבה של אירופה.
כבר ב-2007, שנה לפני שהטרוריסטים הבדלנים של קוסובו הכריזו על ה"עצמאות" הבלתי חוקית שלהם, שני ספרים ראו אור והתריעו על הבעיה, אך כמובן שאותם הגורמים המתעלמים שצוינו לעיל לא התייחסו רבות לתוכנם. הראשון הוא של העיתונאי האזורי כריסטופר דליסו שספרו "הח'ליפות הבלקנית המתקרבת",[1] עוקב אחר ההתפשטות הקיצונית של דתם של הבוסנים והאלבנים בבלקן, בעיקר מאז מלחמת בוסניה בשנות התשעים. השני הוא של פרופ' ג'ון שינדלר ממכללת המלחמה של הצי בארה"ב, תחת הכותרת "טרור לא קדוש: בוסניה, אל-קאעידה, ועלייתו של הג'יהאד הגלובלי".[2]
שניהם מראים כי המנהיג הבוסני בשנות התשעים, אלייה איזטבגוביץ', הטעה את המערב כשהציג את עצמו, את מפלגתו ואת ממשלתו כחילונים המחויבים לדמוקרטיה רב-אתנית, כאשר בפועל הוא תכנן להקים מדינה דתית הדוקה. לא רק שהמדיניות והפעולות שלו ושל ממשלתו הבטיחו התנגדות מתמשכת של סרבים, קרואטים ומוסלמים לא רדיקליים, אלא גם הפכו את בוסניה ל"חוליה החסרה" בהיקף הפעילות של אל-קאעידה. כך, ממשלת קלינטון, באמצעות תפקידה המכריע בתמיכתה באיזטבגוביץ', הגבירה את סדר הגודל של הג'יהאד העולמי.
בזמן שאותם המערביים, אותם כל כך פשוט לרמות, ראו כמובן את איזטבגוביץ' כמנהיג שחייב להילחם למען בוסניה "המסכנה" והרב-אתנית, הם התעלמו מהרקורד הקיצוני המבוסס שלו בעבר. רגע לפני מלחמת העולם השנייה הוא הקים חברת נוער דתית המבוססת על דגם האחים המוסלמים, במטרה ליצור מדינה אסלאמית באירופה. במהלך המלחמה הוא שימש כמגייס ליחידת האס-אס הבוסנית "הנדשאר" הידועה לשמצה, שנודעה ברצח וביזה של סרבים לא חמושים. בסוף שנות ה-60 חיבר את המסה המפורסמת שלו "ההצהרה האסלמית" (Islamska deklaracija), שפורסמה שוב ב-1990, ואחרי ניסיונותיו לייצר קשרים עם השלטון הקיצוני של אייתוללה ח'ומייני, הוכנס לכלא לחמש שנים בשנות ה-80. ההצהרה כללה קטעים כגון:
"לסדר הדתי יש שני יסודות בסיסיים: חברה דתית וסמכות דתית. הראשון הוא המהות, והאחרון הוא צורה של סדר אסלאמי. חברה דתית ללא כוח אסלאמי היא לא שלמה וחלשה; הכוח הדתי ללא חברה אסלאמית הוא אוטופיה או אלימות."
"אדם דתי בדרך כלל אינו קיים כיחיד. אם הוא רוצה לחיות ולהתקיים כמוסלמי, עליו ליצור סביבה, קהילה, סדר. עליו לשנות את העולם או להשתנות בעצמו."
"לא יכול להיות שלום או דו קיום בין 'האמונה האסלאמית' לבין חברות לא-אסלאמיות ומוסדות פוליטיים ... האיסלאם בבירור מבטל את הזכות ואת האפשרות לפעילות של כל אידיאולוגיה מוזרה בשטח שלו."
