העבדות האירופאית בצפון אפריקה, חלק ב'.
העבדות האירופאית בצפון אפריקה, חלק ב'.
כאשר פרסם ב-2003 פרופ' רוברט דיוייס מאוניברסיטת המדינה של אוהיו את ספרו פוקח העניים על העבדות בחוף בֶּרְבֶּרִיָה, הוא ציין כי בזמן שההיסטוריונים חקרו באופן אובססיבי כל אספקט אפשרי של העבדות הטרנס-אטלנטית, הם נוטים להתעלם משעבוד האירופאים בצפון אפריקה. הספר, "עבדים נוצריים, אדונים מוסלמיים", הינו מחקר יסודי של מה שפרופ' דיוייס מכנה "העבדות האחרת", אשר התקיימה במקביל לרוב תקופת הסחר הטרנס-אטלנטי ואף לפניו, ואשר השמידה קהילות אירופאיות שלמות לאורך חוף הים התיכון.[1]
חוף בֶּרְבֶּרִיָה, אשר משתרע מלוב המודרנית ועד מרוקו, היה בית לתעשיית תפיסת בני אדם ענפה ורחבה בין סוף המאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-19. ערי בירה השעבוד הגדולות היו טוניס, אלג'יר, טריפולי וסלא במרוקו. בתקופה זו, היו הציים האירופאים לרוב חלשים מדי בכדי לנסות להתמודד באופן משמעותי עם פלישות המשעבדים.
דיוייס כותב כי בזמן שהסחר הטרנס-אטלנטי היה לחלוטין מסחרי, הערבים זכרו את הבלימה הזמנית של הג'יהאד בידי הצלבנים ואת גירושם מספרד ב-1492, ועל כן היו חדורים בלהט נקמני ואגרסיבי, כמעט ג'יהאדיסטי, נגד הנוצרים, מה שהוביל למערכות של תפיסת עבדים. הללו היו יותר מוצלחים בשלבים הראשונים בשעבוד אוכלוסיות מאשר הנוצרים, ובמהלך המאות ה-16 וה-17 הרבה יותר עבדים נלקחו אל מעבר לים התיכון מאשר מעבר לאוקיאנוס האטלנטי. על חלקם שולם כופר בכדי להחזירם למשפחותיהם, אחרים קיבלו עבודות פרך בצפון אפריקה, ואחרים הועברו לעמול עד מותם כעבדי ספינות.
הדבר המדהים ביותר של פשיטות העבדים של הבֶּרְבֵּרִים הוא ההיקף וטווח הפעולה שלהם. שודדי הים הללו תפסו אומנם את מרבית העבדים שלהם מאוניות, אולם הם גם ארגנו התקפות מאסיביות ושאפתניות על החופים אשר ריקנו למעשה חלקים שלמים של חופי איטליה. איטליה בהחלט הייתה המטרה האהובה ביותר על המשעבדים מכיוון שסיציליה נמצאת במרחק של 200 ק"מ בלבד מטוניס, וכן מכיוון שלא היו לה שלטונות מרכזיים חזקים אשר יוכלו להקים התנגדות רצינית ואחידה נגד הפלישות.
קבוצות פלישה גדולות היו למעשה בלתי ניתנות לעצירה. כאשר, לדוגמה, בזזו הפיראטים את ויסטה בדרום איטליה ב-1554, הם תפסו 6000 שבויים. האלג'יראים תפסו 7000 עבדים במפרץ נאפולי ב-1544, כמות שהובילה למחיר כה נמוך של העבדים שנאמר כי ניתן "להחליף נוצרי בבצל". גם ספרד סבלה מפשיטות רבות. לאחר שהפלישה לגרנדה ב-1566 הובילה לתפיסתם של 4000 גברים, נשים וילדים, נאמר כי יש "גשם של נוצרים באלג'יר". על כל פשיטה גדולה כזאת, היו עשרות קטנות יותר.
