מה היו הסיבות למלחמת האזרחים האמריקנית?
מה היו הסיבות למלחמת האזרחים האמריקנית?
הדעה הרווחת בתרבות הפופולרית היא שהסיבה למלחמת האזרחים האמריקנית (1861-1865) נעוצה בעבדות הדרומית בלבד, דבר שהוא בעצם עצלני מאוד מבחינה אינטלקטואלית. כמו סכסוכים רבים אחרים, גם מלחמה זו הייתה למעשה עשרות שנים בהתהוות והגיעה לשיאה עקב שלל סוגיות לא פתורות בין מדינות הצפון והדרום, בעיקר במהלך מערכת הבחירות לנשיאות בשנת 1860. כדי להבין היטב את מלחמת האזרחים, חשוב להכיר בכך שאנו עוסקים בשתי סוגיות נפרדות: הסיבות לפרישה הדרומית והסיבות למלחמה עצמה.
בשנת 1860 כמעט כל ההכנסות הפדרליות ממסים התקבלו דרך מכסים - לא היה מס הכנסה אישי או תאגידי - ומדינות הדרום שילמו את רובו, כ-80%, עם מכס חדש באופק שהיה עשוי כמעט לשלש את שיעור המיסוי. יתרה מזאת, חלק גדול מהכנסות המס שנאספו מיבוא בדרום הועברו לאינטרסים התעשייתיים בצפון, דבר שנמשך עשרות שנים. מצע המפלגה הרפובליקנית משנת 1860 הבטיח להמשיך זאת, מה ששחק עוד יותר את אמונו של הדרום.
חשוב לזכור כי מדיניות התעשייה של הדרום הייתה שונה מאוד מתעשיות הצפון. ללא תפעול עבדים, רוב המטעים הדרומיים לא היו שורדים היות ופשוט לא היו מספיק עובדים. אולם בזמן שסוגיית העבדות הייתה, למעשה, חשובה לדרום, תנועת הפרישה מהצפון החלה בפועל עוד עשרות שנים לפני מלחמת האזרחים.
בשנת 1828 העביר הקונגרס מס מכס של 62% שחל כמעט על כל הסחורות המיובאות. מטרת המס הייתה להגן על התעשייה הצפונית מפני סחורות המיובאות במחירים נמוכים, אך בפועל העלה את עלות הסחורות בדרום, אשר ללא יכולות תעשייתיות הסתמך מאוד על הסחורות המיובאות. במקביל, המכס הקטין את כמות הסחורות הבריטיות שנמכרו לדרום, ובכך למעשה הקשה על הבריטים לשלם עבור הכותנה הדרומית. אין פלא שהדרום התייחס למס משנת 1828 כ"מכס תועבה".
ממשלת דרום קרוליינה הכריזה על המכסים של 1828 ו-1832 כבלתי חוקתיים ועל כן לא ניתנים לאכיפה, ויצרה מצב רעוע בין המדינה לממשל הפדרלי. באופן לא מפתיע, הנשיא אנדרו ג'קסון סירב לקבל את ההתרסה של דרום קרוליינה. ללא מכס הפשרה משנת 1833 סביר להניח שדרום קרוליינה הייתה פורשת מהאיחוד כבר בשלב זה. בזמן שהמשבר הזה נמנע, המתיחות בין הצפון לדרום הייתה רק בתחילתה.
מסי מכס חדשים משנים 1842 ו-1857, לצד חוק העבד הנמלט מ-1850 ופסק דין דרד סקוט, פיצלו את המדינה עוד יותר. במאי 1860 העביר בית הנבחרים את חוק מכס מוריל. צ'רלס דיקנס כתב: "התלונה האחרונה של הדרום הייתה מכס מוריל, שהועבר כשוחד בחירות למדינת פנסילבניה, והטיל, בין היתר, חובה של לא פחות מ-50% על ייבוא ברזל חומרי, בו המדינה התעניינה במיוחד."[1]
זמן קצר לאחר מכן, אמריקה בחרה בנשיא ה"מגזרי" הראשון שלה אברהם לינקולן, והקרע באיחוד היה קרוב מתמיד. ב-20 בדצמבר 1860, דרום קרוליינה הצביעה פה אחד לפרוש. מיסיסיפי, אלבמה, פלורידה ולואיזיאנה הצטרפו במהרה, ועוד לפני ההשבעה של לינקולן גם טקסס וג'ורג'יה התווספו לרשימה גם כן. בתחילת המלחמה קרא לינקולן למתנדבים מכל המדינות "לחסל את המרד". לאחר שסירבו לשאת נשק נגד אחיהם הדרומיים, וירג'יניה, צפון קרוליינה, ארקנסו וטנסי גם כן פרשו מהאיחוד.
