יהודי הקונפדרציה.
יהודי הקונפדרציה.
מדינת ישראל הוקמה ללא ספק בכדי לאפשר לעם היהודי הגדרה עצמית ולהעניק לו מקלט לאחר שנים רבות של רדיפות באירופה ובעולם האסלאמי. אולם נראה כי גם לפני הקמתה ב-1948 הייתה ליהודי הפזורה במשך תקופה של כ-150 שנים פינה שקטה בה הם יכלו להתקיים בכבוד ובחופשיות. בספרו "אנשי הקונפדרציה היהודים" כותב רוברט נ. רוזן כי "הדרום הישן היה נקי באופן מפליא מדעות קדומות כלפי היהודים." היו בדרום אומנם פחות מ-25 אלף יהודים, אך הללו נהנו באופן יחסי מחירות חסרת תקדים ומהשפעה אדירה. "רבים מיהודי הדרום שירתו בבתי המחוקקים של המדינות, במועצות הערים ובתפקידי סמכות אחרים", לרבות שלושה חברי קונגרס יהודיים לפני מלחמת האזרחים. לא ניתן כמובן לומר שהאנטישמיות כלל לא הייתה קיימת, אולם כפי שכתב ההיסטוריון היהודי הרב ברטרם קורן: "בשום מקום אחר באמריקה - בוודאי שלא בצפון אנטבלום - לא ניתנה ליהודים הזדמנות כזאת להיות שווים מלאים כמו בדרום הישן."
עם חנוכת בית הכנסת "קהל קדוש בית אלוהים" בצ'ארלסטון במרץ 1841 דיבר הרב גוסטבוס פוזננסקי אודות דורות של יהודי העיר, וציין כי "בית הכנסת הזה הוא בית המקדש שלנו, העיר הזאת היא ירושלים שלנו, הארץ המאושרת הזאת, פלשתינה שלנו. וכפי שאבותינו הגנו בחייהם על המקדש הזה, על העיר, ועל אותה ארץ, כך יגנו בניהם על המקדש הזה, על העיר ועל הארץ הזאת". ואכן, בקרב ססיסיונוויל אשר התרחש ליד עירם ביוני 1862, בנו של הרב מצא את מותו, כפי שכותב רוזן: "בהגנה על מקדשו, עירו ואדמתו".
גם ההיסטוריון היהודי הווארד שחר מוסיף: "עבור יהודי הדרום, הנאמנות לקונפדרציה הייתה לעתים קרובות הכרת תודה אישית. בשום מקום אחר באמריקה הם לא חוו הזדמנויות מלאות כאלו או השיגו קבלה פוליטית וחברתית דומה."
במקביל לפגיעות שהתרחשו נגד היהודים בצפון, היו ב-1800 יותר יהודים בצ'ארלסטון מאשר בכל עיר בצפון, והם היו חלק אינטגרלי ומועיל מהחברה. רבים מהם היו יזמים. רבים גם קראו לעיר "הירושלמים שלנו", ואף "הארץ הזאת של חלב ודבש".
גנרל הקונפדרציה סמואל קופר העריך כי היו בצבא הדרום בין 10 ל-12 אלף חיילים יהודיים, אם כי רוזן מאמין שהמספרים הללו כללו גם גרמנים, וייתכן כי בפועל היה מספרם לכל הפחות 2000, או אולי 3000. הם שירתו מאותן הסיבות כמו שאר אחיהם לנשק. רבים מהם לקחו אל הקרב את התפילה של הרב מקס מיכלבאכר אשר החל ב"שמע ישראל", גרסה מקבילה לתפילה של חיילי הדרום הנוצריים. צוער במכון הצבאי של וירג'יניה, משה יעקב יחזקאל, ציין: "לא נלחמנו למען הנצחת העבדות, אלא למען עקרון זכויות המדינות והסחר החופשי, וההגנה על בתינו שאליהם פלשו ללא רחמים". בהמשך הפך יחזקאל לחייל מאוד מעוטר לאחר שלחם עם הצוערים האחרים בקרב ניו מרקט. אכן, כאשר החלה המלחמה בין המדינות, נלחמו היהודים, בעיקר של דרום קרולינה, עם אותם אהבת הפטריוטיות, אומץ ונכונות להקרבה כמו שכניהם הנוצרים.
