העבדות המינית האירופאית באמנות.

העבדות המינית האירופאית באמנות.

בשנת 2019, המפלגה הגרמנית "אלטרנטיבה לגרמניה" עוררה מחלוקת כאשר השתמשה במהלך מערכת הבחירות בציור היסטורי (אילוסטרציה 1) על מנת לעלות את המודעות בדבר הסכנות שמהווים המהגרים לנשים הגרמניות, ובכך זכתה לביקורת גדולה, גם בתוך אירופה עצמה וגם מהעבר השני של האטלנטי.[1] הציור, שנקרא "שוק העבדים", צויר בצרפת בשנת 1866 על ידי ז'אן-לאון ז'רום ומראה סוחר עבדים מזרח תיכוני המציג לרוכשים אישה עירומה הבהירה מהם בהרבה, כנראה בצפון אפריקה. המפלגה, אשר תלתה את הפוסטרים של התמונה, עשתה זאת תחת הסיסמה "כדי שאירופה לא תהפוך ליורביה." המוזיאון האמריקאי בו נמצא הציור המקורי דרש כי יופסק השימוש בציור למטרות פוליטיות, זאת חרף העובדה שלא קיימת כבר לגביו שום הגבלה חוקית במסגרת זכויות היוצרים, והוא למעשה נחלת הכלל. פעילים רדיקליים אחרים אף תלשו את הפוסטרים עצמם.

אולם המציאות היא ש"שוק העבדים" מציג אמת היסטורית שחזרה על עצמה אין ספרו פעמים לאורך מאות של שנים, במסגרתה מיליוני נשים אירופאיות נלקחו לעבדות מינית במזרח התיכון וצפון אפריקה. הדרישה האדירה של המשעבדים המזרח תיכוניים עבור "בלונדיניות בעלות עור בהיר, עם שיער חלק ועיניים כחולות", כפי שכותב אחד ההיסטוריונים שלהם, חוזרת עוד לנביא עצמו אשר עודד את חסידיו וממשיכיו לנהל ג'יהאד נגד ביזנטיון בכך שהזכיר כי יש שם נשים בלונדיניות ("צהובות"). במשך אלף השנים שבאו לאחר מכן, הח'ליפים, הסולטנים והאמרים, כמו גם המצטרפים החדשים לג'יהאד – כגון בֶּרְבֵּרִים, טורקים וטטרים – עודדו גם הם את החסידים שלהם לנהל ג'יהאד נגד אירופה בכך שהזכירו את הנשים הבהירות שלה. למעשה, ח'ליפות בית אומיה כה אהבה נשים בלונדיניות וג'ינג'יות מפרנקיה או גליסיה כשפחות מין, שספרד הכבושה, אנדלוסיה, הפכה למעשה למרכז אדיר של סחר והפצה של עבדים.[2]

"הביזנטים כעם נחשבו לדוגמאות מצוינות של יופי פיזי, ועבדים צעירים ונערות-שפחות ממוצא ביזנטי היו בעלי ערך רב ... לאהבת הערבים לנקבות הביזנטיות אכן ישנה היסטוריה ארוכה. בתקופה האסלאמית, העדויות הספרותיות המוקדמות ביותר שיש לנו הן מהחדית' (דברי הנביא). הנביא נאמר כי פנה לערבי שהמיר את דתו לאחרונה: "האם תרצה את הבנות של ה'באנו אל-אספר' [האנשים הצהובים/חיוורים]?"[3]

הנביא ביקש למעשה לעודד לוחמים לצאת למערכת תבוכ ב-630, אלם מעבר לאהבה ליופי שלהן והיותן מקור לפנטזיות המיניות, חשוב לזכור כי נשים אלו עדיין נחשבו ל"כופרות" ועלובות ועל כן ביסודו של דבר זכו לבוז ושנאה מצד הפולשים מהמדבר. הם היו אמורים לשנוא אותן אך גם ליהנות מהן מינית. החל מהמפגשים הראשונים עם הביזנטים, הציגו המזרח תיכוניים את הנשים האירופאיות כזולות ומופקרות מינית מטבען. הקנאה ביופיין הוביל לכך שהן "זכו" לכינויים כגון "זונות". מלומד חצר בן המאות ה-8 וה-9 אבו עות'מאן אל ג'אחז כתב כי נשות קונסטנטינופול הן "הנשים הכי חסרות בושה בעולם כולו"; "הן נהנות יותר מיחסי מין" וכן "נוטות לניאוף". התאולוג המועתזילי ומלומד האסכולה השאפעית בן המאות ה-10 וה-11 עבדול ג'אבר אבן אחמד קבע כי "ניאוף הינו דבר שבשגרה בערים ובשווקים של ביזנטיון", וכי "הנזירות מהמנזרים יצאו למבצרים להציע את עצמן לנזירים". כך הפכו כל הנשים האירופאיות, המיוצגות על ידי נשות האימפריה המזרחית, ל"פאם פאטאל" אשר גורמות לגברים לאבד את עשתונותיהם; כפי שמוסבר בספר "ביזנטיון בעיני הערבים":