מבין 11 המדינות הפורשות, רק 6 ציינו את העבדות כגורם לעזיבת האיחוד, אך בכל מקרה לא היחיד.[2]
כדי להבין כיצד המלחמה החלה, עלינו להתחיל עם מילותיו של אברהם לינקולן:
"אין לי מטרה, באופן ישיר או עקיף, להתערב במוסד העבדות במדינות בהן הוא קיים. אני מאמין שאין לי זכות חוקית לעשות זאת, ואין לי שום נטייה לעשות זאת. אלו שהמליצו ובחרו בי עשו זאת בידיעה מלאה שהכרזתי את ההצהרה הזאת והצהרות רבות דומות, ומעולם לא חזרתי מדבריי", אמר לינקולן בנאומו הראשון כנשיא ב-4 במרץ 1860.[3]
אף שהבטיח שלא "להתערב במוסד העבדות", טען לינקולן גם כי "שום מדינה אינה יכולה באופן חוקי לצאת מהאיחוד." לאחר מכן הוא המשיך לדבר נגד הפרישה:
"בעשייה זו לא צריכה להיות שפיכת דמים או אלימות, וגם לא תהיה אלא אם זה ייכפה על הרשות הלאומית. הכוח שניתן לי ישמש להחזקה, כיבוש ושמירה על הרכוש והמקומות השייכים לממשלה ולאיסוף החובות וההטלים. אבל מעבר למה שעשוי להיות נחוץ לדברים האלה, לא תהיה שום פלישה, שום שימוש בכוח נגד או בקרב האנשים בשום מקום."
כך, לינקולן טען כי הפרישה היא בלתי אפשרית מבחינה חוקית וחוקתית, השקפה שעמדה בניגוד מוחלט לאמונותיו המוצהרות בהיותו חבר הקונגרס רק 12 שנים קודם לכן. בנאום בבית הנבחרים בנוגע למלחמה עם מקסיקו בשנות ה-40 לינקולן טען דווקא בעד הפרישה:
"לכל עם באשר הוא, שיש לו נטייה ואמצעים, קיימת הזכות לקום ולהתנער מהשלטון הקיים ולהקים מדינה חדשה שתתאים לו יותר. זו זכות יקרה ביותר, קדושה ביותר - זכות, אנו מקווים ומאמינים, שתשחרר את העולם. זכות זו אינה מוגבלת רק למקרים בהם כל האנשים בממשלה קיימת עשויים לבחור לממש אותה. כל חלק מעם כזה שיכול, צריך מהפכה ולהפוך חלק גדול מהשטח שהוא מתגורר בו לשלו."[4]
אפשר שעמדותיו השתנו בין תקופתו בקונגרס לתקופה בה הפך לנשיא. אולם ניתן להטיל בכך ספק רב, בהתחשב במעורבותו בהקמת מדינת מערב וירג'יניה בתחילת מלחמת האזרחים שסיפקה למפלגתו בוחרים נוספים וייצוג בקונגרס, מעשה שאפילו היועץ המשפטי של ממשלתו סבר כי אינו חוקתי.
בהצהרה שנכתבה בדצמבר 1862 הצהיר היועץ המשפטי לממשלה אדוארד בייטס, "להבחנתי, בראש ובראשונה, הקונגרס יכול לצרף מדינות חדשות לאיחוד, אך אינו יכול להקים מדינות: לקונגרס אין שום כוח יצירתי מבחינה זו; ולא יכול לצרף לאיחוד זה, כל שטח, מחוז או ישות פוליטית אחרת, פחות ממדינה. ומדינה כזו חייבת להתקיים, כגוף פוליטי עצמאי נפרד לפני שניתן יהיה לצרף אותה, תחת סעיף זה של החוקה - ואין סעיף אחר."[5]
נראה כי לינקולן לא היה מתנגד לפרישה אם הדבר היה משרת את מטרותיו הפוליטיות. אולם כעת, כנשיא מדינה מפולגת, הוא עמד בפני אתגר בעל השלכות כלכליות שעלולות היו להיות חמורות ביותר: אילו היו נותנים למדינות הדרום לפרוש מהאיחוד, הן היו לוקחות איתן מיליונים של הכנסות ממסים.