"... התנועה האיסלאמית צריכה וחייבת להתחיל להשתלט על מוקד הכוח ברגע שהיא חזקה מבחינה מוסרית ומספרית כדי לא רק להפיל את הלא-אסלאמי הקיים, אלא גם לבנות רשות אסלאמית חדשה..."[3]
מהדברים הללו לא ניתן לומר שבוסניה הייתה פרובינציה חילונית ומערבית בעלת מיעוט דתי ביוגוסלביה. כפי שדליסו מצטט בספרו אנליסט פוליטי: "החזון של איזטבגוביץ' לבוסניה לא היה דמוקרטיה רב-אתנית, אלא היררכיה רב-קאסטית מהסוג שהיה קיים תחת האימפריה העות'מאנית, שזיכרונותיה עדיין היו טריים בעת לידתו בשנת 1925."
תחת האימפריה העות'מאנית, נוצרים ויהודים חיו קיום משפיל ונרדף. הם יכלו אומנם לשמור על אמונתם באופן פרטי ו"נסבלו "על ידי הריבון כל עוד הם נכנעו לשלטון העות'מאני, אך רק כל עוד לא מתחו ביקורת על דתו או נביאו. עם זאת, הם לא נהנו מאותן זכויות כמו העות'מאנים, ואם הפרו את הכללים, היו מאבדים את ההגנה של הריבון וסכנו את חייהם.
הקרואטים והסרבים הכירו היטב את ההיסטוריה העות'מאנית שלהם וקראו במדויק את אותות הסכנה. בנוסף, היו סיבות נוספות לחשוד במניעיו של איזטבגוביץ', במיוחד מאמציו החוזרים ונשנים לייצר קשרים עם המשטרים הדתיים הקיצוניים בלוב ובאירן, כמו גם עם מדינות מסורתיות דתית יותר כמו טורקיה.
שינדלר מספק סיכום מצויין של מעשיו של איזטבגוביץ' לפני הכרזת העצמאות הבוסנית ב-1992 ואחריה. אלה כללו ביקורים בשנת 1991 בלוב, טורקיה ואירן. בטורקיה, ביקש איזטבגוביץ' להכניס את בוסניה לארגון הוועידה האסלאמית, פורום המגובה סעודית הכולל את כל המדינות המוסלמיות - מדד ברור לבוזו לרב-האתניות של בוסניה. באיראן הוא ביקש "מהנשיא" רפסנג'אני עזרה אם יפרצו פעולות איבה. התגובה האירנית המדווחת הייתה: "נכון לעכשיו, תקציב המדינה של איראן יוצג כאילו יש לאירן שני מיליון יותר תושבים ממה שיש לה כיום."
בנובמבר 1992, בקונגרס הראשון שלה, מפלגתו החדשה של איזטבגוביץ', מפלגת הפעולה הדמוקרטית (SDA), דאגה לטהר את ההנהגה שלה מנוצרים. מספר שבועות אחר כך, ארגון "המוסלמים הצעירים" (Mladi Muslimani) אליו השתייך איזטבגוביץ' בשלבים המוקדמים של מלחמת העולם השנייה, קיים את הקונגרס הראשון שלו, כאשר בין משתתפיו הבולטים היו מנהיגי ה-SDA.
עובדות אלו מסבירות את פעולות הקרואטים והסרבים הבוסניים שבאו לאחר מכן. כפי ששינדלר כותב: במאי 1991, מנהיג סרבי בבוסניה ופושע המלחמה העתידי, רדובאן קאראג'יץ', דרש מאיזטבגוביץ' "לוותר על הכרזתו האסלאמית ברבים ולהצהיר כי לא יקים מדינה אסלאמית בבוסניה והרצגובינה העצמאיות." זה כמובן מעולם לא קרה.