הופעה באופק של צי גדול הובילה לבריחתן של אוכלוסיות שלמות אל תוך פנים היבשת ולהתרוקנות אזורי החוף. ב-1566, קבוצה של 6000 טורקים ושודדי ים שטו במעלה האדריאטי ונחתו בפרנקווילה במזרח איטליה. הרשויות לא יכלו לעשות דבר ועודדו פינוי אוכלוסייה מלא, ובכך השאירו את הטורקים בשליטה של מעל 1300 קמ"ר של כפרים נטושים עד נפת פוג'ה. המנוסה הייתה לרוב לערים הקרובות, אולם דיוייס מסביר כי לא הייתה זו אסטרטגיה חכמה מכיוון שעיר בגדול בינוני שהתמלאה בפליטים לא תוכל לעמוד מול שודדי ים, אשר מצדם יעדיפו להגיע עתה למקום בו באופן נוח מרוכזים אלפי עבדים פוטנציאליים מאשר להמשיך לחפש עשרות בודדים לאורך החופים או במעלה הגבעות.
הפיראטים חזרו לבזוז שוב ושוב את אותם האזורים. בנוסף למספר גדול יותר של פשיטות קטנות, סבל חוף קלבריה מעלייה גם בהתקפות בקנה מידה גדול במהלך תקופה של פחות מ-10 שנים: 700 אנשים נתפסו בפשיטה אחת בלבד ב-1636, 1000 נתפסו שלוש שנים מאוחר יותר, ו-4000 נלקחו לעבדות ב-1644. למעשה, במאות ה-16 וה-17 הקימו שודדי הים בסיסי פעולה קבועים למחצה באיים איסקיה ו-פרוצ'ידה, במיוחד בכניסה למפרץ נאפולי, אזור ממנו בחרו את המטרות הימיות הבאות שלהם. הפשיטות היו מלוות בלהט דתי, והתוקפים נהגו לפגוע בכנסיות ומבני דת, וגנבו פעמוני כנסיות לא רק בגלל הערך של המתכת אלא גם בכדי להשתיק את צלילי הנצרות.
בפשיטות הקטנות והנפוצות יותר מספר קטן של ספינות פעלו בסתר והתגנבות, והתנפלו על יישובי החוף באמצע הלילה בכדי לתפוס אנשים ישנים ולא מוכנים. פעילות זו הולידה את האמרה הסיציליאנית המפורסמת "פיגליאטו דאי טורצ'י" - "נלקחו בידי הטורקים" - כאשר הכוונה היא שנתפסו בהפתעה כאשר ישנו או לא היו מוכנים.
לפשיטות הקבועות הללו הייתה השפעה הרסנית נוראית. מכיוון שהיה קל יותר לתפוס את הנשים, אזורי החוף איבדו במהרה את אוכלוסיית הולדת הילדים שלהם. הדייגים פחדו לצאת החוצה וביצעו את השיט אך ורק בשיירות. בשלב מסוים האיטלקים כבר פשוט וויתרו על חלקים נרחבים של אזורי החוף שלהם. דיוייס מסביר כי כבר בסוף המאה ה-17, לאחר מעל ל-200 שנות פשיטות מבֶּרְבֶּרִיָה אל תוך חצי האי האיטלקי, אוכלוסיות החוף לשעבר התכנסו אל מאחורי חומות כפרי גבעות או ערים גדולות כגון רימיני, ובכך נטשו קילומטרים רבים של קווי חוף.
רק במאה ה-18, פחות או יותר, הצליחו האיטלקים למנוע פשיטות גדולות על האדמות שלהם, אם כי פעילות השודדים נמשכה בים ללא הפוגה. דיוויס מאמין שהפשיטות הובילו את איטליה וספרד לסגת מהפעילות הימית ולאבד את מסורת המסחר והניווט, דבר שהוביל לתוצאות הרסניות, מעין "תקופת חושך", בה החברות של שתי המדינות הפכו לצל עלוב של תור הזהב שקדם לכך.