לאחר פרישת המדינות הראשונות, רבים בעיתונות הצפונית הביעו התנגדות למלחמה עם הדרום. הוראס גרילי, שכתב ב"ניו יורק טריביון", הצהיר: "אנו מקווים שלעולם לא נחיה ברפובליקה בה חלק אחד כבול לשאריות על ידי כידונים."[6] עיתון זה היה בין החשובים בתקופתו, משפיע מאוד בקרב המפלגה הרפובליקנית, וגרילי היה בין מובילי הדעה.
יתר על כן, רבים מיועציו של לינקולן המליצו גם הם נגד כל פעולה שעלולה להוביל למלחמה עם הדרום. אפילו מפקד הצבא הבכיר של לינקולן לא רצה שום קשר למלחמה. "תן לאחיות הסוררות לעזוב בשלום", ביקש הגנרל ווינפילד סקוט. שר החוץ וויליאם סוארד ייעץ גם הוא לנשיא החדש לתת למדינות המורדות ללכת ולהימנע מפעולות שעלולות להרגיז את המדינות העליונות של הדרום. הוא חשב שבסופו של דבר המדינות המדוכאות יראו את הטעות שלהן, יכנסו לקשיים כלכליים וימהרו בעצמן לחזור לאיחוד.
אולם לא לקח זמן רב עד שעורכי העיתונים בצפון ביצעו את החישובים והבינו מה באמת משמעותה של הפרישה למפעלים בצפון. בנוסף לאובדן הכנסות ממסים, עמדת הסחר החופשי בדרום הייתה בעלת השלכות קשות על נמלי הצפון. אכן, בנאום ההשבעה של מושל דרום קרוליינה, הוא התחייב כי המדינה "תפתח את נמליה בחופשיות למוצרים והסחר של כל המדינות" במידה ותתקיים הפרישה. השיקגו טיימס כתב על על האסון הכלכלי האפשרי. גם הניו יורק איבנינג פרסם פוסט במרץ 1862 שבמדיה ולא יגיעו המסים מהנמלים במדינות הדרום, המדינה תפשוט את הרגל.[7] גם צ'רלס דיקנס רשם ביומן הבריטי שהאיחוד פירושו איבוד של מיליונים לדרום, בזמן שהפרישה איבוד של מיליונים לצפון.
בתוך כך, מאות יבואנים מסחריים בניו יורק ובבוסטון סירבו לשלם חובות על סחורות מיובאות אלא אם כן זה ייגבה בנמלי הדרום. היה זה לאחר שמדינת ניו יורק שקלה גם היא לעזוב את האיחוד ולהצטרף "לאחינו העשוקים" בדרום.[8]
חשוב לזכור שכניסתו של לינקולן לנשיאות הייתה לא יציבה. הוא קיבל את התפקיד ללא תמיכת המדינות הדרומיות ועם פחות מ-40% מהקול הפופולרי. בצעד גאוני הוא מינה את אויביו לתפקידים בכירים על מנת להפוך אותם למקורבים. מצד שני הדבר הוביל לפגיעה בבעלי ברית, ובשיקגו טריביון דאגו לציין ש"הפכנו את לינקולן לאלוהים, ובעזרת השם נוריד אותו."[9]
הדרום בינתיים התאגד סביב ג'פרסון דייויס, אותו בחרו לנשיא. דייויס עצמו לא היה מעוניין במלחמה עם הצפון ומיד עם בחירתו שלח משלחת לוושינגטון על מנת לחתום על הסכם ואף הסכים לשלם על כל הרכוש הפדרלי בדרום.[10] אולם לינקולן סירב להיפגש עם המשלחת היות והאמין שבכך יפגע בעמדתו שהפרישה היא בלתי חוקית. היה זה הניסיון האחרון לפתור את המשבר באמצעים לא אלימים.