רב הסרן היהודי אדולף פרוסקאואר מ-מוביל, אלבמה, אשר מופיע על השער של ספרו של רוזן, נפצע מספר פעמים בשירות הכוחות של אלבמה וקיבל שבחים מהקצינים על התעוזה שלו. בצפון קרולינה, 6 אחים ממשפחת כהן לחמו ביחידת הרגליים ה-40, ו-5 אחים בני משפחת מוזס מ-סמטר, דרום קרולינה, לחמו מראשיתה של המלחמה ועד סופה. דודם של האחים מוזס, רב סרן רפאל יעקב מוזס מקולומבוס, ג'ורג'יה, היה ככל הנראה אבי תעשיית האפרסקים של ג'ורג'יה. הוא היה אחראי על הלוגיסטיקה ודאג להאכיל עד 50 אלף חיילים. הגנרל רוברט אי. לי אסר עליו להיכנס לבתים הפרטיים בשטחי האיחוד לצורכי חיפוש אספקה, אפילו כאשר לא נותר מזון רב, והוא תמיד שילם בעבור מה שלקח מהחוות ובתי העסק.
גם שלושת בניו של רפאל יעקב מוזס שירתו בצבא הקונפדרציה, ואחד מהם, אלברט מוזס לוריא, לקח בידיו פגז של האיחוד וזרק אותו אל מחוץ לביצורים לפי שהתפוצץ, ובכך הציל חיים של רבים מחבריו. הוא נורה בקרב שבעת האורנים במאי 1862, והיה ליהודי הראשון במדי הקונפדרציה להיהרג במלחמה. בן דודו ג'וש, אשר נהרג ב-מוביל, היה האחרון. בנוסף אליהם, לפחות 7 חברי משפחת מוזס הנרחבת נתנו את חייהם בהגנה על הדרום.
תושב ריצ'מונד ג'וזף גולדסמית' אמר לאחר המלחמה: "אני עדיין עד חי ויכול, מזיכרוני שלי, לתת שמות רבים של חיילים יהודים אמיצים של צבא הקונפדרציה. היו לי הרבה הזדמנויות לראות ולהתוודע. פגשתי הרבה יהודים פצועים בבתי החולים של ריצ'מונד ומילאתי את מבוקשותיהם, וחיילים יהודים רבים ראיתי כשהם הולכים על קביים או עם יד על רצועה, הולכים הלוך וחזור מהיחידות שלהם בזמן המלחמה. ואני גם יודע שזו פשוט תחושת נאמנות לבתיהם ולשכניהם שגרמה להם להילחם על הדרום. אם לא, הם היו יכולים לעזוב את המדינה הזו בכל עת כפי שאני עצמי יכולתי לעשות אילו בחרתי בכך. אבל האהבה למדינה המאמצת שלנו החזיקה אותנו כאן והצענו את כל מה שיש לנו למענה."
אחד הפקידים החשובים ביותר בממשלת הקונפדרציה היה יהודה פיליפ בנימין שקיבל את הכינוי "המוח של הקונפדרציה"; לאחר ששירת כסנאטור של לואיזיאנה, הוא שירת במהלך המלחמה גם כיועץ משפטי לממשלה, מזכיר המלחמה ומזכיר המדינה, ובשלב מאוחר גם עמד בראש שירותי הריגול. אהבתו לקונפדרציה נראית בבירור בנאום הפרידה מהסנאט במהלך המלחמה:
"מה יכול להיות גורלו של העימות הנורא הזה, איש אינו יכול לחזות; אבל אגיד זאת ... אתה יכול להביא הרס אל אדמתנו השלווה, ועם לפיד ולהבה לשרוף את ערינו ... אך לעולם אינך יכול להכניע אותנו; לעולם אינך יכול להפוך את בני האדמה החופשית הזאת לבני חסות, למען כוחך שלך; לעולם לא תוכל להשפיל אותם לגזע עבדות ונחות. לעולם לא! לעולם לא!"
הגנרל רוברט אי. לי אפשר ללא יוצא מן הכלל לכל החיילים היהודים של הקונפדרציה לשמור על כל החגים שלהם. כשנה לפני סיומה של המלחמה הוא כתב: "בשמחה אעשה כל שביכולתי להקל על שמירת חובות דתם של בני ישראל בצבא, ואאפשר להם כל נוחיות המתאימה לביטחון ומשמעת." כאשר אחד הקצינים לא אפשר ליהודים ללכת לבית הכנסת בריצ'מונד, רוברט אי. לי מיד הפך את ההחלטה ואמר לקצין "תמיד תכבד את דעותיהם ורגשותיהם של אחרים".