בין השודדים של צפון אפריקה היו ימאים כישרוניים מאוד אשר הטילו טרור על הנוצרים גם במרחק של 1500 ק"מ מבסיסי הפעולה שלהם. באחד המקרים המוכרים יותר ב-1627 הם תפסו 400 שבויים באיסלנד. בתודעה הפופולרית כיום נתפסת בריטניה מאז זמנו של פרנסיס דרייק למעצמה הימית האדירה ביותר, אולם המציאות ההיסטורית היא שבמהלך כל המאה ה-17 היו אלו שודדי הים הערביים, הבֶּרְבֵּרִים והטורקיים אשר פעלו בחופשיות כמעט מלאה באזור הימי של בריטניה, והם אפילו הפליגו במעלה נהר התמזה בכדי לבזוז ולשעבד. במשך שלוש שנים בלבד בין 1606 ל-1609 הודה הצי הבריטי כי איבד לא פחות מ-466 אוניות מסחר בריטיות וסקוטיות לשודדי הים האלג'יראים. בזמן שעסקו הבריטים בסחר הטרנס-אטלנטי, רבים מהימאים שלהם עצמם הפכו באמצע המאה ה-17 לרכושם של הפושטים הערביים.
בפשיטות היבשתיות הפרס הפוטנציאלי היה אומנם גדול הרבה יותר, אך הללו היו גם מסוכנות יותר מאשר בים. כך, היו האוניות המקור העיקרי לעבדים אירופאים. בשונה מאוניות הקורבנות שלהם, לספינות השודדים היו שני אמצעי שינוע – עבדי ספינות ומפרשים. המשמעות הייתה שהם יכלו לשוט לקראת כל אוניה איטית ולתקוף אותה כרצונם. הם נשאו עימם דגלים רבים, ועל כן יכלו להציג כל דגל שרצו בכדי לרמות את המטרה. אוניית מסחר יכלה להעניק לשודדים כ-20 ימאים בריאים מספיק בכדי שיחזיקו מעמד כמה שנים כעבדי ספינות, בזמן שהנוסעים סיפקו דמי כופר גבוהים. אצילים, סוחרים עשירים וגם יהודים אשר תמורתם ניתן היה לקבל כופר מכובד היוו מטרה נדרשת למדי. כך גם אנשי כמורה חשובים מכיוון שהוותיקן הסכים לשלם כל סכום בכדי להוציא אותם מידי הכופרים. כאשר ראו הנוסעים כי השודדים מתקרבים, נהגו לרוב לקרוע את בגדיהם ולהתלבש בצורה הענייה ביותר שיכלו בתקווה כי קרוביהם יידרשו לשלם כופר קטן יותר; כמובן שבמעשה זה לא הייתה תועלת רבה במידה והחליטו המשעבדים לענות את רב החובל בתמורה למידע על הנוסעים. הם נהגו גם להפשיט את השבויים, הן בכדי לבחון את העלות והאיכות האמתית של בגדיהם, וכן בכדי לראות אם לא מסתתר ביניהם יהודי נימול המחופש לנוצרי.
במידה והיה מחסור בעבדי ספינות יכלו השודדים להעביר באופן מיידי את הנתפסים החדשים לתפקיד זה, אולם בדרך כלל הועברו השבויים לאזורים בתחתית הספינות. לשם הם נזרקו כמו חיות משק, בצפיפות שלא אפשרה לזוז, המקום אשר היה מלא בזיהום, סירחון ושרצים, ורבים מהשבויים מתו עוד לפני שהגיעו לחוף.
הייתה זו מסורת צפון אפריקאית, לאחר הגעתם לחוף של עבדים חדשים, להצעיד אותם ברחובות בכדי שהמקומיים יוכלו ללעוג להם והילדים זרקו עליהם אשפה. לאחר שהגיעו לשווקי העבדים, אולצו השבויים לקפוץ במקומם בכדי להוכיח כי אינם נכים, והקונים דרשו לעתים קרובות כי הללו יופשטו בכדי לראות בעצמם כי הינם בריאים. סיבה נוספת הייתה כמובן להעריך את ערכם המיני של הגברים והנשים שכן שפחות מין לבנות נדרשו במיוחד והערך הכספי שלהן היה גבוה מאוד, ובערי הבירה של העבדות הייתה קהילה הומוסקסואלית סמויה. רוכשים אשר ביקשו להשיג כספי כופר מהירים בדקו את האוזניים של השבויים האם נוקבו, מה שהיה סימן לעושר. גם השיניים נבדקו, זאת במטרה לבחון האם יוכלו לשרוד את התזונה הקשה והירודה שקיבלו העבדים.