עם תחילת הפרישה רוב העמדות הצבאיות בדרום ננטשו. אחד המבצרים שהמשיך להחזיק בנוכחות של כוחות האיחוד היה פורט סאמטר, נקודת איסוף מסים בנמל צ'רלסטון בעל נוכחות קטנה. כפי שברור מבני דורו של לינקולן, ניסיון לשלוח עוד כוחות האיחוד לאחת ממדינות הקונפדרציה הדרומית תוביל למלחמה. הוא גם ידע שאם דרום קרוליינה והקונפדרציה יאפשרו להעביר אספקה למצודה זו, יהיה זה גורם ללעג לריבונותם. ואם הקונפדרציה תירה על ספינות האיחוד, היא תהיה זו שירתה את היריות הראשונות של המלחמה, לא לינקולן. המזכירים של לינקולן כתבו שהוא היה מומחה לסיטואציה זו היות ודאג שבמידה והדרומיים יבליגו הם יאבדו את יוקרתם, אך אם ימשיכו בהתנגדות יאחדו את הצפון נגדם.[11] לינקולן ידע מה הוא עושה כאשר הורה לחזק את פורט סאמטר. הוא היה פוליטיקאי ערמומי והמצודה הייתה ההזדמנות שלו. הוא תפס אותה מתוך אמונה שלאחר שיגרום לדרומיים לירות ראשונים תהיה זו מלחמה קצרה, אך בפועל התכסיס המלוכלך שלו בפורט סאמטר הוביל למלחמה עקובה מדם שנמשכה מספר שנים.
כך, אין זה נכון לראות במלחמת האזרחים מסע צלב לסיום העבדות; תומכי ביטול העבדות הרכיבו לא יותר ממיעוט בצפון. סיבת המלחמה בשנת 1861 לא הייתה העבדות. היא נבעה מאובדן מיליונים מהכנסות ממסים.
גם לא יהיה זה נכון לקרוא לה "מלחמת אזרחים". למדינות הקונפדרציה לא היו שאיפות לשלוט באיחוד יותר מכפי שג'ורג' וושינגטון ביקש שליטה על בריטניה ב-1776. הן במלחמת העצמאות האמריקאית והן ב"מלחמת האזרחים" העצמאות הייתה המטרה, לא השליטה.
הרעיון שמלחמת האזרחים הייתה מעין פעולה מוסרית לשם שחרור העבדים הדרומיים הוא עיוות אידאולוגי שמערפל רבות מהזוועות שהתרחשו במהלך המלחמה ואחריה. המלחמה הובילה ל-600 אלף הרוגים ונזק כלכלי חסר תקדים; כל זאת לינקולן בפירוש יכול היה למנוע, שכן זאת גם לא הייתה הפעם הראשונה שנשיא אמריקאי נאלץ להתמודד עם סכנת פרישה. בין 1800 ל-1815 שלושה ניסיונות פרישה רציניים קודמו על ידי המפלגה הפדרליסטית של ניו אינגלנד. התגובה של תומאס ג'פרסון בוודאי שלא הייתה צבאית: "בין אם אנו נשארים בקונפדרציה אחת, או נהפוך לקונפדרציות אטלנטיות ומיסיסיפיות, אני מאמין שלא חשוב במיוחד לאושר של שני הצדדים."[12] מכל העדויות, נראה שלינקולן רצה מלחמה עם הדרום, ויש שיגידו שהיה צריך אותה. אובדן הכנסות המסים מנמלי הדרום לא יעבור ללא עונש, כפי שהתחייב בנאום ההשבעה.
עד ספטמבר 1862 המטרה היחידה של המלחמה מצד הצפון הייתה לשמור על האיחוד בכל הכוח. עבד אחד לא שוחרר. למעשה בשנה הראשונה נתקל צבא האיחוד בקשיים רבים והניצחון לא היה וודאי, כאשר המעצמות הבריטית והצרפתית היו קרובות מאוד לכרות ברית עם הדרום להצטרף ללחימה לצדו. התרגיל של לינקולן בתחילת 1963 הייתה הצהרת האמנציפציה, שנועדה לשנות את הפוקוס של המלחמה.
אולם גם הצהרה זו לא שחררה עבדים בפועל. לפיה, העבדים הנמצאים במדינות המורדות נגד ארה"ב זכאים לחופש.[13] אולם בשלב זה לא הייתה כמובן ללינקולן סמכות על מדינות הקונפדרציה, וההצהרה בשום אופן לא כללה את העבדים בצפון היות והללו לא היו חלק מהמדינות הפורשות ועל כן לא שוחררו. יתרה מזאת, גם אם הייתה לו הסמכות על הדרום, הצהרה זו לא הייתה מספיקה שכן לשם פעולה כזאת נדרש תיקון חוקתי, ואכן רק לאחר המלחמה ב-1865 התיקון ה-13 ביטל את העבדות. כך ההצהרה של לינקולן במהלך המלחמה לא הייתה יותר מניסיון להחליש את הקונפדרציה, בתקווה כי העבדים הדרומיים (בלבד) יעזבו ויצטרפו לצבא האיחוד, ובמקביל יפגעו בכלכלה הדרומית.
