מטען לבן: העבדות הבריטית בעולם החדש.
על העבדות, חלק יא:
והפעם: מטען לבן: העבדות הבריטית בעולם החדש.
מערכת "השירות החוזי" אפשרה לכל דורש לקבל מעבר לקולוניות הבריטיות בתמורה למתן שירות למשך תקופת זמן מוגדרת, לרוב 7 שנים, אם כי היא יכלה להימשך גם בין 3 ל-11 שנות שירות. החוזה נכתב על נייר אשר נקרע באמצע והחלקים ניתנו לאדון ולמשרת. משוער כי מאות אלפי בריטים הגיעו לאמריקה או לקריביים במסגרת סוג כזה או אחר של שירות חוזי.
המשרתים שביקשו לחתום ולהיכנס לחוזה נקראו "מבקשים חופשיים". אולם היו גם בריטים רבים אשר נכנסו למערכת כנגד רצונם, כגון עבריינים מורשעים, קבצנים, זונות, מורדים וכן סקוטים ואירים בלתי רצויים, אשר יכלו למצוא את עצמם נשלחים לקולוניות לבצע עבודות פרך למשך 14 שנים. היו אף מקרים לא מעטים של נערים שנחטפו ונמכרו. מערכת זו התפתחה בעיקר משום שמגדלי הטבק בארה"ב וקני הסוכר בקריביים הצריכו כוח עבודה זול.
למעשה, אפשר שבין 1620 ל-1775 כשני שליש מכלל הבריטים שהגיעו לקולוניות עשו זאת במסגרת עבדות כזאת; ניתן אף להניח כי עשרות מיליוני אמריקאים כיום הינם צאצאים של בריטים אלו, אולם בשונה מהמשפחות הישנות של אוסטרליה אשר מתגאות במוצא שלהן כצאצאי האסירים, האמריקאים הללו מתביישים במורשת זו ומסתירים אותה, כך שהתופעה כמעט ואינה מוכרת כיום. ואכן, אבותיהם היו מסכנים למדי, שכן בדרך לניו יורק נאלצו לשהות בתנאים חשוכים וצפופים, וגם כאשר כבר הגיעו, האוניות נעו לאורך החופים בחיפוש אחר קונים אשר בחנו בקפידה את הסחורה הנרכשת.
משרתים בעלי מזל מצאו אדונים נעימים יותר אשר הצריכו עבודות בית, בזמן שאחרים נאלצו לסבול בשדות. היו אומנם הבדלים אזוריים ביחס למשרתים, אולם עונש פיזי היה קיים בכל מקום. האדונים יכלו להעניש אותם בעצמם או לקחת לרשויות, ועבירות חמורות כגון אלימות נגד האדונים יכלו להוביל אף לעונש מוות, או כריתת אוזניים. רבים מהם הועבדו למוות או רעבו במידה וחלו או הפכו לנכים, ואף לא זכו לקבורה נאותה.
היו כאלו שברחו, בזמן שאלו שתפסו אותם יכלו לקבל פרס כספי, והם זוהו פעמים רבות עקב הפגיעות הפיזיות שעל גופם. אלו שלא הגיעו לעבודה קיבלו הארכת תקופת השירות, כאשר במאה ה-18 ההארכות הללו יכלו להיות מוגזמות אפילו במקרה של היעדרות קצרה. המשרתים לא הורשו להתחתן ללא אישור האדון, ומשרתות שנכנסו להיריון היו חייבות להרחיב את החוזה בשנתיים נוספת על מנת לכסות את עלויות התינוק. הדבר היה נכון גם במקרה והאדון היה האבא, והילדים נאלצו להיות משרתים עד שנות ה- 20 לחייהם. אכן, המשרתים הללו נחשבו לרכוש ויכלו להימכר לאחרים ועד 1623 הופיעו בצוואות. הקולוניות העבירו אומנם חוקים להגנת המשרתים, אולם האכיפה הייתה נדירה.
