דגל הקרב של הקונפדרציה.
דגל הקרב של הקונפדרציה.
אין דגל או סמל מההיסטוריה האמריקאית שמעוררים רגשות חד צדדיים כה עזים כמו דגל הקרב של הקונפדרציה, המזוהה כיום בעיקר עם גזענות דרומית. ניתן לטעון שאין זה אולי מפתיע שסמל לניסיון פרישה שהוביל למותם של 600,000 אמריקאים עדיין גורם לתחושות חזקות גם כעבור יותר מ-150 שנה, אולם מלחמת האזרחים עצמה אינה מה שמלהיב את התחושות הללו כיום. אכן, סנטימנט שדה הקרב חלף מהר למדי, ולמעשה עד שנות ה-50 של המאה ה-20 גם הצפוניים וגם הדרומיים בארה"ב קיבלו את דגל הקונפדרציה כסמל לגבורת הדרום, ותו לא. מה שהופך את הדגל הזה לשנוי במחלוקת בימינו הן הרגשות האנכרוניסטיות של קבוצות אינטרסנטיות מודרניות, שכן המציאות ההיסטורית היא שבמהלך המלחמה שני הצדדים לא באמת, כפי שנראה להלן, ראו בדגל סמל למשמעותו המודרנית. בספרו "דגל הקרב של הקונפדרציה",[1] מתאר ג'ון קוסקי בצורה מדוקדקת את ההיסטוריה של הדגל, ומראה כיצד כל העבר האמריקאי מתפרש כיום דרך עדשות הגזע, בין אם הנושא באמת רלוונטי או לא.
בעת הפרישה, אחת הפעולות הראשונות של הקונגרס הזמני של מדינות הקונפדרציה הייתה להקים ועדה לעיצוב דגל לאומה החדשה. באותה התקופה עדיין היה קשר סנטימנטלי רב לכוכבים ולפסים של הדגל הפדרלי, והוועדה ייצרה עיצוב אדום-לבן-כחול שהתבסס על דגל ארה"ב. הוא קיבל את השם Stars and Bars, ולמעשה הינו הדגל הלאומי הראשון של הקונפדרציה, אם כי פחות מוכר לרוב האמריקנים כיום. דגל זה כלל שלושה פסים אופקיים, אדום-לבן-אדום, כאשר בפינה השמאלית העליונה והאמצעית היה קנטון כחול ובתוכו שבעה כוכבים לבנים היוצרים עיגול.[2] אולם זמן קצר אחר-כך, ויליאם פורצ'ר מיילס, חבר הועדה מדרום קרולינה, המליץ על עיצוב אחר, המוכר לרובינו כיום, אך במקור המלצה זו נפלה. אחת הטענות הייתה שהצלב האלכסוני נראה כמו זוג כתפיות. מיילס, למעשה, עיצב תחילה את הדגל עם צלב אנכי הנקרא צלב סנט ג'ורג', אך עבר לצלב האלכסוני ופחות נוצרי למראה בסגנון צלב סנט אנדרוס לאחר תלונות מצד היהודים.
בהתחלה היה הדגל הלאומי הראשון פופולרי מאוד בקרב מדינות הקונפדרציה, אך איבד חלק מתדמית זו בקרב מנאסס הראשון ביולי 1861 (קרב בול ראן הראשון). מרחוק הוא היה דומה מדי לדגל ארצות הברית, והגנרלים פ.ג.ט. בורגארד וג'וזף א' ג'ונסטון הציעו מיד דגל שמצד אחד לא יחליף את דגל הלאום ומצד שני יהיה סמל ייחודי לקונפדרציה בשדה הקרב. הם בחרו בדגל של מיילס למטרה זו, וכך נולד מה שמכונה טכנית "דגל הקרב של הקונפדרציה", אם כי רבים כיום מאמינים כי היה זה גם הדגל הלאומי של מדינות הדרום, כאשר בפועל שימוש לקרבות בלבד. הבחירה אושרה רשמית ב-28 בנובמבר 1861 על ידי הכוחות שבסופו של דבר התארגנו כצבא צפון וירג'יניה. זה הפך לדגל שדה הקרב הסטנדרטי ממזרח למיסיסיפי, למעט צבא טנסי שנלחם עד הסוף תחת מגוון צבעים של היחידות השונות שלו. דגל הקרב הרשמי היה מרובע, אולם הצי של הקונפדרציה השתמש בגרסה מלבנית המכונה ג'ק ימי (Naval Jack).