הנשיא וודרו וילסון כתב: "היה צורך להעמיד את הדרום בעמדת נחיתות מוסרית על ידי הפיכת המאבק ממלחמה שניהלו מדינות על עצמאותן, למלחמה שמתנהלת נגד מדינות הלוחמות על שמירת העבדות."[14] צ'רלס דיקנס ציין על ההכרזה של לינקולן: "ההתקפה הצפונית על העבדות אינה אלא אחיזת עיניים שנועדה להסתיר את רצונה לשליטה כלכלית במדינות הדרום."[15]
לפני ההכרזה הודה לינקולן עצמו בפני עורך הניו יורק טריביון הוראס גרילי: "המטרה העיקרית שלי במאבק זה היא להציל את האיחוד, לא להציל או לחסל את העבדות. אם הייתי יכול להציל את האיחוד בלי לשחרר עבד אחד הייתי עושה את זה, ואם הייתי יכול להציל אותו על ידי שחרור כל העבדים הייתי עושה את זה; ואם הייתי יכול להציל אותו על ידי שחרור אחדים והשארת אחרים כעבדים, הייתי עושה גם את זה."[16]
במקרה מתועד אחר הוא אמר: "אין לי מטרה להכניס שוויון פוליטי וחברתי בין הגזעים הלבנים והשחורים."[17] כמו כן, אמנם הייתה בצפון תנועה לביטול העבדות, אך היא הייתה כה קטנה עד שלינקולן ופוליטיקאים אחרים לא התייחסו אליה. בניגוד לאמונה המודרנית, מרבית האמריקאים הצפון-מזרחיים התייחסו לשחורים בזלזול, באפליה ובאלימות בתקופה שקדמה למלחמת האזרחים. השחורים לא הורשו להצביע, להינשא או להשתמש במערכת המשפט. במובנים רבים, השחורים זכו ליחס גרוע יותר בצפון לפני מלחמת האזרחים מאשר בתקופת ג'ים קרואו בדרום. אפילו הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל כתב על היחס הקשה לשחורים במקומות אלו.[18]
הצהרת האמנציפציה העניקה אומנם ללינקולן מרחב נשימה, אולם עדיין היה זה מעט מדי והצפון לא קיבל מספיק מתנדבים למלחמה, דבר אשר הוביל לחוק גיוס החובה הראשון. הגיוס לא התקבל טוב בקרב האוכלוסייה הצפונית, במיוחד כי העשירים והשחורים קיבלו פטור, מה שהוביל ל-4 ימי מהומות בניו יורק בהם רכוש נהרס ושחורים רבים נרצחו.[19]
בניגוד לתקופה המודרנית, התקשורת של התקופה, לפני ההתנקשות בחייו, הציגה את לינקולן כפחדן, ערמומי, גרוטסקי ודמוי בעל חיים. במהלך נשיאותו ובמשך שנים רבות לאחר מותו, הוא היה מושא ללעג.[20] לא קשה להבין מדוע: הוא פתח במלחמה ללא הסכמת הקונגרס, העביר חוק גיוס חובה להילחם בה, השעה את ההביאס קורפוס,[21] שרף ערים, כלא אויבים פוליטיים, סגר עיתונים והכניס את הבעלים לכלא.[22]
התרבות הפופולרית אחראית במידה רבה לעיצוב התפיסות השגויות לגבי לינקולן והמלחמה שלו. המקור של התופעה החל כנראה בשנת 1906, כאשר מרי ריימונד שיפמן אנדרוס פרסמה את "ההוקרה המושלמת".[23] הסיפור תיאר את לינקולן כותב ומוסר את נאום גטיסברג, אך חושב שהיה זה כישלון מוחלט. בהמשך הוא מנחם קפטן קונפדרציה בזמן שהלה נפטר בבית חולים בכלא, והקפטן, שאינו מכיר אותו, משבח את הנאום כ"אחד הנאומים הגדולים בהיסטוריה". הסיפור פופולרי להפליא, והיה אחראי במידה רבה למיתוס לפיו כתב לינקולן את הנאום ברכבת בדרך לגטיסברג, והפך לקריאת חובה במשך דורות רבים של ילדי בתי הספר בארצות הברית.