"מקורותינו [המזרח תיכוניים] לא מציגים נשים ביזנטיות אלא כדימויי סופרים של נשים אלו, ששימשו כסמלים של הנשיות הנצחית - איום פוטנציאלי קבוע, במיוחד בשל הגזמות בוטות בדבר ההפקרות המינית שלהן. בטקסטים שלנו, נשים ביזנטיות קשורות מאוד לחוסר מוסריות מינית ... בעוד שהאיכות היחידה שמקורותינו לעולם לא מתכחשים אליה היא יופיין של הנשים הביזנטיות, הדימוי שהם יוצרים בתיאור נשים אלו הוא הכל חוץ מיפה. תיאוריהם הם, מדי פעם, מוגזמים, קריקטורות כמעט, שליליות באופן גורף."[4]

ברור מעל לכל ספק שתפיסות כאלו כלפי הנשים נועדו למעשה להשפיל ולהכפיש תרבות יריבה. זאת בזמן שהמציאות ההיסטורית הייתה שונה לגמרי שכן הנשים הביזנטיות היו מסתגרות, ביישניות, צנועות ומסורות למשפחותיהן ולמצוותיהן הדתיות; התנהגותן של מרבית הנשים בביזנטיון הייתה רחוקה מהתיאורים המופיעים במקורות המזרח תיכוניים.

הדרישה האובססיבית שאינה יודעת שובע אחר נשים בהירות הובילה לאגרסיביות גדלה בקרב פושטי העבדים. למעשה, קיימות אף טענות כי הדרישה הגדולה של הח'ליפות לשפחות מין אירופאיות הובילה אפילו להתפתחות תופעת פשיטות העבדים גם בקרב הוויקינגים, אשר החל כבר מהמאה ה-7 החלו לתפוס שפחות מין אירופאיות עקב רצונם האדירה של המזרח תיכוניים לרכוש אותן מהם.[5][6] בין השנים 1530 ו-1780 היו לפחות מיליון ואפשר שאף מיליון ורבע אירופאים שנתפסו על ידי שודדי הים הבֶּרְבֵּרִים.[7] השעבודים האדירים של הנשים האירופאיות, חלקן אף מאזור דנמרק, הולנד ואף איסלנד, הובילו לכך שבמאה ה-18 אחד האירופאים אף ציין כי לתושבים של אלג'יר יש מאפיינים של אנשים בהירים.

המלחמה הגדולה הראשונה של ארה"ב העצמאית, אשר החלה עם ראשית דרכה, היו המלחמות הַבֶּרְבֶּרִיות הימיות נגד המשעבדים הצפון אפריקאים. המצב היה כנראה חמור עוד יותר במזרח אירופה, כאשר במשך מאות שנים שווקי העבדים העותמאניים היו כה מלאים בעבדים סלאביים שילדים נמכרו לעבדות תמורת פרוטות; אישה יפה נמכרה תמורת מגפיים ושפחה סרבית תמורת סוס. הטטרים המוסלמים של קרים שעבדו כשלוש מיליון סלאבים, כאשר ליטאי בן המאה ה-17 ציין כי "הנשים הצעירות נשמרות להנאות זדוניות".

ציור חשוב נוסף הוא "חטיפת אישה הרצגובינית" (אילוסטרציה 2), מאת הצייר הצ'כי ירוסלב צ'רמק מ-1861, אשר מראה גם הוא את המציאות המזוויעה של העבדות המזרח אירופאית: אישה נוצרייה אירופאית ערומה נתפסת לעבדות בידי שכירי החרב העותמאנים אשר רצחו את בעלה ואת התינוק שלה. כפי שמתאר המוזיאון: "מטריד ומעורר רגשות חזקים, הציור מתאר אישה נוצרייה לבנה, עירומה [והרה?] שנחטפת מכפרה על ידי שכירי החרב העותמאניים שהרגו את בעלה ואת תינוקה."[8]

ללא ספק, גם "שוק העבדים" של ז'רום הציג מציאות היסטורית נוראית. מקורות היסטוריים בני המאה ה-12 מאנדלוסיה מתארים כיצד סוחרי העבדים של קורדובה מרחו משחה על הפנים של נערות שחומות יותר ששועבדו בכדי שיראו בהירות יותר וערכן יעלה, וכן היו מורחים אותה גם על פניהם וגופם של עבדים שחורים בכדי "להפוך אותם ליפים יותר". לאחר מכן הם הלבישו אותן בבגדים שקופים ודרשו מהן להתנהג בצורה מפתה עם הרוכשים הפוטנציאליים הזקנים והביישנים. כך, המציאות היא שהרצון לצנזר את השימוש של "אלטרנטיבה לגרמניה" בציור "שוק העבדים" הוא לא יותר מניסיון נוסף לצנזר את האמת ההיסטורית בשם התקינות הפוליטית המודרנית כלפי ההגירה. דבר דומה ניתן לומר על המוזיאון הבריטי אשר פתח באוקטובר 2019 "בתערוכה מיוחדת" בכדי "לחשוף את ההשפעה של העולם האסלאמי על האמנות המערבית", להילחם ב"סטראוטיפים", ו"להדגיש עד כמה נרחבים היו והינם החילופים התרבותיים בין המערב לעולם האסלאם."[9]

היתרון האמתי של אמנות היסטורית הוא שהיא מהווה עדות נוספת ונחקרת למציאות במקביל לכתבים והכרוניקות ההיסטוריות. והמציאות היא גם שבנוסף לשני הציורים שהוזכרו לעיל קיימים עוד עשרות נוספים, ואנחנו נציג להלן דוגמאות רק לכמה בודדים מהם.