דגל הקרב מעולם לא נועד לשמש בתור הדגל לאומי, ולכן לא הונף מעל מבנים. קוסקי מציין כי עם זאת, היות והקונפדרציה יכלה להתקיים רק כל עוד הייתה מסוגלת להחזיק צבאות בשטח, דגל הקרב הפך לסמל החזק והמוכר ביותר שלה. ואכן, ככל שחלף הזמן והדרומיים הרגישו מנוכרים יותר ויותר מהצפון, חוזקו של הדגל הלאומי החל לרדת. המפקד מת'יו פונטיין מורי מחיל הים של הקונפדרציה כתב על סלידתו ההולכת וגוברת לדגל הלאומי. הוא כינה זאת "חיקוי מתפרס" של הכוכבים והפסים הפדרלי, שאליו היה נאמן בעבר, אך כעת מסמן לא יותר מ"עריצות, אכזריות ודיכוי." רגשות כמו שלו היו נפוצות, וב-1 במאי 1863, ממשלת הקונפדרציה אימצה דגל לאומי חדש, המכונה "נֵס אַלחֶלֶד" (The Stainless Banner), שהיה למעשה קנטון של דגל הקרב בפינה השמאלית העליונה על דגל לבן.[3]
חרף השם שניתן לו, הדגל קיבל כתמים רבים שכן בהיותו לבן ברובו לוכלך בקלות, ובימים ללא רוח יצר רושם של דגל לבן. למרות שבימים האחרונים של הקונפדרציה היה למנהיגיה דברים חשובים יותר לעשות, עדיין ב-4 במרץ 1865 הם אימצו דגל לאומי שלישי, בו הוסף לדגל הקודם פס אדום אנכי בצדו הימני.[4] זה היה כדי להדגיש התרחקות גדולה עוד יותר מ"הכחול הינקי", ולסמל את מוצאם הצרפתי של רבים בדרום על ידי אימוץ הפס האדום של הטריקולור. מעט מאוד דגלי הגרסה השלישית יוצרו או הונפו. ככלל, זכה הדגל למסירות נפשם של האנשים שנלחמו תחתיו, אשר דאגו לשמור עליו במהלך העימותים; קוסקי אף מקדיש פרק שלם למעשי הגבורה בהשראת חתיכת בד זו.
במהלך הכיבוש הצפוני, היו הדרומיים תחת פקודה מרומזת להרחיק את דגליהם מהעין הציבורית, אך כאשר הסתיימה תקופת השיקום בשנת 1870 ברוב המדינות, הדגלים הופיעו כמעט מיד בטקסי הזיכרון. בשלב זה הדרומיים כבר הציגו לעתים רחוקות את הדגלים הלאומיים השונים, ודגל הקרב כבר הפך למעשה לדגל הקונפדרציה.
הדגל הונף באירועים רבים כמו חשיפת פסלי ג'קסון ו-לי בשדרת מונומנטים בריצ'מונד בשנים 1875 ו-1890, אולם על פי הדיווחים, דגלי ארה"ב עלו על מספר הדגלים של הקונפדרציה. עד מלחמת העולם השנייה היה זה מקובל בכל עיר שאירחה אירועים עבור ותיקי הקונפדרציה - ובהמשך צאצאיהם - לקשט את הרחובות הן עם דגלי הקונפדרציה והן האיחוד. הדרומיים ציינו בחגיגיות רבה את ימי הולדתם של לי וג'ף דייוויס וחגגו את יום הזיכרון לקונפדרציה. היה זה מקובל גם להפגין נאמנות כפולה בדרך כלל שלא פירשה שום אי נאמנות לאומה. אכן, בשנת 1898 היה הצפון מרוצה כי הדרום נלחם באומץ במלחמה נגד ספרד. ג'וזף ווילר, מפקד פרשים מהדרום, היה אחראי על חיל הפרשים האמריקני בקובה.