נשאלת כמובן השאלה מדוע הסכימו המשרתים מרצון לתנאים אלו? חשוב לזכור שהחיים של אנשי המעמד הנמוך באנגליה היו קשים מאוד, והסוכנים שיקרו לעתים קרובות לגבי התנאים באמריקה. אחרים הבינו את הקושי שצפוי להיות להם במשך 7 שנים אך ציפו לחיים טובים לאחר שתקופה זו תגמר. העניים לא יכלו להרשות לעצמם מעבר לניו יורק, ומסגרת תקופת שירות של 7 שנים בתמורה לכך נראתה מבחינתם "עסקה" הוגנת. למבקשים החופשיים הובטח פיצוי בסוף תקופת השירות אשר כלל לרוב מקום להתיישב בו וכן ביגוד, אך הדבר היה פעמים מותנה באזור, ובזמן שרבים בהחלט קיבלו פיצויים מכובדים מאוד, אחרים קיבלו אדמות לא פוריות או באזורים מסוכנים מאוד בהם הסתובבו האינדיאנים.
אין זה אפשרי לעקוב אחרי גורלם של כל מאות אלפי המשרתים, אולם בכל זאת יש נתונים עליהם ניתן להצביע, כגון שמתוך 1200 המשרתים שהגיעו לג'יימסטאון ב-1619, שני שליש מצאו את מותם תוך שנה. 4 שנים מאוחר יותר רק 900 מתוך 4270 היו עדיין בחיים. מאות נרצחו בידי האינדיאנים, אך עדיין היו יותר משרתים מאשר אדונים. לבסוף, רק כ-20% מהמשרתים מצאו את עושרם או הפכו לבעלי מקצוע עצמאיים, בזמן שרבים אחרים חזרו לאנגליה או נשארו באותו המצב הירוד כמו בעולם הישן. התופעה נמשכה גם לאחר המהפכה, וב-1775 היו לא פחות נמלטים בריטיים מאשר שחורים. אדם בשם ג'ורג' וושינגטון מווירג'יניה הופיע ברשימות של מי שהציע פרס עבור החזרה של משרת בריטי נמלט.
כאמור, הועברו גם משרתים כגדם רצונם, כגון עבריינים, זונות וקבצנים, שכן בראשית דרכו נראה העולם החדש כמו מקום שמצד אחד ניתן להעביר אליו את הלא רצויים, ומצד שני זה אפשר להגדיל את אוכלוסיית הקולוניות. כבר בסוף המאה ה-15 הציעו שליטי ספרד לחון על מורשעים אשר יסכימו להצטרף למסע השלישי של קולומבוס. במאה ה-17 היו ערי אירופה מלאות בשודדים וקבצנים, בעיקר אחרי המלחמות, והפיכתם למשרתים בעולם החדש היה פתרון נוח לבעיה, אשר החל להתבצע כבר בתחילת המאה ה-17. העבריינים קיבלו לרוב את העבודות הפיזיות הקשות ביותר וכמחצית מהם לא שרדו 7 שנות שירות. בין 50 ל-70 אלף עבריינים הועברו לעולם החדש לפני המהפכה, אולי כ-1000 בשנה. הבריטים שמחו לרוקן את בתי הכלא והסוחרים שהעבירו אותם הרוויחו רבות. העבריינים היו יקרים יותר שכן, בהתאם לפשע, יכלו לקבל שירות של עד 14 שנים, והרשויות אף שילמו סכומים נוספים בכדי להתפטר מהם. אחד הסוחרים מתועד כותב בשנות ה-70 של המאה ה-17 שהמסחר במשרתים הבריטיים רווחי פי 2 מאשר בשחורים.
בהמשך החלו במאה ה-17 הרשויות של לונדון, ואחר כך גם ערים אחרות, לאסוף לשליחה גם ילדים קבצנים בגילאים 8 עד 16, וגם אלו היו רווחיים במיוחד בדומה לעבריינים, אולם מרביתם לא שרדו תקופה ממושכת. קורבנות נוספים היו אסירים פוליטיים, בעיקר כאלו שנוצרו בעקבות מלחמת האזרחים האנגלית של אמצע המאה ה-17. אוליבר קרומוול שלח אלפים לגלות וכן שנא מאוד קתולים והחל בהליך טיהור אתני של אירים. המרד הכושל של ג'יימס מונמות' ב-1685 יצר 800 עבדים אירופאים, ומרד היעקובינים של 1745 יצר אספקה גדולה של עבדים סקוטיים.