השליט של האזור, הפאשה, קיבל אחוז מסוים מהעבדים כסוג של מס הכנסה. אלו היו לרוב גברים, אשר הפכו לרכוש של המדינה במקום רכוש פרטי. הללו, בניגוד לפרטיים אשר התאכסנו עם האדונים שלהם, חיו בבתים מאולתרים וב"בתי מרחץ", כפי שנקראו מחסני העבדים של הפאשה. היה זה נפוץ לגלח את השיער והזקן של העבדים הציבוריים כסוג של השפלה נוספת, שכן נתפס השיער כחלק חשוב מאישיותו של הגבר.
מרבית העבדים הציבוריים העבירו את שארית חייהם כעבדי ספינות, אולי הקיום האומלל ביותר. 4 או 5 גברים נקשרו יחדיו בשרשרת למשוט, כאשר קרסוליהם נקשרו יחדיו גם כן. החותרים הללו מעולם לא עזבו את המשוטים שלהם וישנו קשורים אחד לשני על ספסליהם, במידה ויכלו בכלל לישון. הם יכלו לדחוף אחד את השני בכדי לייצר פרצה שדרכה יוכלו לעשות את צרכיהם, אולם במקרים רבים מאוד היו מותשים או שבורים מדי ועשו את צרכיהם במקום בו ישבו. לא הייתה להם כל הגנה מפני השמש הים התיכונים האכזרית, ואדוניהם היכו אותם ללא הפוגה עם הכלי האהובים עליהם – שוט פין של שור. לא היה למעשה שום סיכוי או אפשרות לבריחה או חילוץ. המשימה של עבד ספינה הייתה לעמול עד מותו, בעיקר בפשיטות שנועדו לתפוס עבדים אומללים אחרים כמוהו. עבד שהציג כל סיממן של מחלה רצינית מיד נזרק בידי האדון למים.
כאשר עגנו ספינות המשעבדים על החוף, חיו עבדי הספינות בבתים המאולתרים ועשו כל דרישה מזוויעה, מסוכנת או מפרכת אחרת שהפאשה דרש. הדבר כלל הרבה פעמים סתתות, סחיבה, חפירת נמל עגינה, או בנייה כבדה. עדיין, לעבדים של צי הסולטן הטורקי לא היה אפילו את הגיוון הזה והם יכלו להישאר בים במשך חודשים ארוכים רצופים, כסוג של בית כלא לשארית חייהם, ונשארו קשורים למשוטים שלהם גם בעת העגינה.
לעבדים אחרים על חוף בֶּרְבֶּרִיָה היה גיוון רב יותר, והם ביצעו עבודות משק בית ועבודות חקלאיות שמזוהות יותר כיום עם העבדות האמריקאית, אולם אלו שהיה להם כישרון מיוחד הושכרו לעתים גם לאדונים אחרים בידי האדונים שלהם. היו אדונים שפשוט שחרורו את העבדים שלהם במהלך היום ודרשו מהם לחזור בסופו עם סכום כסף מסוים, אחרת הוכו קשות. נראה כי האדונים ציפו לקבל החזר של כ-20% על גובה הרכישה. לא משנה איזה תפקיד ביצעו, עבדי תוניס וטריפולי לבשו לרוב טבעת ברזל מסביב לעקב, וסחבו שרשרת ששקלה כ-13 ק"ג. היו אדונים שהעבירו את העבדים האירופאים שלהם לעבודה בחוות בתוך פנים היבשת, שם הם היו נתונים לסכנה נוספת – להיתפס בידי בֶּרְבֵּרִים משוטטים אחרים. אלו שנתפסו כבר לא ראו יותר לעולם את אחיהם האירופאים.