עם זאת, דרומיים רבים המשיכו להאמין ולהגיד בגלוי כי הפרישה הייתה מוצדקת, וכי ניצחון האיחוד נבע מכוח, לא צדק. כך, כמה ווטרנים מהאיחוד המשיכו לראות בדגל הקרב סמל לבגידה, והייתה משמעות פסיכולוגית רבה בהצבעת הקונגרס ב-1905 להחזיר לדרום את כל דגלי הקרב שנלכדו ושעדיין היו ברשות הפדרלית. אכן, ככלל, מרבית הצפוניים היו מוכנים לסלוח ואף להעריץ את נאמנויות הדרום, במיוחד מכיוון שלא נראה שהם מתעלמים מהנאמנות הלאומית.
הגרסה הקולנועית של "חלף עם הרוח", שראתה אור ב-1939, הייתה להיט ענק, וחיזקה את הדרום ואת סמליו. במהלך מלחמת העולם השנייה, מספר לא מבוטל של דרומיים נשאו והציגו דגלי קרב קטנים בתור קמעות, וחלקם אף העלו אותם מעל ביצורים יפניים שנתפסו. הייתה הפרדה מסוימת בצבא, אך נראה כי בהנהגה הצבאית העריכו את השראת הקרב שהדרומיים שאבו מהדגל.
עד לתקופה זו, הדגל מעולם לא שימש כסמל מסחרי או פוליטי, ולא היו לו קונוטציות גזעיות או אנטי-שחורות. קוסקי מציין כי לא הקו קלוקס קלאן המקורי מ-1866-1871 ולא הקלאן המחודש משנת 1915 לא השתמשו בדגל הקרב. בניגוד להאשמות מאוחרות יותר, הדגל לא הופיע בשום לינץ', והוא גם לא אומץ על ידי הפוליטיקאים הבולטים יותר נגד השחורים באותה העת כמו בנג'מין "פיצ'פורק" טילמן.
על כן, נראה אירוני למדי כי לאחר שאתוס הדגל עזר למוטיבציה של אמריקאים רבים במהלך מלחמת העולם השנייה, דווקא בשנים שלאחריה החל לקבל קונוטציות שליליות. קוסקי מציג את שורש התופעה במסע הבחירות של סטרום ת'ורמונד לנשיאות ב-1948 מטעם מפלגת זכויות המדינות (כונתה גם "דיקסיקרט"), ענף של המפלגה הדמוקרטית. מצע המפלגה היה למען ממשלה מצומצמת והפרדה גזעית, ואף על פי שדגל הקרב מעולם לא היה הסמל הרשמי שלו, תומכיו של ת'ורמונד נופפו בו בהתלהבות היות והיה מהדרום, והוא מעולם לא דחה זאת.
מכאן הדגל לא הפך עדיין להיות במיידי מזוהה עם המפלגה, אך כניסתו הגדולה הנוספת לתודעה הלאומית גרמה לכך שבין השנים 1950-1952 כל המדינה עברה את "טירוף דגל הקרב" ברמות שלא ניתן להסביר עד היום. דגל הקונפדרציה נמכר בכמויות גדולות יותר מדגל ארה"ב באזורים רבים של המדינה, והופיע במקומות חשובים בניו יורק ואף בתחרות יופי באטלנטיק סיטי. לראשונה, הפופולריות של הדגל גרמה להופעתו על משחקים, בגדים, כוסות ומוצרים אחרים.
דגל הקרב היה פופולרי מאוד גם בקרב חיילים במלחמת קוריאה. האמריקנים לחמו אומנם רשמית תחת דגל האו"ם, אך שמחו להתאחד סביב סמל אמריקאי. רבים שהניפו את הדגל ותמכו בתצוגתו כלל לא היו דרומיים. והדרומיים אף הקניטו בחיוב את הצפוניים שהם סוף סוף נלחמים בצד הגאוגרפי הנכון: למען דרום קוריאה. פלוגת הרגלים ה-31 מ-פורט ג'קסון, דרום קרולינה, לקחה את הדגל צעד אחד קדימה, כאשר קציניה חבשו את הדגל כטלאי על הכתף, והחיילים שמו אותו על הקסדות, ואף לבשו מדים של הקונפדרציה. נרשמו אף מקרים בהם ספינות חיל הים הניפו את דגל הקרב.