הצורך בכוח אדם זול הוביל כאמור גם לחטיפות. החוטפים פעלו גם הם החל מהמאה ה-17 המוקדמת ועסקו בכך כמעט בחופשיות לאחר ששילמו לרשויות, ולמרות שב-1670 הפכו החטיפות לבלתי חוקיות, לא הייתה כמעט אכיפה שכן רבים ראו זאת כניקוי רחובות מקבצנים וזונות. הללו חטפו לעתים קרובות גם ילדים. החטיפות אף מוזכרות ברומנים של סטיבנסון, דפו וסבטיני. מרבית החטופים נעלמו אך היו גם כאלו ששרדו וחזרו לאנגליה, אולם רק לעתים רחוקות זכו לצדק משפטי.
בדומה לעבדים השחורים, גם עבור הבריטים היו הקריביים יעד נוראי הרבה יותר מאשר ארה"ב. ברבדוס, למשל, הייתה למעשה מושבת עונשין ששום מבקש חופשי לא רצה להגיע אליה. כל האדמות הפוריות כבר נתפסו בשלבים המוקדמים ולאלו שסיימו את שירותם לא היה היכן להתיישב. הייתה ציפייה כי העבריינים המורשעים יעבדו למוות, מה שהוביל למרידות בברבדוס, סנט קיטס ומונטסראט.
כמובן שכמו שאר העבדות, גם תופעה זו לא עברה בעולם המערבי בשקט וללא התנגדות או ביקורת חריפה, כגון מצד ג'ון סמית' ופרנסיס בייקון. האמריקאים עצמם היו סבלניים יותר למשרתים מרצון, אך התנגדו ברבים לקבלתם של העבריינים. בנג׳מין פרנקלין קרא למעבר המשרתים לעולם החדש "העלבון האכזר ביותר מאת אדם אחד לאחר". הוא הציע לשלוח נחש בחזרה לבריטניה על כל עבריין שנשלח: "העכסן מזהיר לפני שתוקף, העבריין לא". ספינות עבריינים רבות הביאו גם מחלות, והכתר לא אפשר את בידודם; אולם אפילו עבריינים אלו הצליחו להימכר. עד המהפכה לא הצליחו האמריקאים לעצור או לבלום את המשלוחים החיים הללו.
התופעה הייתה כה נפוצה שגם לאחר סיום המלחמה עם החתימה על חוזה פריז הייתה עדיין דרישה למשרתים, מרצון בלבד, אך הבריטים ניצלו את ההזדמנות להמשיך לשלוח גם עבריינים המתחזים למבקשים חופשיים. לרוב אלו נתפסו ונשלחו חזרה, אך לא מעטים הצליחו להימכר בכל זאת.
בניגוד לשחורים, השעבוד של האירופאים מעולם לא הקים תנועה לביטול העבדות. התופעה הסתיימה רק בשני העשורים הראשונים של המאה ה-19 כאשר נוצרו שינויים כלכליים. טכנולוגיית אוניות טובה יותר אפשרה מסע זול יותר ופחות אנשים מכרו עצמם לשירות, וכן היו יותר אפשרויות לקבלת הלוואות.
השעבוד הזה לא היה אומנם לכל החיים, אולם נראה כי לא סתם כתב לגביהם דניאל דפו שיש לקרוא להם עבדים לכל דבר ועניין. רבים לא שרדו את תקופת השירות, אשר במהלכה הם לא זכו מהאדונים לשום הקלה או יחס מיטיב יותר מאשר העבדים השחורים.
