המעורבות המזרח תיכונית בסחר העבדים הטרנס אטלנטי, חלק ב'.
המעורבות המזרח תיכונית בסחר העבדים הטרנס אטלנטי, חלק ב'.
במאה
ה-10 מוסד העבדות כבר לא היה קיים הלכה למעשה באירופה. אולם הוא שוב קם לתחייה
במאות המאוחרות יותר בעיקר עקב הקשרים עם העולם המזרח תיכוני. באופן לא מפתיע, היה
זה האזור הקרוב ביותר של אירופה לדאר אל-אסלאם, דהיינו חצי האי האיברי, אשר אימץ
ראשון את המנהג המזרח תיכוני של פשיטת עבדים, רכישתם ותפעול עבדים. לאזור הנוצרי
הצפוני של חצי האי האיברי היה גבול בן מאות שנים עם הג'יהאדיסטים, והיה זה במקום
הזה שהחלו במאה ה-11 השליטים הנוצריים לאמץ את המנהגים המזרח תיכוניים הנוספים
כגון פוליגמיה, הקמת הרמונות, ואבטחת ההרמונות בעזרת עבדים סריסים. גם הוויקינגים
החלו קרוב לוודאי לתפוס אנשים לעבדות באירופה משום שיכלו למכור אותם למזרח
תיכוניים עקב הדרישה הגבוהה עבור שפחות אירופאיות במזרח.
במאה ה-14 המאוחרת החלו הימאים
הפורטוגליים והספרדים לחקור לראשונה את חופי מערב אפריקה, זאת במטרה למצוא מעבר
לאיי הודו המזרחית באמצעות הקפת היבשת. הם היו בטוחים שמסע כזה הינו אפשרי משום
שכבר הרודוטוס כתב בעת העתיקה על הצלחתו של מסע מסוג זה בימיו של הפרעה המצרי נכו.
מעבר ישיר לאיי הודו היה אמור לפתוח את האפשרות לסחר רווחי מאוד בתבלינים ללא
הצורך במעבר באזורים העוינים או הלא נעימים של המזרח התיכון.
באמצע המאה ה-15, אוניות
ה-קרוולה הפורטוגליות המשיכו ונעו עוד ועוד יותר דרומית לחוף של הסהרה והקימו עמדת
מסחר ב-ארגן, מאוריטניה המודרנית. כאן הם רכשו לראשונה עבדים, סחר בו עסקו המזרח
תיכוניים באפריקה כבר במשך מאות שנים לפני כן. אכן, במהלך ימי הביניים, התוודעו
לראשונה הספרדים והפורטוגלים עם מראה העבדים השחורים אשר היו בבעלות הכובשים של
אנדלוסיה בדרום ספרד ובמרוקו, ואין כל ספק שרכש העבדים שביצעו האירופאים היה לא
יותר מחיקוי המנהג הזה שכניהם המזרח תיכוניים. אין זה כמובן אומר שהאירופאים
יכולים לתרץ זאת, אולם עובדה זו הינה חשובה למחקר ההיסטורי האמתי, שכן לרוב
האקדמיה ופרסומיה מתעלמים ממנה בצורה הבוטה ביותר.
רבים מהעבדים שנרכשו מהמקומיים
בידי הפורטוגלים נלקחו ל-מדיירה, היכן שהם עבדו במטעי קני סוכר. אולם עובדה ידועה
פחות, שוב כזאת שאינה נחשפת באקדמיה, היא שעבדים רבים אחרים נמכרו גם למקומיים
במרוקו ואלג'יריה. אכן, לאחר שהסוחרים הספרדים והפורטוגלים רכשו תחילה העבדים
השחורים משחורים מתחרים משבטים אחרים, הם גילו מהר מאוד את הרווח האדיר שניתן
לזכות בו באמצעות המכירה של העבדים השחורים הללו למזרח תיכוניים, שכן המסע הימי היה
מהיר ועל כן זול בהרבה מהשבילים הטרנס-סהריים בהם הועברו העבדים צפונה עד לשלב זה.
עם גילוייה של אמריקה בסוף
המאה ה-15 הפך סחר העבדים האפריקאי לחשוב מאוד עבור האירופאים, וגם ההולנדים,
האנגלים והצרפתים הצטרפו לספרדים והפורטוגלים. ככלל, כ-12 מיליון אפריקאים הועברו
לעולם החדש במהלך כ-450 שנים בין סוף המאה ה-15 ואמצע המאה ה-19, כאשר רק כ-4% מהם
הגיעו למה שהפך להיות ארה"ב. מעל ל-10 מיליון מהם שרדו את המסע ורובם הושמו
לעבוד במטעים, בזמן שהיו גם כאלו שעבדו במכרות ובמפעלים. לעומת העבדים במזרח
התיכון, העבדים בעולם החדש הורשו להינשא וכיום הצאצאים שלהם הם חלק מהאוכלוסיות של
צפון, מרכז ודרום אמריקה.
הסוחרים האירופאים העדיפו
זכרים צעירים אשר התאימו בצורה הטובה ביותר לעבודה הפיזיות בשדות, ובמובן הזה היה
סחר העבדים האירופאי שונה בהרבה מהסחר המזרח תיכוני. המזרח תיכוניים סחרו אומנם
רבות גם הם בזכרים צעירים ובריאים אשר הושמו לעתים קרובות במכרות או כעבדי משוטים
על ספינות, עדיין הרוב הגדול של העבדים שנלקחו בידי המזרח תיכוניים היו נשים
ונערות צעירות, כמו גם בנים קטנים. חלק גדול מהנשים והנערות יועדו להרמונות
כפילגשות - למעשה שפחות מין - או כעובדות בתפקידים האחרים של ההרמונות, בזמן
שהזכרים הקטנים הפכו לרוב לסריסים ונדרשו לבצע משימות שונות. תהליך הסירוס של
העבדים השחורים במזרח התיכון היה ברוטלי בצורה האכזרית ביותר, וכנראה שקרוב לכשליש
מהם לא שרדו את התהליך עקב אובדן דם או הלם.