אולם, הייתה זאת נקודת השיא של הדגל. החל מ-1952, באותו האופן המסתורי בו הפך לפופולרי, כך באופן תמוה החל להיעלם. אחרי פסק דין בראון נגד מועצת החינוך ב-1954 נגד הפרדה גזעית במערכת החינוך, הפך דגל הקרב להיות מזוהה עם התנגדות להשתלבות הגזעית. ג'ורג' וואלאס, לסטר מדוקס, רוס בארנט, ושאר הפוליטיקאים שתמכו בהפרדה אימצו אותו. בהמשך גם הקו קלוקס קלאן החל להניפו, דבר שתרם יותר מהכל להיותו של הדגל מזוהה עם גזענות. אף על פי שהקלאן המודרני מעולם לא היה גדול או משמעותי, תדמיתו ההיסטורית הפכה את השימוש בדגל למושך במיוחד לעיתונאים, אשר הפכו אותו באופן מעוות, בעיני הציבור, לתומך הגדול ביותר של דגל הקרב. אחרי שהפך הדגל להיות מזוהה עם הקלאן, לא הייתה דרך חזרה. קוסקי טוען שבשנות ה-60 חזר דגל הקרב ושוב סימל את התנגדות הדרום לניסיונות הצפון לשנות את הסטטוס קוו הגזעי. עם התגברות ההילה האנטי-שחורה של הדגל, הצבא המשולב כעת, סלד ממנו.
כך, אחרי שבוחנים את הרקע ההיסטורי של הדגל, מתקבלת תמונה כי עד אמצע המאה ה-20 לא היה שום קשר בין הדגל למאפיינים גזעניים ושליליים אחרים המיוחסים לו כיום. ואכן, רבים בדרום מודעים לעובדות היסטוריות אלו ורואים בדגל הקרב של הקונפדרציה מקור לגאווה של מורשת דרומית, לא של גזענות. אפילו סקר של הסי.אן.אן.,[5] רשת "אקטואליה" המיינסטרים ביותר שניתן להעלות על הדעת, מראה שאין זה נכון שרוב האמריקאים מעוניינים לזרוק את הדגל לפתח האשפה של ההיסטוריה, ולמעשה היחס הסנטימנטלי לדגל כלל לא השתנה לשלילה ב-20 השנים האחרונות. לפי הסקר, משנת 2015, 57% מהאמריקאים רואים בו סמל של גאווה דרומית, בדומה לשנת 2000 עם 59%, כאשר בדרום היחס החיובי לדגל זוכה כמובן לאחוז גבוה עוד יותר. בעוד שרוב קטן מסכים כי יש להסיר את הדגל משטח ממשלתי, הרוב מסכימים שהדרכים המוצעות להוצאת הדגל מהחיים האמריקאים הינן שגויות.
הדחף להעלים את דגל הקרב של הקונפדרציה קשור יותר בצורך לפגוע במתנגדים פוליטיים על ידי הצגת כל מי שלא חושב בצורה דומה כ"גזענים". אם מישהו חושב שהדגל מסמן את התרבות והמורשת הדרומית, הוא אוטומטית בעל "דעות קדומות". ואכן, שיטה זו עובדת מצויין.
[1] John Coski, The Confederate Battle Flag: A History of America’s Most Embattled Emblem, Harvard University Press, 2005.
[2] https://dos.myflorida.com/florida-facts/florida-state-symbols/state-flag/floridas-historic-flags/confederate-flags/first-national-flag/
[3] https://dos.myflorida.com/florida-facts/florida-state-symbols/state-flag/floridas-historic-flags/confederate-flags/second-national-flag/
[4] https://dos.myflorida.com/florida-facts/florida-state-symbols/state-flag/floridas-historic-flags/confederate-flags/third-national-flag/
[5] https://edition.cnn.com/2015/07/02/politics/confederate-flag-poll-racism-southern-pride/