ייתכן והמונופול על הנרטיב בו מחזיקה העבדות השחורה מעלים ודוחק לשוליים את המודעות בדבר התופעה ההיסטורית של העבדות האירופאית בעולם החדש, אשר אף הקדימה את העבדות האפריקאית. ב-20 באוגוסט 1619 הגיעו 20 האפריקאים הראשונים, והראשונים הללו קיבלו גם הם עבודות ל-7 שנים בלבד ופיצויים בסופם, כאשר היחס אליהם לא היה חמור יותר מאשר לעבדים הבריטים. למעשה, באמצע המאה ה-17, היו בווירג'יניה 11 אלף מתיישבים, מתוכם 300 בלבד היו שחורים.
עם הזמן מעמדם של השחורים הדרדר, בעיקר עקב אשמתם של אותם ה-20 הראשונים. אחד מהם, שחור מאנגולה אשר החל לקרוא לעצמו "אנתוני ג'ונסון", החל לשגשג מאוד לאחר שקיבל את חירותו, השיג 1000 אקר אדמות ומשרתים רבים, הן שחורים והן אירופאים. הוא נכנס לסכסוך עם אחד ממשרתיו השחורים בשם ג'ון קאסור, ולאחר משפט ארוך ב-1650 הצליח לשכנע את בית המשפט להפוך את קאסור למשרת לכל החיים. כך, לפי העדויות הקיימות, הפך קאסור לאחד העבדים השחורים הראשונים האמתיים בהיסטוריה האמריקאית. רק ב-1671 הפכו כל השחורים החדשים המגיעים לווירג'יניה לעבדים לכל החיים.
ערכם של העבדים השחורים הפך ליקר יותר מאשר של המשרתים החוזיים משום שמשך שירותם היה כמובן ארוך יותר. אולם מערכת תמחור כזאת הוקמה רק לאחר הירידה בשיעורי התמותה שכן עד אז לא היה זה הגיוני לשלם סכום גבוה יותר על מי שלא שרד שנים רבות יותר מאשר משרת חוזי. תשלום גבוה יותר על עבד לכל החיים פירושו היה רצון לשמר עבד זה לתקופה ארוכה, ועל כן נתנו האדונים את המשימות הקשות והמסוכנות יותר למשרתים האירופיים שגם ככה צפויים לעזוב תוך מספר שנים. אחד האדונים הבריטים בברבדוס כתב לקרומוול בקשה לשלוח יותר שחורים מכיוון שכל המשרתים הבריטיים הועבדו כבר למוות. בעת ביקורו בדרום, כתב האדריכל המפורסם פרדריק לו אולמסטד כי אלו הם המשרתים האיריים אשר מייבשים ביצות וחופרים תעלות, עבודה מסוכנת מאוד עקב המלריה. כאשר שאל מדוע השחורים לא עושים זאת, נענה כי אין זה רווחי לסכן עבד שנרכש לכל החיים.
"שירות חוזי" הינו מונח רך מדי לתאר את התופעה שעברו העבדים האירופאים. רשמית הם נחשבו ל"משרתים", אבל בפועל היו רכוש, אשר נרכש ונמכר, היו נתונים לגחמנות של האדונים, גם אם אלימה או מינית, ופעמים רבות הועבדו למוות. אפשר כי ההיסטוריה הנשכחת הזאת אף מצונזרת בכוונה בכדי לא להקטין מנרטיב הסבל של קבוצות עבדות אחרות.
מקור:
Don Jordan and Michael Walsh, White Cargo: The Forgotten History of Britain’s White Slaves in America, New York University Press, 2007.
לקריאה נוספת:
Michael Hoffman, They Were White and They Were Slaves: The Untold History of the Enslavement of Whites in Early America, Independent History, 1993.
על האירים – העבדים הראשונים בעולם החדש, ראו:
Rhetta Akamatsu, The Irish Slaves: Slavery, indenture and Contract labor Among Irish Immigrants, CreateSpace Independent Publishing Platform, 2010.
Sean O'Callaghan, To Hell or Barbados: The ethnic cleansing of Ireland, Brandon, 2001.