אילוסטרציה 3: "המרטיריות הבולגריות", 1877, מאת הצייר הרוסי קונסטנטין מקובסקי. הציור ממחיש אירוע אמתי אשר התרחש שנה קודם לכן, כאשר החיילים הפשוטים ביותר של הצבא העותמאני, "באשי באזוק" – "חסרי ההנהגה" – אנסו וביצעו טבח גדול בנשים הבולגריות והילדים שלהן. העיתונאי האמריקאי ג'יי. איי. מקגאהן כתב ב-22 באוגוסט 1876 מכתב ל-"לונדון דיילי ניוז" בו תיאר את הזוועות הטורקיות בבולגריה: "כאשר מוחמדני רוצח מספר מסוים של כופרים הוא בטוח שיגיע לגן העדן, לא משנה מה יהיו חטאיו ... המוסלמן הרגיל לוקח את המצווה בצורה נוקשה יותר, וסופר גם נשים וילדים .... באשי באזוק, כדי להתפיח את הספירה, קרעו נשים בהריון והרגו גם את התינוקות שטרם נולדו."[10]

אילוסטרציה 4: "נאמונה", 1883, מאת הצייר הצרפתי אנרי אדריאן תנו.

אילוסטרציה 5: "בחינת המגיעות החדשות", מאת הצייר האיטלקי ג'וליו רוזאטי.

אילוסטרציה 6: "בחינת העבדים", 1890, מאת הציירת האיטלקייה אטורה סרקון.

אילוסטרציה 7: "שוק העבדים", 1900, מאת הצייר האוסטרי אדוארד אנסן-הופמן.

אילוסטרציה 8: "החטיפה", אדוארד אנסן-הופמן.

אילוסטרציה 9: "העבדות הלבנה במזרח – מסע לשוק העבדים", פורסם בעיתון "הרפרס וויקלי", אפריל 1875.

אילוסטרציה 10: "הפילגש הסרבית", 1876, מאת הצייר הצרפתי ז'אן-ג'וזף בנג'מין-קונסטנט.

אילוסטרציה 11: "שוק העבדים", 1871, ז'אן-לאון ז'רום.

אילוסטרציה 12: "שוק העבדים", 1910, מאת הצייר השוויצרי אוטו פליני.

אילוסטרציה 13: "הלגימה המרה של העבדות", 1885, מאת הצייר האנגלי ארנסט נורמנד.

אילוסטרציה 14: "השפחה החדשה", אדוארד אנסן-הופמן.

אילוסטרציה 15: "סוחר העבדים", 1919, אוטו פליני.

אילוסטרציה 16: "משא ומתן מסחרי על העבדים", מאת הצייר האיטלקי פאביו פאבי.

אילוסטרציה 17: "הסחורה החדשה", אדוארד אנסן-הופמן.

אילוסטרציה 18: "שוק העבדים", 1836, מאת הצייר הצרפתי הוראס ורנה.

אילוסטרציה 19: "שבויית ההרמון", 1903, מאת הצייר הגרמני-אוסטרי-סרבי פרנץ אייזנהוט.

אילוסטרציה 20: "הרמון", 1877, מאת הצייר הצרפתי פרננד קורמון.

[1] https://www.cbsnews.com/news/us-museum-germany-far-right-afd-anti-islam-party-slave-market-painting/

[2] Dario Fernandez-Morera, The Myth of the Andalusian Paradise, ISI Books, 2016.

[3] Michael Bonner (ed.), Arab-Byzantine Relations in Early Islamic Times, Ashgate/Variorum, 2004, p. 248..

[4] Nadia Maria el-Cheikh, Byzantium Viewed by the Arabs, Harvard University Press, 2004, pp. 124-8.

[5] M. A. Khan, Islamic Jihad: A Legacy of Forced Conversion, Imperialism, and Slavery, iUniverse, 2009, p. 323.

[6] Emmet Scott, The Impact of Islam, New English Review Press, 2014, pp. 66-9.

[7] Robert C. Davis, Christian Slaves, Muslim Masters: White Slavery in the Mediterranean, The Barbary Coast, and Italy, 1500-1800, Palgrave Macmillan, 2003.

[8] http://www.daheshmuseum.org/portfolio/jaroslav-cermakthe-abduction-of-a-herzegovenian-woman/gallery/paintings/#.XkXMRCOIZPa

[9] https://www.theguardian.com/culture/2019/jul/16/british-museum-explore-islamic-world-impact-western-art

[10] https://attackingthedevil.co.uk/related/macgahan.php