פרופ' דיוייס מוסיף כי לא היו הגבלות על שום סוג של אכזריות, שום סמכות או חוק שהגהנו על העבדים מפני אכזריות האדונים שלהם, שום לחץ או דעה ציבורית, וגם ללחץ ממדינות אחרות הייתה השפעה מינורית מאוד. חשוב לזכור כי העבדים לא היו רק רכוש אלא גם "כופרים" ועל כן היו ראויים לאכזריות של האדונים שלהם. העבדים בני התקופה אשר הצליחו לשרוד כתבו רבות על הזוועות האכזריות אותן חוו תחת המזרח תיכוניים. העונש האהוב על האדונים היה ה"בסטינאדו" – במסגרתו הושכב העבד על גבו, הרגליים שלו נקשרו יחדיו וכפות רגליים שלו הוכו רבות. עבד כזה יכול היה לקבל כ-200 מכות, מה שלמעשה היה הופך אותו לנכה. האלימות השיטתית הפכה את העבדים לסוג של פועלים אוטומטיים, ומכיוון שהם היו כה רבים וכה זולים, לא היה נראה נכון לדאוג לבריאותם או טובתם. בעלי עבדים רבים העבידו את העבדים למוות ומיד רכשו חדשים.
למערכת העבדות היו מספר נקודות מקלות. העבדים לא עבדו לרוב בימי שישי. כאשר עבדי הספינות הציבוריים עגנו בנמל, קיבלו בין שעתיים לשלוש חופשיות בין סוף יום העבודה ונעילת דלתות הבתים המאולתרים ללילה. בשלב זה יכלו העבדים גם לעבוד בתמורה לתשלום, אולם בכל זאת לא יכלו להשאיר לעצמם את כל התשלום שכן נאלצו לשלם גם עבור המגורים המטונפים והמזון הדוחה. עבדי הבתים המאולתרים גם תרמו לתמיכה בכוהני דת; הייתה זו תקופה היסטורית דתית מאוד, וגם תחת התנאים הנוראים ביותר הם ביקשו שתהיה אפשרות לומר את הוידוי, ויותר חשוב, לבצע את טקס המשיחה של החולים.
בין העבדים כמעט תמיד היו גם אנשי כמורה שנתפסו, אולם על מנת שניתן יהיה להשאירם פנויים לעבודות הדת, העבדים האחרים היו חייבים לתרום ולקנות את זמנו מהפאשה. כך, היו עבדי ספינות להם לא נותר כל רכוש בכדי לרכוש מזון או ביגוד, והיו תקופות שגם אירופאים חופשיים תרמו לפעילות של הכמרים בעבדות.
חייהם של עבדים בעלי מקצוע היו נסבלים מעט יותר, במיוחד של בוני הספינות, אשר אפילו יכלו לקבל מהאדונים שלהם בית פרטי ופילגש. חוקי השריעה והדת אסרו לחלוטין על בני דתם למכור אלכוהול, אולם היו פחות נוקשים כלפי אלו ששתו אותו; כך, היו עבדים שיזמו הקמת טברנות באזורי הבתים המאולתרים, וקיבלו הכנסה ממקומיים אשר ניצלו פריצה זו בחוק הדתי.
היו עבדים שהקלו על חייהם בכך ש"לבשו את הטורבן", כלומר המירו את דתם. בכך הם קיבלו פטור מעבודה על הספינות, עבודות בנייה וכמה עבודות נוספות שנחשבו לא מכובדות עובר "בני הנביא", אולם הדבר לא שחרר אותם מהעבדות עצמה. אחת המשימות של הכמרים באזורי מגורי העבדים הייתה למנוע את ההמרות, אולם נראה היה כי רבים מהעבדים לא דרשו לשם כך הטפה דתית; זאת משום שהנוצרים האמינו כי ההמרה פוגעת בנשמתם, וכן האמינו כי העבדות היא עונש על החטאים שלהם וכי הינם נעמדים במבחן באשר לאמונתם. גם ברמה האישית, האדונים ביקשו שלא לעודד את ההמרה לדתם של העבדים שלהם, שכן כך יוכל להתעלל בהם והערך שלהם לא ירד במקרה של מכירה לאדון אחר.