בנוסף, ג'ון וילקס בות' הפך את לינקולן לקדוש מעונה לאחר שירה בו, מה שהוביל לבנייה מחודשת של מורשתו, לרבות הנצחתו בהר ראשמור ובמונומנט המפואר בוושינגטון. כמו כן, המפלגה הרפובליקנית של לינקולן שלטה בפוליטיקה הלאומית וקבעה את הטון הלאומי במשך כמעט שלושת רבעי מאה לאחר מלחמת האזרחים, וזכתה ב-16 מתוך 18 בחירות לנשיאות.
מרבית הפרסומים המודרניים על מלחמת האזרחים והביוגרפיות של אברהם לינקולן מדלגים על חסרונותיו בתירוץ שהמטרות איכשהו הצדיקו את האמצעים. אך ככל שההיסטוריונים ממשיכים לחפור את חייו ותקופתו של לינקולן, והאמת נחשפת, לאט אבל בטוח.
[1] Charles Dickens, All the Year Round: A Weekly Journal, Volume 6.
[2] Ordinances of Secession, https://web.archive.org/web/20040404171724/http://members.aol.com/jfepperson/ordnces.html
[3] https://avalon.law.yale.edu/19th_century/lincoln1.asp
[4] https://teachingamericanhistory.org/library/document/the-war-with-mexico-speech-in-the-united-states-house-of-representatives/
[5] http://www.wvculture.org/history/statehoodnotexhibit/cabinetopinions.html
[6] Edgar J. McManus and Tara Helfman, Liberty and Union: A Constitutional History of the United States, Volume 1, Routledge, 2013, p. 266.
[7] https://www.historians.org/teaching-and-learning/teaching-resources-for-historians/sixteen-months-to-sumter/newspaper-index/new-york-evening-post/what-shall-be-done-for-a-revenue
[8] https://www.historynet.com/the-day-new-york-tried-to-secede.htm
[9] http://hd.housedivided.dickinson.edu/node/33515
[10] Shane Mountjoy and Tim McNeese (ed.), Causes of the Civil War: The Differences Between the North and South, Chelsea House Publications, 2009, p. 117.
[11] Joe Wheeler, Abraham Lincoln, a Man of Faith and Courage: Stories of Our Most Admired President, Howard Books, 2008, p. 159.
[12] http://www.let.rug.nl/usa/presidents/thomas-jefferson/letters-of-thomas-jefferson/jefl161.php
[13] https://www.historynet.com/emancipation-proclamation-text
[14] Woodrow Wilson, A History of the American People - In Five Volumes, Vol. IV: Critical Changes and Civil War, Cosimo Classics, 2013, p. 231.
[15] https://www.historytoday.com/archive/contrarian/american-civil-war-north-south-divide
[16] http://www.abrahamlincolnonline.org/lincoln/speeches/greeley.htm
[17] https://teachingamericanhistory.org/library/document/the-lincoln-douglas-debates-6th-debate-part-i/
[18] Alexis de Tocqueville, Democracy in America — Volume 1, http://www.gutenberg.org/ebooks/815
[19] http://www.history.com/topics/american-civil-war/draft-riots
[20] https://www.google.com/search?rlz=1C1NDCM_enIL696IL696&biw=911&bih=417&tbm=isch&sa=1&ei=S8u0Xe33B8bNwALmnYPYAg&q=http%3A%2F%2Fwww.abrahamlincolnsclassroom.org%2Fcartoon-corner%2Fpresident-lincoln%2F&oq=http%3A%2F%2Fwww.abrahamlincolnsclassroom.org%2Fcartoon-corner%2Fpresident-lincoln%2F&gs_l=img.3...60553.60553..60932...0.0..0.138.138.0j1......0....2j1..gws-wiz-img.78rVVL_veFw&ved=0ahUKEwityYyY_7rlAhXGJlAKHebOACsQ4dUDCAc&uact=5
[21] https://www.history.com/this-day-in-history/president-lincoln-suspends-the-writ-of-habeas-corpus-during-the-civil-war
[22] https://www.presidency.ucsb.edu/documents/executive-order-arrest-and-imprisonment-irresponsible-newspaper-reporters-and-editors
[23] Mary Raymond Shipman Andrews, The Perfect Tribute, 1906, https://en.wikisource.org/wiki/The_Perfect_Tribute