בינתיים, בנה איזטבגוביץ' רשת רחבה של קשרים למדינות כמו איראן ולארגוני צדקה דתיים, מסגדים וארגונים "הומניטריים", שהעבירו את כספים, נשק ואספקה לבוסנים במהלך המלחמה. במחצית השנייה של 1991 הקימה ה-SDAכוח צבאי משלה, "הליגה הפטריוטית", שהוכשרה על ידי איראן וסעודיה. אומנם הייתה כוח של כמה עשרות אלפי איש, אך הליגה מעולם לא הייתה יעילה במיוחד, ובסופו של דבר שולבה עם יחידות אחרות של הצבא המוסלמי בעיקר בבוסניה והרצגובינה.
מאמצי ה-SDAלהקים שירות מודיעין משלה הצליחו יותר. שירות הביון המוסלמי, או MOS, הוקם בווינה בשנת 1991 במטרה ראשונית, לדברי שינדלר, "להבטיח את הדומיננטיות של המעגל הפנימי של איזטבגוביץ' ושל האיסלאמיסטים." ה-MOSהצליח במשימתו זו, בעיקר בזכות סכומי הכסף הגדולים שעברו ברשתות אסלאמיות שונות, עד שארצות הברית דרשה לסגור אותו אחרי הסכם דייטון. זמן קצר לאחר מכן הוא נוצר מחדש תחת שם אחר.
דליסו ושינדלר מספרים על האיתותים האמביוולנטיים של איזטבגוביץ', ומציינים שהוא הצטיין לספר לכל קהל יעד את מה שהוא רוצה לשמוע. למעשה, הוא השתמש ביסוד הדתי של תאקיה, המאפשר לשקר "לכופרים" על מנת להפיץ את דתו. כך, מבחינתו, מה שעשה היה מכובד, והמערב כהרגלו נפל בפח.
אנליסטים ופוליטיקאים מערביים חששו במהלך המלחמה כי על ידי הקנוניה הסודית שלה לעזור לאירן לספק נשק לבני דתה בבלקן, אפשרה ארצות הברית למעשה לאחד מאויבותיה הגדולים להשיג דריסת רגל בבוסניה. אכן, איזטבגוביץ' הרגיש הרבה יותר קרוב לאיראנים ולמהפכה ה'טהורה' שלהם מאשר לסעודים שלא עשו את שהטיפו בעצמם. מאז שומרים האירנים על נוכחות רבה בבוסניה, אך גם על פרופיל נמוך. גלויים יותר ומתוארים היטב בספריהם של דליסו ושינדלר הם ארגונים הקשורים לסעודים ומדינות המפרץ.
המלחמה בבוסניה הפכה במהרה לכלי הגיוס העיקרי לג'יהאד העולמי. אד חוסיין מתאר בספרו "האסלאמיסט"[4] כיצד הוא, כמו רבים אחרים, הוקצנו על ידי קטעי וידאו גרפיים של אימה שנגרמה לכאורה לבוסנים. ג'יהאדיסטים רבים נלחמו באפגניסטן, וכאשר המלחמה בסובייטים הסתיימה ב-1992, האפשרויות שלהם באפגניסטן היו מעטות. בוסניה כחזית הבאה בג'יהאד העולמי הייתה אפשרות מצוינת.
שינדלר מציג ראיות רבות התומכות בטענתו כי אל-קאעידה, לרבות בן לאדן עצמו, "מילא את התפקיד הדומיננטי בהעלאת המרכיב הבינלאומי של הג'יהאד הבוסני בשנת 1992," דרך מעורבות אישית. בן לאדן התגורר באותה העת בסודן, אך ככל הנראה נסע לבוסניה, ובשלב מסוים נראה בעיני שני עיתונאים מערביים בחדר ההמתנה של איזבטבוביץ' (אם כי נראה שלא סביר כי איזבטבוביץ' היה משאיר איש קשר כה חשוב בהמתנה).