שום ניסיון בריחה לא היה אפשרי. העבדים היו רחוקים מדי מהבית שלהם, לעיתים קרובות היו כבולים בשלשלאות, ובקלות ניתן היה לזהות אותם עקב המאפיינים האירופאיים שלהם. הסיכוי היחיד שלהם היה דמי כופר. לפעמים התהליך היה מהיר – כאשר המשעבדים תפסו כל כך הרבה עבדים עד שלא היה יותר מקום על הספינות; במקרה כזה הם חזרו לאחר כמה ימים לעיר עליה פשטו, ומכרו לבני המשפחה את הקרובים שלהם שנתפסו. הכופר במקרה כזה היה לרוב נמוך יותר מאשר פדיון של שבוי מצפון אפריקה, אולם עדיין גבוה יותר מאשר האיכרים יכלו להרשות לעצמם שכן לרובם לא היה כסף ממשי. סוחרים מסרו לרוב את כל רכושם, כאשר המשמעות הייתה שחזרו לחופש מרוששים לחלוטין. רוב העבדים אשר רכשו את דרכם חזרה הביתה היו חייבים לעבור את הליך ההגעה לבֶּרְבֶּרִיָה והמכירה לספסר. אולם רק השבויים העשירים יכלו לארגן את דמי הכופר הנדרשים, כאשר העניים לא ידעו אפילו קרוא וכתוב בכדי לכתוב למשפחותיהם.
מרבים העבדים היו תלויים אם כך בצדקה של המסדר הטריניטרי – "מסדר השילוש הקדוש ביותר והשבויים" אשר נוסד באיטליה ב-1193 – ומסדר המרסדרים – "מסדר מלכותי, שמימי וצבאי של גבירת רחמינו [מרים הקדושה] וגאולת השבויים" אשר נוסד בספרד ב-1203. היו אלו מסדרים דתיים שנועדו במקור לשחרר צלבנים שבויים, אך במהרה מרבית הפעילות שלהם הועברה לעבדי צפון אפריקה, תוך שהם מגייסים תרומות במיוחד למטרה זו. הללו החזיקו בתיבות ננעלות מחוץ לכנסיות המסומנות ב"להחזרת העבדים המסכנים", ואנשי הדת אף עודדו נוצרים עשירים להשאיר כסף בצוואותיהם למטרה זו. שני המסדרים הפכו למומחים במשא ומתן, והצליחו לרוב לרכוש את חירותם של השבויים במחירים נמוכים יותר מאשר בעלי פחות ניסיון בתחום. אולם עדיין, הכספים שניתנו למטרה זו אפשרו תמיד רק את שחרורם של עבדים מעטים מאוד, ודיוייס מעריך שרק כ-3% או 4% מהעבדים שוחררו מדי שנה בדרך זו. המשמעות היא כי מרבית העצמות של העבדים נותרו בקברים הנוצריים הלא מסומנים מחוץ לחומות הערים של צפון אפריקה.
המסדרים השאירו רשומות מפורטות מאוד של ההצלחות שלהם. הספרדים של המסדר הטריניטרי, למשל, הלכו ל-72 משימות במאה ה-17, כאשר בכל אחת שוחררו בממוצע כ-220 עבדים. משוחררים רבים שחזרו הביתה צעדו בחגיגיות לאורך הערים. אכן, מחזה זה הפך לאחד הנפוצים ביותר של ערי התקופה, עם סמלים דתיים רבים. רבים מהצועדים לבשו את הסמרטוטים שלהם מהשבי להדגיש את הסבל שעברו, בזמן שאחרים לבשו בגדים לבנים בכדי לסמל את לידתם החדשה. אולם, כפי שמעידות עדויות התקופה, העבדים המשוחררים מעולם לא חזרו להיות עצמם כפי שהיו לפני התפיסה, במיוחד אלו ששועבדו במשך שנים רבות.
פרופ' דיוייס מצביע על המחקרים האדרים והיסודיים מאוד שבוצעו בניסיון לגלות את המספר המדויק ביותר של עבדים שהועברו מעבר לאטלנטי, בזמן שלא היה שום מאמץ דומה ללמוד את העבדות הים תיכונית. לפיכך, קשה להעריך מדויק את מספר העבדים שנלקחו – הערבים עצמם לא שמרו רשימות – אולם לאחר כעשר שנות מחקר הצליח דיוייס להציג שיטה להערכה. לדוגמה, העדויות מראות שבין סוף המאה ה-16 וסוף המאה ה-17 היו הממוצע 35 אלף עבדים בחוף בֶּרְבֶּרִיָה. מתוך 400 תושבי איסלנד שנתפסו ב-1627, רק 70 היו עדיין בחיים 8 שנים מאוחר יותר. בנוסף לתזונה ירודה, צפיפות, שעות עבודה מרובות ועונשים ברוטליים, סבלו העבדים גם ממחלות ומגיפות אשר חיסלו בין 20% ל-30% מהעבדים האירופאיים. הללו מתו בקצב מהיר בזמן שאחרים שוחררו באמצעות דמי הכופר, כך אם מספר העבדים נותר קבוע, פשיטות העבדים נדרשו לשמר מספר זה.