המזרח תיכוניים החלו לתפוס או
לרכוש עבדים מאפריקה זמן קצר עם היוולדותו של הג'יהאד במאה ה-7, והם המשיכו ללא
חרף ברכישת העבדים עד אמצע המאה ה-20. למעשה, עד 1963 היה זה עדיין חוקי לחלוטין
בערב הסעודית לרכוש או למכור בני אדם, והדבר בוטל, אם כי באופן רשמי בלבד, רק עקב
הלחץ העצום שהפעיל עליה המערב. עקב הכמות האדירה של העבדים שהגיעו למזרח התיכון
וצפון אפריקה לאורך מאות השנים, יהיה זה קשה למדיי להעריך את מספרם, וכן קיימות
מאות עדויות כתובות מתקופות וזמנים שונים ומסגרות זמן מוגבלות. היו מספר דרכי מעבר
מרכזיות דרכן הועברו העבדים ממרכז היבשת לצפונה: אחת נעה צפונית מאזור ניז'ר דרך
הסהרה ולמרקש. אחרת עברה מאמצע הסהרה לאלג'יריה וטוניסיה המודרניות. עוד אחת מאזור
דרום סודן במעלה הנילוס אל עבר מצרים. נוספת עברה צפונה מאזור הימות הגדולות של
מרכז אפריקה דרך סומליה אל עבר חצי האי ערב. והאחרונה, שהייתה מאוד חשובה ומרכזית
עבור חסר העבדים, נעה מאזור החופים של מזרח אפריקה והתרכזה בחוף זנזיבר - מכאן
אלפי עבדים שחורים נלקחו בספינות צפונה אל "טורקיה" וחצי האי ערב.
עקב הנתיבים הרבים, מאות השנים
והאזורים השונים במזרח התיכון וצפון אפריקה אליהם הועברו העבדים, מדברות ההערכות
השונות והמגוונות על טווח של בין 10 ל-100 מיליון עבדים אפריקאים, ואף יותר, אשר
נלקחו בידי המזרח תיכוניים. יחד עם זאת, חרף העובדה שמספרם היה רב יותר ממספר
העבדים שהועברו לעולם החדש, מיליוני העבדים הרבים שהועברו למזרח התיכון וצפון אפריקה
החל מהמאה ה-7 לא השאירו אחריהם כמעט שום שריד גנטי באוכלוסיות המודרניות של
אזורים אלו. במקרה של העבדים הזכריים היה זה משום שהם לא כלל לא הורשו להתרבות,
ורובם המוחלט סורס כאמור עם רכישתם או תפיסתם. גם אלו שלא סבלו מגורל כזה נידונו
לחיי עבדות פיזית קשה כמו במכרות או על הספינות, ללא שום חברה נשית. במקרה של
הנקבות הסיבה היא שונה מאוד: הללו הועסקו לרוב בעבדות בית או כשפחות מין וחלק גדול
מהן הולידו ילדים או נכנסו להיריון. מה שעלה בגורלם של הילדים הללו הוא אחד הסודות
האפלים ביותר בהיסטוריה המזרח תיכונית: חלק גדול מהם נרצחו בידי האבות שלהם עם
לידתם. עדיין, גם נושא כל כך טעון רגשית כמעט ולא נחקר בידי האקדמיה או העיתונאות
המודרנית כיום, זאת, לדוגמה, בניגוד לכתבה ב"ניו יורק דיילי טיימס"
מ-1856 אשר מרמזת שעד התקופה המודרנית הייתה התופעה המזרח תיכונית הזאת מוכרת לאירופאים
לאורך מאות של שנים; תחת הכותרת "סחר נוראי בנשים צ'רקסיות - רצח תינוקות
בטורקיה", נכתב ב-6 באוגוסט 1856 כי: "בקונסטנטינופול, זה ידוע שיש מספר
גדול מאוד של שחורות שחיות ומקיימות יחסי מין רגילים עם אדוניהם הטורקיים - ובכל
זאת זה דבר נדיר לראות מולאטו [מעורב]. מה קורה עם הצאצאים של יחסי מין כאלה? אני
לא מהסס לומר שנפטרים מהם דרך רצח תינוקות, ושאין כמעט משפחה בסטנבול
[קונסטנטינופול] שבה רצח תינוקות אינו נהוג במקרים כאלה כדבר מובן מאליו, וללא כל
הפחות חרטה או פחד".[1]
דיווחים אחרים מהמאה ה-19
מדברים על נשים אפריקאיות בגיל העמידה וקשישות, אשר נמצאות במשבר נפשי עמוק וטירוף
עקב האבל והנואשות, ואשר מסתובבות ברחובות קונסטנטינופול ומתחננות ללחם לאחר
שהטורקים שהחזיקו בהן כרכוש זרקו אותן עקב גילן. עדויות דומות הגיעו במשך מאות של
שנים גם מערים מזרח תיכוניות אחרות, ובכך חשפו את הגזענות הארסית אשר הייתה חלק
אינטגרלי מהמנטליות המזרח תיכונית. ועדיין, כאמור, במהלך עשרות השנים האחרונות
ביצע המחקר האקדמי סינון בוטה והפעיל צנזורה קשה על ההיסטוריה המזרח התיכונית
האמתית.
[1] https://lostmuseum.cuny.edu/archive/horrible-traffic-in-circassian