שינדלר מתחקה גם אחר קשרי ה-SDA, במיוחד אלה של מקורבו של איזבטבוביץ', חסן סנגיץ', לארגוני הצדקה האסלאמיים השונים וארגונים "הומניטריים" הפעילים בבוסניה. לפני המלחמה ובמהלכה כיהן סנגיץ' בדירקטוריון סוכנות העזרה לעולם השלישי (TWRA), ארגון עם קשרים הן לממשלת סעודיה והן לאל-קאעידה ואשר שימש כצינור לכספים וג'יהאדיסטים שנכנסו לבוסניה. דליסו אינו מחבר אומנם את הג'יהאדיסטים ישירות לאוסאמה בן לאדן או לאל-קאעידה, אך הוא מתחקה אחר קשרים אחרים של אל-קאעידה שהתפשטו ברחבי הבלקן, אשר בולטים במיוחד באלבניה, קוסובו ומקדוניה.
בעוד שאל-קאעידה סיפקה חלק גדול מההנהגה, חיילי הג'יהאד הללו הגיעו ממדינות וקבוצות רבות אחרות. הג'יהאד האסלאמי המצרי והקבוצה האסלאמית המזוינת של אלג'יריה (GIS) סיפקו את המספרים הגדולים ביותר, אף כי חיזבאללה נכח גם הוא, וכך גם נוער מוסלמי וכמה מומרים מאירופה.
הג'יהאדיסטים קיימו את העימות הראשון שלהם בסתיו 1992, והמשיכו עד יוני 1993, כאשר הסעודים ביקשו מקלינטון לקחת את ההובלה במתן סיוע צבאי לבוסניה, רק שבשלב זה הקבוצות האסלאמיסטיות ולוחמי הג'יהאדי כבר היו עמוק בתוך השטח.
בהתחלה תרומת הג'יהאדיסטים הייתה מזערית, אך בסוף המלחמה הם כבר הפכו לחיילי הסתערות. החוויות שלהם בבוסניה העניקו להם מערך חדש של כישורי לחימה, כפי שכנראה קרה גם בעירק עשר שנים אחר כך. פראיות הג'יהאד שימשה יותר מאשר למטרות צבאיות בלבד. פעולות כגון עריפות ראשים של נוצרים הובנו על ידי כל המשתתפים כחזרה לתקופות העות'מאנית והח'ליפויות הקלאסיות.
סיום המלחמה לא ציינה בשום דרך סיום ההשפעה האסלאמיסטית בבוסניה. חרף המאמצים של ממשלת ארה"ב למזער זאת, לאחר הסכמי דייטון ושוב לאחר ה-11 בספטמבר, הג'יהאדיסטים נותרו במדינה, לעתים קרובות התחתנו עם נשים בוסניות או קיבלו דרכונים בוסניים על ידי ממשלת איזבטבוביץ'. זמן קצר לאחר ה-11 בספטמבר, פשטו כוחות נאט"ו על משרדי הנציבות הסעודית העליונה בסרייבו וסיכלו פיגוע על שגרירויות ארה"ב ובריטניה. מספר אנשים נעצרו וגורשו לאחר מכן בגין חשד לפעילות טרור. בינתיים המשיכו נציגי "ארגוני הצדקה" וארגונים אחרים לקדם את האיסלאמיזם בבוסניה, ולהשתמש בה כבסיס כניסה לאירופה. למרבה הצער, כפי שמציינים דליסו ושינדלר, המאמצים של ארה"ב לאחר 11 בספטמבר לסגור את הארגונים הללו נכשלו.
במשך שנים רבות האמינו המשקיפים כי האיסלאמיסטים לא יתקדמו רבות. בסקר שנערך ב -2006, מעל 70% מצופי הטלוויזיה של הפדרציה הבוסנית אמרו שהם מאמינים כי הפונדמנטליזם הסעודי מהווה איום על המוסלמים ועל בוסניה. עם זאת, חשוב לזכור כי העובדה שרוב הבוסנים התנגדו לכך אין פירושו שהקיצונים לא ביצעו התקדמות משמעותיות.