כך, בהסתמך על המקורות, חישב דיוייס כי בכל שנה מצאו את מותם כ-20% מהעבדים. לעבדים לא הייתה גישה לנשים, כך שלצורכי החלפתם היה צורך בפשיטות ותפיסות נוספות. לכן, הוא מסכם, בין השנים 1530 ו-1780 היו בוודאות לפחות מיליון אירופאים שנתפסו לעבדות, וככל הנראות גם מאות אלפים יותר. זאת בהשוואה ל-800 אלף האפריקאים, כך מאמינים חוקרים רבים, שהועברו לצפון אמריקה.
המעצמות האירופאית לא היו מסוגלות לבלום סחר זה ואת השעבוד של אנשיהם. גם לאחר הקמתה של המדינה החדשה, סבלו האוניות האמריקאיות משודדי הים הצפון אפריקאים. דיוייס מציין כי בזמן שבמאה ה-18 המאוחרת הם הצליחו טוב יותר לשלוט בנעשה, במהלך הכאוס של המלחמות הנפוליאוניות הייתה עלייה חדה בסחר העבדים האירופאים בים התיכון. כאשר הצליחו הצרפתים להכניע בעזרת האמריקאים סוף סוף את השודדים והמשעבדים עם כניסתם לאלג'יר ב-1830, היו עדיין 120 עבדים אירופאים ואמריקאים שחיו בבתים המאולתרים.
מדוע אם כך יש כל כך מעט התעניינות במחקר בנושא העבדות האירופאית בים התיכון, זאת לעומת ההתעסקות האין סופית בסחר הטרנס-אטלנטי? כפי שדיוייס מסביר, עבדים אירופאים לאדונים לא אירופאים אינו תואם "לנרטיב השולט של האימפריאליזם האירופאי". תבנית ההתקרבנות, הכה אהובה על האקדמאים, ולא הסבל האירופאי, היא הנדרש בכדי להציג את "הרשעות" המערבית הפוסט-מודרנית.
פרופ' דיוייס מצביע גם שקר נוסף האהוב על הפרוגרסיבים - שהשעבוד של השחורים היה צעד קריטי בפיתוח ההנחות האירופאיות בדבר הגזע וההיררכיה הגזעית. המציאות ההיסטורית היא שבמשך מאות שנים חיו האירופאים בפחד מתמיד בפני אימת השעבוד, כאשר רבים מהם צפו במצעדים של העבדים האירופאים המשוחררים ברחובות העיר. העבדות הייתה אימה נתפסת גדולה הרבה יותר עבורם מאשר עבור האפריקאים הרחוקים. במידה והייתה מודעות גדולה יותר בדבר אימת עבדי הספינות, לא היה צורך בכל ההתנצלויות על מסעות הצלב, הייתה היום פחות הגירה מהעולם השלישי, היו פחות מינרטים באירופה, ולטורקיה לא היה שום סיכוי להצטרף לאיחוד האירופי. לא ניתן לשנות את העבר, אולם אלו ששוכחים אותו או מתעלמים ממנו משלמים גם הם מחיר כבד מאוד.
[1] Robert C. Davis, Christian Slaves, Muslim Masters: White Slavery in the Mediterranean, The Barbary Coast, and Italy, 1500-1800, Palgrave Macmillan, 2003.
לקריאה נוספת:
Giles Milton, White Gold: The Extraordinary Story of Thomas Pellow and Islam's One Million White Slave, Farrar, Straus and Giroux, 2006.
Charles Sumner, White Slavery in the Barbary States, Enhanced Media Publishing 2017.