כל זאת בניגוד ל"צו מספר 11" של הגנרל הצפוני יוליסס ס. גרנט מ-1862, המוכר גם כ"הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי", אשר פקד לגרש תוך 24 שעות את כל היהודים מהאזורים שבשליטת האיחוד בטנסי, מיסיסיפי וקנטקי. "הרציונל" מאחורי ההחלטה היה ש"היהודים, כמעמד, מפרים את כל תקנות המסחר שקבע משרד האוצר." לינקולן ביטל בהמשך צו זה.
בבוסטון, היהודים הראשונים התבקשו לעזוב כבר בשנות ה-40 של המאה ה-19, ובזמן שלא הורשו להתגורר בבוסטון "הליברלית", הם שגשגו בצ'ארלסטון. ככל שהמלחמה התקרבה, האשים העיתון היומי של בוסטון את היהודים בפרישה של הדרום. הניו יורק טיימס הפנה אצבע מאשימה כלפי הסנאטורים דייוויד לוי יולי ויהודה פיליפ בנימין וקרא להם "הנשיא וסגן הנשיא של ירושלים הדרומית".
אכן, בזמן שבדרום היו היהודים חברי קהילה אהובים, בצפון הם סבלו מאנטישמיות, לרבות בצבא האיחוד, הממשל וההנהגה. העדויות לרדיפת היהודים מתועדות אצל הרב ברטרם קורן בחיבורו הקלאסי מ-1951 "היהדות האמריקאית ומלחמת האזרחים." כך גם אצל רוזן וההיסטוריונים האחרים של התקופה. באזורים שנכבשו על-ידי הצפון, כגון ממפיס או ניו אורלינס, חיפושו כוחות האיחוד בכוונה יהודים בכדי לפגוע בהם.
הגנרל של צבא הכיבוש בניו אורלינס בנג'מין בטלר, למשל, רדף את היהודים ועיתון יהודי אף ציטט אותו אומר "מצצו את הדם של כל היהודים ... נעצור את כל היהודים כמה זמן שרק נוכל". עיתונאי של אסוֹשייטד פְּרס מהצפון כתב כי "יש לחסל את היהודים בניו אורלינס והדרום ... הם מנהלים את הסגר, ותמיד ניתן למצוא אותם בתחתית כל נבזות חדשה". למעשה, "צו מספר 11" של יוליסס ס. גרנט היה אולי המעשה האנטישמי הגדול ביותר בכל ההיסטוריה האמריקאית. הצו כאמור אומנם בוטל לבסוף, אך עד אז כבר היו כמה משפחות יהודיות באזור אשר גורשו, הושפלו, הוטרדו, הוכנסו למאסר, והיו אף כאלו שרכושם הוחרם מהם. בדומה לגרנט, גם ויליאם שרמן דיבר או קידם פעולות אנטי-יהודיות, אך אף אחד מהאיחוד מעולם לא פוטר או היה נתון למשמעת כלשהי על הרדיפה והפגיעה ביהודים.
כמובן שלא רבים כיום מכירים את העובדות ההיסטוריות הללו, ולרוע המזל גם ההיסטוריה היהודית נופלת לא פעם קורבן לתקינות הפוליטית, כאשר במקרה הזה היה זה עקב הניסיון המגמתי המתמשך להציג את העבדות בתור הסיבה המרכזית למלחמה.
"המדינה הזאת שהייתה פעם מאושרת, זוהרת עתה בזעם המלחמה; אויב מאיים נעמד נגד הזכויות, החירויות והחופש של זו, הקונפדרציה שלנו. כאן אני עומד כעת עם אלפים רבים מבניו של הדרום שטוף השמש, להתמודד מול האויב, להניס אותו בחזרה ולהגן על זכויותינו הטבעיות. אלוהים, אלוהי ישראל, היה איתי בעונה החמה של העימות ... היה צבא של הקונפדרציה הזו, העניק להם השראה בפטריוטיות. תן להם כאשר הם צועדים בכדי לעמוד מול או להביס את האויב, את כנפי הנשר ... הדריך אותם, אדון הקרבות, אל נתיבי הניצחון .... תן שהם אפילו יתקדמו לקרב, ויילחמו בשם שלך בכדי לנצח. אלוהים, אלוהים, אבינו, היה אתה אתנו."
- מתוך התפילה של הרב מקס מיכלבאכר.
מקורות:
R.N. Rosen, The Jewish Confederates, University of South Carolina Press, 2000.
H.M. Sachar, A History of the Jews in America, Vintage Books, 1993.
Bertram W. Korn, "The Jews of the Confederacy", American Jewish Archives 13, (1961), pp. 3-90.
M.C. Ferris and M.I. Greenberg, Jewish Roots in Southern Soil: A New History, Brandeis University Press, 2006.