דליסו מתאר את מאמצי הממסד הדתי הבוסני, החל משנת 2006, להילחם בוואבהיזם, אך רואה בו גוף לא יעיל בהתנגדות לאתגר הסעודי הממומן היטב. הערכתו של שינדלר הייתה פסימית לא פחות, בהתבסס על אינדיקטורים כמו השתתפות הקהילה הבוסנית במחאות 2006 נגד הקריקטורות הדניות, וכן פתיחה מחודשת של בתי משפט השריעה שנסגרו בשנת 1946.
גם הקשרים כיום עם העבר הג'יהאדיסטי לא מוגבלים לשטח בוסניה. שני הסופרים מציינים את הקשרים הרבים בין בוסניה וכל מיני פעולות טרור: הפיגוע הראשון על מרכז הסחר העולמי בשנת 1993, ההתקפות על הרכבת במדריד ב-2004, וכמובן גם התקפות ה-11 בספטמבר 2001 בניו יורק ובוושינגטון. הקשרים הללו אינם רק אישיים, כלומר רק מישהו שנלחם בבוסניה ומאוחר יותר ביצע פעולות טרור באירופה, אלא אלו קשרים שכללו תכנון, ארגון וניצול של רשתות הקשרים שהוקמו במהלך המלחמה. כפי שמציין דליסו, פיגוע ההתאבדות הראשון באירופה, בשנת 1995 ברייקה, אורגן והוכן בבוסניה. גם שורשי ניסיון הפיגוע בהלווייתו של האפיפיור ג'ון פול השני בשנת 2005 נמצאים בכפר הבוסני גורנה מאוקה.
בשנת 2007 תוארה בוסניה כאחת מנקודות המעבר של אל-קאעידה לאירופה, שם עזרו תומכים להסתיר סוכנים ולספק תמיכה כלכלית או מסמכים מזויפים. במאי 2008 דיווחה הטלוויזיה הבוסנית על כי חסן סנגיץ' חתם באופן אישי על העברת כספים שקשורה למתקפות ה-11 בספטמבר.
שני המחברים משתמשים במקורות רבים כדי לפרט קשורים אלה; שינדלר מתייחס בפרט לתיעוד ועדויות מתיקי בית משפט. שניהם אומנם לא פורצים דרך בחשיפת תפקידה של בוסניה בג'יהאד העולמי, מה שמראה עוד יותר כמה מעט מהחומר המוכר הזה חשפה התקשורת לציבור הרחב.
אז בדיוק מי היה אחראי להגעתו של הג'יהאד לבוסניה, אחרי העות'מאנים כמובן? דליסו קובע כי הג'יהאדיסטים "מעולם לא היו מגיעים לבוסניה מלכתחילה אלמלא נחישותו של ממשל קלינטון להביס את הסרבים הבוסנים בכל מחיר." כפי שהוצג לעיל, האשמה זו מתעלמת גם מהיוזמות הרבות שביצע איזטבגוביץ' לפני המלחמה, כמו גם מהכוחות החזקים שעמדו מאחורי הקמת חזית חדשה לג'יהאד העולמי לאחר עזיבת הסובייטים את אפגניסטן. עם זאת, אין ספק שכאשר ארצות הברית סוף סוף התערבה, פעולותיה קידמו את התפשטות הג'יהאד, עובדה שמצד אחד מובנת מאליה אך מצד שני קבורה עמוק בצנזורה.
בתמונה: איזטבגוביץ' מתפלל ליד קברי החיילים בסרייבו, יום העצמאות הבוסני 1997.
[1] Christopher Deliso, The Coming Balkan Caliphate: The Threat of Radical Islam to Europe and the West, Praeger Security International, (2007).
[2] John R. Schindler, Unholy Terror: Bosnia, Al-Qa'ida, and the Rise of Global Jihad, Zenith Press, (2007).
[3] https://web.archive.org/web/20190621010823/http://merkur.temp.domains/~jackkingau/hraic.org/islamic_declaration.html
[4] Ed Husain, The Islamist: Why I Joined Radical Islam in Britain, What I Saw Inside and Why I Left, Penguin Books, (2007).
